⇐אחד מסממני תקופתנו, ואגב לא רק בישראל, הוא משבר האמון בין האזרח הקטן לרשויות. תושבי חוף הכרמל לא מאמינים לממשלה, שמרגיעה אותם בנוגע לחומרים הנפלטים מהאסדה החדשה שהוצבה בים; אזרחי ישראל – או לפחות חלק גדול מהם – לא מאמינים למערכת המשפט ולמשטרה, שבדקו בידיים נקיות וללא שיקולים זרים את האישומים נגד ראש הממשלה; מתנגדי החיסונים משוכנעים שמדובר בקונספירציית ענק וחובקת עולם, המערבבת הון ושלטון ואינה חוששת לסכן המונים. אפילו לצה"ל קשה לנו להמשיך להאמין, אחרי שהתברר שבישלו שם את נתוני הגיוס רק כדי שיתאימו לדרישות הפוליטיות. גם כשזה נוגע למשבר האקלים ולאסונות טבע, שכל אדם יכול להבחין כיצד הם הולכים ונעשים תכופים וקיצוניים מעונה לעונה, לא מעטים משוכנעים שמדובר בפיקציה מוחלטת שנוצרה כדי לשרת מישהו שם למעלה.
כשמדובר בתחום הכלכלי, ברור שעם שקרים לא נגיע רחוק. כלכלה בין אנשים, בין מדינות ובין האזרח למדינתו בנויה קודם כול על אמון. אם לא נסמוך למשל על הבנקים ששומרים על כספנו, או על הבנק המרכזי שמחליט מתי וכמה להדפיס שטרות חדשים מבלי למוטט את ערך המטבע ואת הכלכלה – הלך על כולנו.
ויחד עם זאת, לפני שאנחנו נבהלים ממשבר האמון הכללי מול המדינה ומוסדותיה, כדאי לדעת שאנחנו טובים בעיקר בלשקר לעצמנו.
בחודש האחרון קיבלנו שוב תזכורת מצוינת לכך, כאשר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) פרסמה נתונים על שווי הדירות שבבעלות אזרחי ישראל. וכיצד בדיוק נקבעים הנתונים הללו? בסקר ענק שעורכת הלמ"ס, ובו מתבקשים אלפי ישראלים להעריך בעצמם את שווי דירתם. בלמ"ס ציינו כי לפי התוצאות שהתקבלו (נכון לסוף 2018), שווי דירה ממוצעת בישראל עומד על 1.83 מיליון שקל. בתל־אביב, למשל, השווי הממוצע עומד על 3.63 מיליון שקל לדירה, ואילו תושבי רחובות נאלצים להסתפק בשווי של 2.06 מיליון שקל לדירה שבבעלותם.
עד כמה המספרים הללו אכן קרובים לאמת? ובכן, לא ממש. איך אני יודע? בעיקר כי אני חי פה, ורואה כמעט מדי יום עד כמה הישראלים נוטים להיסחף ולהפליג בנוגע לשווי המפולפל של הנדל"ן שברשותם. למען האמת, במידה מסוימת זה אפילו טבעי ומתבקש, שהרי בתקשורת מספרים לנו כמעט מדי יום על נסיקת מחירי הדיור בישראל שנה אחרי שנה ועל הזוגות האומללים שלא הספיקו לעלות בזמן על הרכבת הנדל"נית, עד שנדמה לנו שכאשר זה נוגע למחירי הדירות כמעט כל מספר זוכה. בנוסף, אנחנו נורא רוצים להרגיש שעשינו עסקה חלומית כשקנינו בזמנו את הדירה, כאשר הברכיים רעדו נוכח המחיר הגבוה. מעבר לכך, החלומות התיאורטיים על שווי הדירה שבבעלותנו גם עוזרים לנו לפנטז על מימוש מהיר וקל שלה, לקראת השדרוג לנכס הבא (שכמובן לא עלה באותם אחוזים).
אבל לא צריך להזדקק לתחושות כדי להוכיח בהקשר הזה את הפער בין אמת לפנטזיה. אותה למ"ס מפרסמת מדי רבעון את המספרים האמיתיים בנוגע לעסקאות שנסגרו בשוק הדירות בישראל. ברבעון השלישי של שנת 2019, למשל, הממוצע של כל הדירות והבתים שנמכרו בישראל עמד על 1.52 מיליון שקל. נמוך ב־310 אלף שקלים, או ב־17%, מההערכה הממוצעת של הישראלים לגבי שווי דירתם.
