במשך יותר משנתיים, מסוף שנת 2012 ועד תחילת 2015, ישב האזרח משה כחלון מחוץ למערכת הפוליטית הלחוצה, משוחרר מכל עיסוק יומיומי, וגיבש משנה סדורה ומפורטת לקראת חזרתו לפוליטיקה. לאחר שהוביל את רפורמת הסלולר וזכה לתשואות ההמונים כשחתך את מחירי הטלפונים שלנו בעשרות אחוזים, הוא הכין את השטח לקראת חזרתו בסערה כשר אוצר כלכלי־חברתי. פה ושם הבליח להופעות אורח בכינוסים כלכליים ואחרים וסיפר לכולם כיצד יפתור את משבר הדיור, יילחם במונופולים החזקים ויסייע לשכבות החלשות. רק ניתן לו את המפתחות והוא יפרק את רשות מקרקעי ישראל, יביא לפה חברות קבלניות מחו"ל, ישחרר חסמים, יחסל את הסחבת בוועדות התכנון, יוזיל את עלויות הבנייה ועוד ועוד.
כשמצרפים את אותן שנתיים וחצי של לימודים והכשרה אל יותר מארבע שנים וחצי בשבתו בממשלה, מבינים את עוצמת הכישלון של שר האוצר כחלון, ששוב פרש השבוע מהחיים הפוליטיים, עד הפעם הבאה. כחלון בא הפעם מוכן ובשל, זכה לגיבוי מראש הממשלה והשרים (שהעבירו לידיו את מִנהל התכנון ממשרד הפנים ואת רשות מקרקעי ישראל ממשרד השיכון), כיהן כמעט זמן שיא בתפקיד, אבל התוצאות היו עלובות למדי. כוונותיו היו רצויות, אבל מעשיו לא השיגו את מבחן התוצאה והיו בעיקר פופוליסטיים וקצרי טווח.
ראשית, הוא נכשל בתוכנית הדגל היקרה שלו – הורדת מחיר הדירות באמצעות סבסוד קרקעות ומענקים בהיקף של מיליארדי שקלים. בסופו של יום, 'מחיר למשתכן' לא הצליחה להגדיל את היצע הקרקעות והדירות בשוק (בסך הכול שווקו קרקעות לכ־100 אלף דירות מסובסדות, בתקופה של יותר מארבע שנים), ומנגד היא בעיקר הגדילה את הביקוש (מי לא רוצה להשתתף בהגרלה על הנחה של מאות אלפי שקלים לדירה?), ותמרצה על הדרך את מחוסרי הדירות לגשת להגרלות בעיקר באזור המרכז (שם ההנחה הגיעה לחצי מיליון שקל ויותר, לעומת פחות מ־200 אלף שקל בפריפריה). לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – שכן את נתוני השמאי הממשלתי הורה כחלון לעצור לאחר רבעון אחד שבו דיווח על עליות, לעומת הלמ"ס שראתה ירידות – מחירי הדיור עלו בשנות כהונתו של כחלון בשיעור של 16%.
אבל אם על מחיר למשתכן של כחלון עוד אפשר להתווכח פה ושם, ולפחות אפשר לומר שנסיקת מחירי הדירות נעצרה בשלוש השנים האחרונות, ההפקרות הגדולה של כחלון הייתה בסדרת ההטבות החברתיות שהמטיר עלינו בשבתו כשר אוצר, כאילו אין דין ואין דיין וההוצאות אינן צריכות להתיישר עם ההכנסות.
קמפיין "נטו כחלון" ירה לכל הכיוונים: סבסוד צהרונים, תוספת נקודות זיכוי להורים צעירים, הוזלת מיסים על מכשירי אלקטרוניקה ובגדים מיובאים ועוד. ומהיכן יגיע הכסף לאותן הטבות חלומיות? כדי להרגיע את אנשי משרדו, שכבר שנים נעים בחוסר נוחות ומטילים את האשמה זה על זה (גם קדנציית יאיר לפיד לא הייתה קלה לפקידי האוצר), כל הצעדים המפנקים של השר כחלון נקבעו כהוראות שעה מתגלגלות, מעין פטנט תקציבי שאין לו שום הצדקה אמיתית (שהרי לבטל את ההטבות קשה שבעתיים מלהשיק אותן), כדי שהכלכלנים במשרדו יוכלו לעצום עין ולא יצטרכו להכניס את אותן הוצאות לאקסלים העתידיים.
נכון להיום, כמעט חמש שנים מאז שהתיישב על כס שר האוצר, נשארנו בעיקר עם תוכניות ממכרות, שרובן העיקו על תקציב המדינה ולא הביאו בשורה בת־קיימא בראייה אסטרטגית לטווח ארוך (אפילו לרכבת הקלה של גוש דן, שאין ספק שתחולל מהפכה אמיתית עבור מיליונים, לא נמצא עדיין תקציב). וכן, נשארנו גם עם בור ענק בתקציב המדינה, שמתישהו נהיה חייבים גם לסגור.
ובינתיים, לא די בכך שמדובר על גירעון של 3.7% בסוף 2019, לעומת יעד של 2.9% בלבד – שמשמעותו אוברדראפט של 12 מיליארד שקל מעבר ליעד שנקבע בחוק; אלא שלפי תחזיות האוצר המעודכנות, שנת 2020 צפויה להסתיים בגירעון של 3.9%. בהמשך, בשנת 2021, הממשלה עשויה להתמודד עם בור תקציבי של 30 מיליארד שקל מעבר לצפוי, ועם קפיצה לגירעון של יותר מ־4%.
אבל לאחר ששר האוצר משה כחלון הרים ידיים, החליט ראש הממשלה נתניהו להמשיך את מורשתו. במקום להתייחס ברצינות לאזהרות שהשמיעו אנשי המשרד, בחר גם נתניהו בעיקר להסות אותן. במקום לגלות לנו כיצד ייסגר הגירעון בשנים הקרובות, החליט נתניהו להתכחש אליו. כאשר בכירי משרד האוצר הגיעו לישיבת הממשלה כדי להציג את תחזיות הגירעון העגומות, טען ראש הממשלה שאי אפשר לספק תחזיות בתקופת בחירות, כאשר האופק הפוליטי והכלכלי כל כך לא ברור (מבחינת אנשי המשרד, זו בדיוק הסיבה שהם בחרו להציג תחזיות שמרניות יחסית).
נדמה שלנתניהו, כמו לכחלון, קשה להשלים עם ביקורת כלכלית המגיעה בזמן שהמשק פורח. השכר הממוצע טיפס שנה אחרי שנה, האבטלה בשפל, התיירות משגשגת, מספר הטסים לחו"ל נוסק, המשק צומח ודירוג האשראי של ישראל בשיא. אבל לאמיתו של דבר, הנתונים הנפלאים של כלכלת ישראל רק ממחישים את עוצמת הכישלון של שר האוצר ושל הממשלה שעמדה מאחוריו. במשק יציב וחזק כל כך, גירעון שמתקרב ל־4% – אוברדראפט שבנינו ונכדינו ישלמו עליו בריבית דריבית – זהו אקורד סיום עלוב למדי לממשלה האחרונה.
