כמעט שנה מלאה לפלישה האסלאמית לשער הרחמים, והמקום מוסיף לשמש נקודת חיכוך תמידית בין מפירי הסדר המקצועיים שהממלכה השכנה מממנת לבין רשויות הביטחון הישראליות.
במוצאי עשרה בטבת, למשל, סערו הרוחות בהר הבית כשאחד משכירי הווקף שירדן הציבה שם במטרה להטיל אימה על שלטונות ישראל בהר, נעצר בסמוך לשער הרחמים בידי שוטרי מג"ב בגילוי אלימות מעט חריגה מצד האחרונים. בגלי צה"ל מיהרו להקדיש ידיעה לנושא וגם עיתונאים ישראלים אחרים התייחסו לעניין. כל אלה הצליחו לעורר גם את חמת בית המלוכה הירדני, שאמון כבר שנים על התססת השטח המקודש בעולם וכעת מיהר לפרוץ בזעקות מתוקשרות כמיטב יכולותיו של קוזק נגזל. בעקבות המחאות הבטיחה המשטרה לערוך בדיקה בנושא המעצר.
אלימות משטרתית, אין ספק, היא דבר בלתי נסבל אם כי לא מאוד נדיר במחוזותינו לצער הלב. בוודאי לא בהר הבית. במקרה אחר שבו המשטרה גילתה אלימות מקוממת לא פחות, באירוע שהתרחש במסוף הכניסה להר ביום ראשון שעבר, שלהי חג החנוכה – היא דווקא לא הבטיחה לערוך בדיקה. כלומר, לא נדרשה לכך בידי התקשורת וממילא גם לא לקחה על עצמה לבדוק. קורבן האלימות במקרה ההוא היה צעיר בשם תום ניסני, יושב ראש תנועת הסטודנטים למען הר הבית.
רשויות ההר, יש להודות, אינן מחבבות את ניסני מכיוון שהוא מאתגר שוב ושוב את נהליהן המפלים במתחם המקודש. ומכיוון שבממשלה החליטו לא לגעת לרעה בגורם שבאמת מפר את החוקים ואת השלום בהר – הווקף והזרועות הירדניות – יש להן שפע של זמן לעסוק בניסני ובחבריו ובמאמציהם לשתות מים מהברזיות האסלאמיות.
הנה דברים שכתבה על האירוע, בדף הפייסבוק שלה, שרה ניסני – אשתו של תום ופעילת ההר שהגיעה עם בעלה ובנם התינוק לשערי ההר ביום ראשון שעבר: "נכנסנו לבידוק. פניתי להיכנס מסביב בכניסה המותאמת לעגלות. הדקות עברו, ואיש לא פתח לי שם. צעקתי לתום מבחוץ וביקשתי שיקרא לשוטר האחראי כדי שיפתח לי את השער המיועד לעגלות. בעלי אכן הלך וביקש ממנו פעם ועוד פעם לפתוח את השער, אולם לא נענה.
"הזמן חלף ואחרי כמעט עשרים דקות של המתנה עקרה כשכל חברינו כבר עברו את שלב הבידוק ורק אני ובני נותרנו בחוץ, הציע בעלי שאנסה להיכנס מהכניסה הרגילה. בלית ברירה שבתי אם כן לכניסה הרגילה וגיליתי שם תור ארוך מאוד של תיירים, כשמונים איש בערך. ביקשתי את סליחתם ועקפתי את כולם, חוויה לא נעימה – אך לא הותירו לי אפשרות אחרת. בעלי הגיע לסייע לי להעלות במדרגות עם העגלה ויחד הרמנו אותה. וכשנכנסנו לעמדת בידוק שאלתי את המאבטחים מדוע איש מהם לא פתח לי את השער המיועד לעגלות. הם לא ענו. ביקשתי מהם להעביר סוף־סוף את העגלה בגלאי המתכות כדי שבננו הקטן ארי לא יתקרר אחרי ההמתנה הממושכת בחוץ. המאבטח בכניסה נדרך ופקד עליי לשוב לאחור.
יהודה גליק: "או אז הורה השוטר למאבטח לפרק את כל תכולת העגלה, להוציא כל טיטול וטיטול, כל מגבון, מוצץ ושקית, וכך במשך עשר דקות עמדה שרה ניסני מושפלת לעיני כל התיירים, תוך כדי שמורי דרך אטומים הצטרפו לצועקים עליה והטיחו בה שהיא משתמשת בבנה התינוק ככלי נשק"
"הסברתי לו פעם נוספת שאני מבקשת רק להעביר את העגלה אל תוך עמדת הבידוק, ושם אניח לו לבדוק כל מה שירצה לבדוק. בינתיים הצטרף אליו מאבטח נוסף. שניהם דיברו אליי ואל בעלי בצורה מזלזלת ואף החלו לדחוף אותנו בידיים החוצה בטענה שעלינו להמתין בחוץ. הסברתי להם שהמתנתי לא פחות מעשרים דקות מחוץ לשער וכעת אינני מוכנה להמתין עוד. גם בעלי ניסה להסביר זאת להם, אך לשווא. דבר לא עניין אותם. הם הסתכלו עלינו בפנים אטומות ופשוט דחפו אותנו בכוח אחורה. בעלי נדחף עליי ואני על העגלה, על התינוק שלנו. התחלתי לבכות. זה קורה לי במצבים של פחד או של בושה. חשתי מושפלת וחסרת אונים.