אז נכון שסיכום הרבעון מחשב רק את העסקאות שנסגרו, ולא את כלל הדירות שישנן במדינה (מה שיכול ליצור הטיה ברורה כלפי מטה ברבעון שבו נמכרו למשל בעיקר דירות זולות, או דירות שנמצאות בפריפריה), אבל נדמה ש־17,841 העסקאות לרכישת דירה שנסגרו במהלך הרבעון השלישי, או 71,733 העסקאות שנסגרו במהלך שנת 2018 ושיקפו מחיר ממוצע של 1.53 מיליון שקל לדירה, יכולות לספק תמונה לא פחות אמינה של שוק הדיור בישראל, בהשוואה לאותו מדגם "הערכה עצמית" שפרסמה הלמ"ס, ושסָקר 8,792 משקי בית ברחבי המדינה.
ואפרופו משבר האמון בין אזרחים לממשלתם (ושופטיהם, ומשטרתם ועוד), שסודק את כוחה של המשילות ואת יסודות הדמוקרטיה, כדאי לדעת שממשלות וכלכלנים דווקא אוהבים את אותו תמחור יתר מוגזם.
כשאנחנו מרגישים עשירים יותר, אנחנו מרשים לעצמנו להוציא יותר וכך מניעים את גלגלי הכלכלה. על פי מחקר שערך בעבר ה־OECD, כל עלייה של דולר בעושר שלנו – ובכלל זה גם של שווי הנדל"ן שבבעלותנו – תגרום לנו להוציא עוד 1 עד 7 סנט. על פי מודל שהציג בעבר הבנק המרכזי האמריקני, עלייה של דולר בעושר גורמת לצריכה של עוד 3.75 סנט. משום מה אנחנו מדחיקים את העובדה שכאשר מדובר בעליית מחירי הדירות, זה בדרך כלל לא ממש משחק לטובתנו, אפילו אם זכינו להימנות עם 70 אחוזים מהישראלים שיש להם דירה בבעלותם. הפערים המתרחבים בשוק הדיור גורמים לכך שיהיה לנו הרבה יותר קשה לעבור לדירה הבאה או לשכונה טובה ויקרה יותר, וגם לעזור בבוא העת לילדינו להגיע לדירה בעצמם.
רק לאחרונה קבע אלן גרינספן, מי שהיה נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב עד שנת 2006 (ומאוחר יותר ספג לא מעט האשמות בנוגע לאחריותו למשבר הסאב־פריים), כי "אנחנו נוטים להמעיט בהשפעת 'אפקט העושר' על הכלכלה". ככל שנרגיש יותר ויותר עשירים, גם אם מעורבוֹת בעניין לא מעט בדיות (דירה ששווה כביכול מאות אלפי שקלים יותר ממחירה האמיתי) או חובות מודחקים (הציבור הישראלי כבר חייב לבנקים ולמלווים נוספים יותר מ־580 מיליארד שקל, שהם 220 אלף שקל חוב ממוצע למשק בית), הגלגל ממשיך לנוע כסדרו והכלכלה שלנו פורחת.
אומת הסטנדאפ
אומת הסטארטאפ? עם כל הכבוד ליצר היזמות והחדשנות המפורסם של הישראלים, מתברר שמספר הסטארטאפיסטים שחיים בינינו הוא כמעט בטל בשישים. נתונים חדשים שנאספו על ידי הלמ"ס והמועצה הלאומית למחקר ופיתוח במשרד המדע והטכנולוגיה, מגלים כי בשנת 2018 עבדו בחברות הזנק מקומיות 29 אלף ישראלים בסך הכול. עוד 48 אלף עבדו במה שהלמ"ס מכנה חברות "בשלות", כלומר חברות סטארטאפ שעברו לשלב מתקדם יותר (לפחות שלוש שנות פעילות, והתבססות על רווחיות עצמית של החברה ולא על השקעות מבחוץ).
במילים אחרות: בחברות הזנק ישראליות – מתחילות ובשלות – עובדים היום בסך הכול 77 אלף איש; אפילו לא 2% מתוך סך המועסקים בישראל (4.2 מיליון). רק כדי לסבר את האוזן: בענף המוגדר "אומנות, בידור ופנאי" עובדים היום 83 אלף ישראלים, יותר מבכל תעשיית הסטארטאפים הישראלית. אולי נכון יותר לומר אומת הסטנדאפ, ולא אומת הסטארטאפ.
