בשנה האחרונה טיילתי כמה פעמים בנחל אוג, הצפוני מבין נחלי מדבר יהודה. מדובר במסלול משפחתי יפהפה ולא ארוך, עם חניה מסודרת וסימון שבילים נוח מאוד, ולא פחות חשוב – רק שעה נסיעה מאזור המרכז. אלא שבשבוע שעבר התברר לי שעד היום לא היה מדובר בכלל בשמורת טבע. שר הביטחון נפתלי בנט הכריז על נחל אוג כאחת משבע שמורות טבע חדשות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. לדבריו, זה קורה "לאחר 25 שנים בהן המהלך לא קודם בשל היעדר אישור מהדרג המדיני. עוד הוסיף השר כי הוא "מזמין את כל אזרחי ישראל לקום ולהתהלך בארץ, לבוא ליהודה ושומרון, לטייל, לגלות ולהמשיך את המפעל הציוני".
הכוונה איננה לרפות את ידיו של שר הביטחון, אבל נראה שגם בנט יסכים שבסופו של דבר ההודעה הזו משקפת מציאות בעייתית. דווקא מי שמשוכנע שיהודה, שומרון ובקעת הירדן יקרים וחשובים לנו כל־כך, ושאחרי 52 שנה מאז שחרורם לא צריך להמשיך להצדיק את זכותנו שם, לא יכול להשלים עם מציאות שבה תכנון, בנייה ואפילו הכרזת שמורות טבע באותם חבלי ארץ נקבעים במשרד הביטחון, ולא בידי אלה שאמורים להבין בכך.
כאשר שר הביטחון מכריז על אישור להקמת שכונה חדשה או על שמורת טבע חדשה, זה צריך לכל הפחות לצבוט מעט. לא חשוב אם שר הביטחון הוא "משלנו" או לא, זה לא סביר שכל התכנון ביו"ש – של מגורים (בערים או ביישובים קהילתיים), תעסוקה, שמורות טבע ועוד – נקבע בקריה בתל־אביב ולא למשל במשרד השיכון, במשרד התיירות או במִנהל התכנון.
מה שלא יהיה, נחמד לגלות שהשטח, בין אם מדובר בשכונות נוספות ביו"ש ובין אם בנחל אוג העמוס והפורח כבר שנים ארוכות, לא ממש מחכים לאיזה אישור רשמי של שר ביטחון. כמו החריצים העמוקים בנחל אוג, המציאות חזקה יותר מכל סלע שעומד בדרך.
איפה הכסף
אם בתחילתה של כל שנה עברית אנחנו נקראים לערוך חשבון נפש בעיקר מול עצמנו, בפתחה של שנה אזרחית רבים מאיתנו נדרשים לחשבון מס מול רשות המיסים. זה הזמן לערוך תיאומי מס, לבצע תשלומים שונים לרשות המיסים (למשל העברת מס שנתי למי שמשכיר דירה ביותר מ־5,100 שקלים בכל חודש), ולבקש החזרי מס מסיבות שונות על השנה שחלפה. מאחר שחישוב המס בישראל מתבצע על בסיס השכר החודשי, אך המס האמיתי שאנחנו אמורים לשלם הוא על בסיס שנתי (מינואר ועד דצמבר) – לא מעט אנשים זכאים להחזרי מס לא מבוטלים.
הבעיה היא שמאות אלפי ישראלים אפילו לא יבקשו את אותם החזרים. בכמה כסף מדובר? בשנת 2015 כתב מבקר המדינה שסכום המס השנתי שרשות המיסים גבתה ביֶתר מנישומים שעבדו רק חלק מהשנה – שהם לא פחות מ־364 אלף שכירים שעמלים פה לפרנסתם – הסתכם בשנת 2012 ב־563 מיליון שקל. בחישוב ממוצע, מדובר ביותר מ־1,500 שקל לכל עובד כזה. עוד 74 מיליון שקל נגבו ביֶתר מכ־35 אלף ישראלים שעבדו אצל שני מעסיקים לפחות ולא ערכו תיאום מס. אבל אף שהסכומים הללו ידועים, ואף שלנישומים יש פנים ומספר זהות, הכסף יישאר בקופת המדינה. אילו החוב היה שלהם ולא של המדינה, סביר להניח שהמכתבים ודרישות השומה היו נשלחים אליהם מהר מאוד.