"בשלב כלשהו הגיע השוטר האחראי על מסוף הכניסה. אמרתי לעצמי שהנה תכף העניינים יסתדרו והוא יעמיד את המאבטחים המתנכלים במקומם ויסייע לנו להיכנס פנימה סוף־סוף. אולם לתדהמתי גם הוא הצטרף לצועקים עלינו לשוב לאחורינו ואף דחף אותנו בידיו. לא האמנתי למראה עיניי. צעקתי להם שיפסיקו ושבעוד רגע גלאי המתכות ייפול עלינו. דבר לא עניין אותם. אם לא די בכך, אחד המאבטחים העיף את תום החוצה בדחיפות אלימות וגרר אותו למעצר. במהלך אירוע הדחיפות ההזוי הזה נרמסו משקפי השמש שלי, אולי כביטוי לתחושת הרמיסה הכללית שחווינו".
גם פעיל ההר חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק נכח באירוע, ושיתף בכך את חבריו ברשתות החברתיות: "מה שחוויתי ביום ראשון (בשבוע שעבר. א"ס) לא מרפה ממני. כשהתקרבתי לעמדת הבידוק ראיתי אישה בוכה שמנסה להיכנס לעמדה עם עגלה. ניגשתי לעזור לה ואז ראיתי שמדובר בשרה ניסני שלצידה בעלה תום.
"בטרם הצלחתי להבין מה מתרחש אחד המאבטחים והשוטר הממונה על העמדה, מועתז טאפש, החלו לדחוף את תום, את שרה ואת התינוק שלהם בצרחות ובאלימות שלא ראיתי את השוטרים בהר מפעילים מעולם כלפי אויבינו.
"ניסיתי להבין מה הדבר הנורא שעוללה משפחת ניסני שמצדיק יחס כה תוקפני כלפיה, אך בתגובה השוטר המדובר רק צרח כלפיי ש'הפרובוקטורים האלו רצו להיכנס מסביב'. עניתי לו שכך נהוג ושבעיניי ראיתי גם אותו עצמו פותח לא פעם את השער ההוא לכניסת בעלי עגלות. הוא ענה לי: נכון, אבל לא לפרובוקטורים האלו. בנקודת הזמן הזו שב תום ניסני וביקש מהשוטר באופן מכובד להניח להם להעביר את העגלה עם התינוק במסוף. התגובה לכך הייתה מעצרו.
"או אז הורה השוטר למאבטח שנכח במקום לפרק את כל תכולת העגלה, להוציא כל טיטול וטיטול, כל מגבון, מוצץ ושקית, וכך במשך עשר דקות עמדה שרה ניסני מושפלת לעיני כל התיירים, תוך כדי שמורי דרך אטומים הצטרפו לצועקים עליה והטיחו בה שהיא משתמשת בבנה התינוק ככלי נשק. כשהחוויה המשפילה הזו הסתיימה סוף־סוף, מיותר לציין שללא כל ממצא מרשיע מבחינת המשטרה, התקדמנו לעבר עמדת ההמתנה שאחרי מסוף הבידוק. גם שם נדרשנו להמתין, כפי שנדרשים יהודים בעלי חזות דתית. התקשרתי משם למפקד יחידת המקומות הקדושים במשטרה, סנ"צ יובל ראובן, כדי למחות על היחס השערורייתי. לתדהמתי במקום לזכות בהבנה ספגתי ממנו מנה של צעקות על שכביכול הצטרפתי לסייע לבני משפחת ניסני 'הפרובוקטורים'. בהמשך התקשרתי למפקד מרחב דוד נצ"מ חיים שמואלי, רק כדי לחטוף גם ממנו מטר של צעקות בשל 'הצטרפותי לפרובוקטורים'.
"יחס המשטרה ל'סטודנטים למען הר הבית' ובפרט למשפחת ניסני באותו הבוקר היה מחפיר ומבייש, והחזיר אותי לימים שבהם המשטרה בהר נהגה גם כלפיי ביחס מבזה כעין זה. ברור לי שאלו הנחיות שניתנו מגבוה כדי לטפול עלילות על הזוג ניסני ועל שאר הסטודנטים. אסור לנו לגבות את התנהגות המשטרה במקרים כאלו. הפרובוקציה היחידה שראיתי בבוקר ההוא בהר בוצעה בידי השוטרים. חובתנו למחות".