בשנת 2018 פעלו בישראל 4,363 סטארטאפים חדשים – ירידה של 6% לעומת השנה שלפניה. לפי הנתונים, לא רק 'הממד החמישי', חברת הסטארטאפ שהגיעה לכותרות בעקבות התפקיד שמילא בה הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר כחול־לבן כיום בני גנץ, לא הצליחה לשרוד: בשנים 2011 עד 2018 נפתחו בישראל 5,313 סטארטאפים. 45% מתוכם – ובמספרים: 2,387 חברות – נסגרו, או בלשון עדינה יותר "השהו את פעילותן". למעשה, שנת 2018 הייתה השנה הראשונה שבה יותר חברות סטארטאפ נסגרו לעומת כאלה שנפתחו.
כאשר פייסבוק, גוגל או אמזון מציעות משכורת התחלתית של 30 אלף שקל בחודש, קשה לפתות בוגר אוניברסיטה להגיע לחברת הזנק צעירה שעדיין לא נושמת באופן עצמוני
ועם זאת, לא מדובר בהכרח בבשורות רעות. למרות התדמית הזוהרת והמבטיחה, יש גם משהו מעודד בכך שיחד עם צמיחתה הכלכלית של מדינת ישראל, לא מעט סטארטאפים צמחו והפכו לחברות בוגרות, ולא מעט ישראלים מוכשרים ובעלי מעוף מבינים שהם יכולים ליצור ולהתפתח (ולהתעשר) גם בתוך חברות קיימות ויציבות, ושמישהו אחר ייקח את הסיכון העצום. לפי נתוני הלמ"ס שפורסמו השבוע, מספר הישראלים השכירים שעובדים בתחום ההייטק עומד על 326.6 אלף – 8.9% מכלל משרות השכיר במשק הישראלי, ויותר מפי ארבעה ממספר הישראלים שעובדים בכלל חברות הסטארטאפ.
גם רמות השכר עשויות להסביר מדוע פחות ופחות ישראלים נמשכים לאותן חברות צעירות. כאשר פייסבוק, גוגל או אמזון מציעות לישראלים מוכשרים ומתאימים משכורת התחלתית של 30 או 40 אלף שקל בחודש, קשה לפתות יוצא אוניברסיטה להגיע לחברה צעירה שעדיין לא נושמת באופן עצמוני. לפי הנתונים החדשים, השכר החודשי הממוצע לשכיר בחברת סטארטאפ עומד על 20,800 שקל – גבוה אמנם פי שניים מהשכר הממוצע במשק (וגבוה ב־4% מהשכר הממוצע בחברות סטארטאפ בשנת 2017), אבל עדיין רחוק מהשכר שאותם עובדים יכולים לקבל בחברות הייטק מבוססות.
ועוד דבר חשוב: ראש הממשלה בנימין נתניהו אוהב להציג את באר־שבע כ"בירת הסייבר" העתידית של ישראל. במקביל, לא מעט מתחמי הייטק בצפון הארץ – בחיפה, יקנעם ועוד, קוראים לחברות חדשות לבוא בהמוניהן. מפעיליהם רוצים שנחשוב שפסגות הכרמל והגליל מעניקות השראה ליזמי הייטק צעירים, מה גם שהשכירות (ודמי הניהול והארנונה) נמוכה בעשרות אחוזים מזו שישלמו בלב הארץ. בפועל, אולי יותר מכל ענף כלכלי אחר, הסטארטאפים שלנו מתרכזים בגוש דן. ו־73% מהחברות המוגדרות כסטארטאפים ו־80% מהשכירים העובדים בהן יושבים במרכז הארץ. בניכוי העיר ירושלים, שאר המדינה מסתפקת בפירורים בלבד.
בשורה התחתונה, עם כל הכבוד לנוף הפתוח ולמחיר השכירות האטרקטיבי שמציעה הפריפריה, מרבית הסטארטאפיסטים מעדיפים להישאר בגוש דן הצפוף. העיר הצפופה והסואנת מעניקה להם כנראה יותר השראה מהאוויר הצלול, ודאי כאשר לא מעט סטארטאפים מחפשים את הפתרונות הטכנולוגיים שיוכלו להתגבר על בעיות הצפיפות והפקקים. ומה שיותר חשוב: המשקיעים – הכסף הגדול שמספק את החמצן לאותן חברות – נמצאים ומסתובבים בעיקר בתל־אביב, ובתחרות על העובדים, אלה שיהיו מוכנים להמר על הסטארטאפ הבא, כדאי מאוד לשבת במקום שניתן להגיע אליו עם קורקינט.