התירוץ הרשמי של רשות המיסים הוא שפקודת מס הכנסה מחייבת הגשת בקשה להחזר מס, וכן שאותה שומה נקבעת על בסיס אלמנטים רבים נוספים שנלקחים בחשבון מעבר לדיווח היבש. לכן, אם לא ביקשתם את כספכם בחזרה, לא תקבלו את מה שמגיע לכם.
אבל אולי זה ישתנה בקרוב. לאחר שמבקר המדינה כתב מה שכתב אך שלא במפתיע דבר לא השתנה, בעוד כמה חודשים צפוי בית המשפט המחוזי לקבוע אם יש כאן עילה לתביעה ייצוגית, שאותה ביקשה בנובמבר האחרון עמותת 'צדק פיננסי'. העותרים קובלים על כך שרשות המיסים נוקטת במכוון בטקטיקה של "שב ואל תעשה, משל כספי נישומים אלו שייכים לה". באופן מתסכל במיוחד, הם מציינים, הנפגעים העיקריים מאותה מדיניות הם דווקא נישומים מהעשירונים התחתונים וממעמד הביניים, "שאינם מודעים לאפשרות לקבלת החזר מס, שאין להם אמצעים, יכולת או נגישות לאפשרות של הגשת בקשה להחזר מס, ושאף חוששים מפניה של רשות המיסים".
מי שנחלץ לעזרת אותם נישומים מקופחים הוא גם הכלכלן פרופ' יואב גנזך מאוניברסיטת תל־אביב. בחוות דעת מומחה שצורפה לאותה בקשה לבית משפט, כותב גנזך על הטופסולוגיה המסובכת שמערימה רשות המיסים. מי שיחפש עזרה במילוי אותם טפסים באתר רשות המיסים, יגיע לעלון דיגיטלי בשם "דע את זכויותיך וחובותיך". העלון האחרון כולל 224 עמודים, למיטיבי לכת ומיסים בלבד. נדמה שהביטוי לעג לרש מעולם לא היה מוחשי יותר.
בנוסף, גנזך מדגיש כי יֶדע במיסים הוא אחד התחומים החלשים ביותר בהבנה פיננסית של צרכנים בעולם כולו, לאו דווקא ישראלים. לא פחות חשוב, גנזך מתייחס גם לכך שמיסים נתפסים על ידי כולנו כדבר שלילי שמוטב להתרחק ממנו. כולנו מבינים כנראה שאין לשלטונות ברירה אלא לגבות מס, אבל כיוון שמדובר בתשלום כפוי, אנחנו נעשה מה שאפשר כדי לא להתעסק איתו. פנייה לרשויות המס? לא מעוקצך ולא מדובשך. אפילו לכתוב פה טור שעוסק במיסים ובהחזרי מס היה מבחינתי הימור מסוים, שמא אנשים יראו את המילה מס וידפדפו הלאה.
מחקרים רבים מלמדים שהרתיעה הזו נכונה בעיקר לאנשים ממעמד הביניים ומטה, שמפתחים בהדרגה מה שגנזך קורא לו "חוסר אמון נרכש". יש לכך כמה סיבות: הניכור למוסדות השלטון (שלתחושתם הביאו אותם למצבם); חוסר אמון בכך שהשלטונות יכולים גם לבוא מדי פעם לעזרתם ולטובתם; חוסר ידע בתחום המדובר; וכן משום שלא פעם מעמד סוציו־אקונומי נמוך מצביע בין השאר גם על השכלה ויכולות מנטליות נמוכות, המקשות על קבלת החלטות מיטביות עבור מי שנמצא במקום הזה.
בשורה התחתונה, כפי שנכתב בבקשה שהוגשה לבית המשפט, בשבע השנים האחרונות נגבה מס ביתר בסכום של כ־3.81 מיליארד שקל. אותם סכומים אדירים נכנסים לקופת המדינה בעקבות ניצוּל מציאות של "פחד מפני רשות המיסים, חוסר מודעות, חשש מבירוקרטיה וחוסר הבנה". ושלא נתבלבל: בשנים שלפני כן נגבה מאיתנו כמובן מס יתר בשיעור דומה, אולם עליו בכל מקרה כבר חלה התיישנות. נשאר בעיקר לקוות שהמדינה לכל הפחות השתמשה באותם כספים של נישומים מקופחים בתבונה ולמען כולנו.
ברגל ימין
אין כמו תחרויות ספורט כדי להעניק לכולנו השראה ותזכורת בכל הנוגע לעוצמת רוח האדם. לא חשוב מי אתה ומאיזו עיר או מדינה הגעת – השמיים הם הגבול. אין שיא שלא נשבר, אין יעד שלא ניתן לכבוש. ועם זאת, בשבוע האחרון קיבלנו תזכורת גם לכך שעם כל הכבוד לרוח האדם, הכסף הגדול והטכנולוגיה משחקים היום תפקיד קריטי גם בתחום הזה.
באוקטובר האחרון היה אליוד קיפצ'וגה לאדם הראשון שהצליח לשבור את השיא הסמלי והמדהים של שעתיים לריצת מרתון מלאה. קיפצ'וגה הקנייתי רץ בווינה 42.195 קילומטר בפרק זמן של 1:59:40 שעות, 2:51 דקות לכל קילומטר. מדובר בשתי דקות פחות משיא העולם שהוא עצמו רשם בברלין, בספטמבר 2018; וכמעט שעה פחות מהתוצאה שהושגה אי־אז במרתון הראשון בעידן החדש, שנערך ביולי 1908. 2:55:18.
יותר מדי שנים, היחידים ששברו את שיאי המרתונים בעולם השתמשו בנעליים של חברת נייקי. התשואות הגיעו לא רק לרוח האדם, אלא גם למוחות המהנדסים שמאחוריו
אלא שעוד לפני שיצא לדרך הארוכה בווינה, היה ברור שהתוצאה שישיג הקנייתי לא תיחשב לרשמית בשל כמה סיבות ובהן: ההמתנה למזג אוויר אידיאלי, מכתיבי קצב שהתחלפו בכל קילומטר, בולמי רוח שנסעו לפניו, ואספקת מזון ואנרגיה לפי דרישתו לכל אורך הריצה. אבל בעוד שכל היתרונות הללו היו ידועים ושקופים בכל שלב, על השותפה החשובה באמת אף אחד כמעט לא דיבר.
מסתבר שיותר מדי שנים, היחידים ששברו את שיאי המרתונים בעולם השתמשו בנעליים של חברת נייקי. למעשה, רק ארבעה אנשים בעולם ירדו עד כה מרף של שעתיים ושלוש דקות, וכלם נעלו נעלי נייקי.
ולמה צריך להיות אכפת לנו אם סמל ה־V המפורסם מרוח על נעלי הרצים המהירים בעולם? בשבוע האחרון דיווח איגוד האתלטיקה העולמי, שהוא צפוי ככל הנראה לפסול את הנעליים החדשות של נייקי מתחרויות הריצה. עוד ועוד מומחים טוענים שהקצף וסיבי הפחם שהחברה שתלה באותן נעליים (אל תחפשו אותן בחנויות, הן נועדו להגדיל את שווי המותג של נייקי כדי שתקנו נעליים "רגילות" מתוצרתה בחנות ליד הבית או באינטרנט), הם שהעניקו את אותו יתרון גם לקיפצ'וגה. אם תרצו, התשואות צריכות להגיע לקפיצים שבנעל, ולא לרוח של קיפצ'וגה (שכנראה ירוץ מהר יותר מכל אחד מאיתנו גם עם נעלי בטון על רגליו).
הפרשה הזו מזכירה את בגדי הים המלאים של חברת ספידו, שהושקו לראשונה בבריכה של אולימפיאדת בייג'ין 2008. במשך שנתיים, עד 2010, נשברו לא פחות מ־108 שיאים עולמיים על ידי שחיינים שלבשו את בגד הים המלא, שעזר להם "להחליק" בתוך המים. עד שהוחלט לחזור לבגדי הים של פעם (וגם הוחלט, אחרי לא מעט ויכוחים, שלא מוחקים את השיאים שזה מקרוב באו).
בשורה התחתונה, כשאתם רואים שיא נשבר על המגרש, על המסלול או בבריכה, כדאי לזכור שזו לא רק רוח האדם, אלא גם מוחות המהנדסים שמאחוריו. ועוד לא כתבתי על הממריצים והסמים שמעורבים בעניין.
