אבו־מוסא הלך השבוע בשולי כביש הבקעה בצעדים נמרצים. בידו מקל רועים וסביבו כבשים ועיזים בתפזורת. הכלבה הלבנה שושה צועדת בראש ומתווה את הדרך. "היה לי בעבר עדר גדול, 500 ראש. מכרתי את הרוב ונשארתי עם עשרים", הוא אומר לי. "כבר אין לי כוח להסתובב כל היום עם הכבשים והעיזים, לטפל בהן ולגדל אותן. נשארו החבר'ה האלה, ואיתם אני הולך כל בוקר חמישה קילומטרים לכל כיוון. בגילי חשוב להישאר בתנועה, זה הספורט שלי".
הוא נולד לפני 80 שנה בירדן, ומשנת 1965 הוא מתגורר באזור הבקעה, אותה בקעה שישראל עשויה להחיל עליה ריבונות במסגרת עסקת המאה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. החדשות מהבית הלבן הגיעו כמובן גם לתושבי הכפרים הערביים בבקעה, כמו גם התנגדותה הנחרצת של הרשות הפלסטינית לעסקה, שמסמלת מבחינת היושבים ברמאללה את קץ חלום המדינה הפלסטינית.
"מדינה פלסטינית היא שאיפה של כולם, אבל היא משהו שאי אפשר להשיג כעת, וגם לא ברור איך היא תתנהל. אנחנו רואים לצערנו הרבה שחיתות, והמצב של האנשים בשטח לא טוב", אומר אבו־מוסא תוך כדי הליכה. "אני זוכר את הימים שלפני הסכם אוסלו, הייתה מציאות טובה יותר. הייתה לנו עבודה וכמעט לא היו הגבלות בתנועה. נכנסנו אפילו לתל־אביב ולירושלים בלי בעיה, החיים זרמו.
"היום אנחנו רואים את מצבם של הפלסטינים שחיים בתוך ישראל, את החיים השקטים והטובים שלהם, את האפשרויות הרבות שיש להם כאזרחים של מדינת ישראל, ולמען האמת מקנאים. אם ישראל תחליט לספח את הבקעה ולתת לנו זכויות שוות, נשמח. אנחנו כבר לא צעירים, שמענו עשרות פעמים הבטחות שחיינו ישתנו לטובה, ולא קרה כלום".
כמעט במקביל לשיח עם אבו־מוסא, מלך ירדן עבדאללה השני ביקר בצד המזרחי של הבקעה, כדי להראות נוכחות. הפלסטינים נשאו עיניהם למלך ירדן בציפייה שיהפוך את השולחן בתגובה לעסקת המאה. בפועל, הודות לעבודת שטח מעמיקה של הממשל האמריקני, ירדן שחררה תגובה פשרנית, שמפצירה בישראל ובפלסטינים ללמוד את פרטי העסקה ולקדם דיאלוג ביניהם. גם מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ גיבו את העסקה באופן דומה, מה שהוציא את הרוח מהמפרשים הקרועים ממילא של אבו־מאזן.
אני מעוניין ללמוד מניסיון החיים של אבו־מוסא ומבקש ממנו להיזכר בימים שהירדנים שלטו בשטח. הוא מחייך. "המצב שונה לחלוטין. לא היה פה כלום. הכול ריק. אפילו מים לא היו פה, היית צריך להסתובב כל הזמן עם מימייה, שיהיה לך איך לשרוד בחום. האנשים הבודדים שהיו פה היו יושבים בלי מעש כמו מתים. עכשיו יש כבישים, מכוניות, תחנות דלק וחנויות. יש חשמל, מים זורמים, והכול אחרי כניסת ישראל. אם לא הייתה ישראל, לא היה קורה פה כלום".
אבו־מוסא והעדר ממשיכים בדרכם, ואנחנו פונים לחנות של ספדי בכפר עוג'ה, הסמוך לכביש 90. אפשר למצוא שם הכול כמעט. מנורות צבעוניות, כיסאות קש מסוגננים, חתול פרסי לבן ותוכי מדבר בשם סימסאם שמקבל את פנינו בקריאה מפתיעה, "סלאם עליכום".
"עסקת המאה לא תשנה הרבה את מצבנו, יהיה לנו אותו הדבר ואפילו יותר טוב", הוא אומר. "אני לא מאמין שאנשים פה יצאו להפגין נגד עסקת המאה, גם אם הרשות הפלסטינית תגיד להם לצאת. יש לנו פרנסה. יש הרבה ישראלים שבאים לקנות ותיירים שעוצרים אצלנו. אנחנו עובדם קשה ומרוויחים כסף", אומר הסוחר, ומיד משלים משפט ביקורת על הרשות הפלסטינית. "אנחנו עובדים קשה, ורואים את בכירי הרשות מתעשרים על חשבוננו. אנחנו לא מרגישים את הרשות פה. אם ישראל תשלוט, יהיה יותר טוב".
סמוך לחנות חיות שוטף חמדאן רכב של תושבת נעמה הסמוכה. "תצלם אותנו חיים ביחד. הכול טוב. יהודים וערבים עובדים, שותים קפה", הוא מחייך. אבו־חאדר, הדוד המבוגר, יושב על כיסא פלסטיק, מושך עוד שאיפה מהסיגריה הדקיקה שבידו ומספר על נפלאות חלב הגמלים שהוא שותה מדי בוקר כדי להתחזק. "הלוואי שיהיה שלום בכל העולם, שקט ושמחה", הוא מחווה דעתו על עסקת המאה, עוזב אותנו וממשיך בחיזורים אחרי בעלת הרכב. "עזוב אותנו מעסקאות. הפוליטיקאים משחקים איתנו ומפריעים לנו לחיות. שיהיה שלום בין האנשים, זה הכי חשוב".
בהמשך הדרך דרומה, בקרבת יריחו, אנחנו פוגשים את סאמר ליד חנותו. הוא מגלה התנגדות נדירה, כך נראה, לעסקת המאה, מבטל את הפוליטיקה ומגייס את האמונה. "עם כל הכבוד לטראמפ, נתניהו ואבו־מאזן, אללה קובע מה יהיה, והוא כתב בקוראן שמדובר פה באדמת קודש אסלאמית. אף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו את האדמה הזאת. בטח לא המנהיג של הנוצרים. זאת אדמה פלסטינית, וכך תישאר".
היהודים משלמים בזמן
הרשות הפלסטינית הכריזה השבוע על יום זעם בעקבות ההצהרה על עסקת המאה. יו"ר הרשות אבו־מאזן, שמאז בחירתו לתפקיד הטיף במס שפתיים להתקוממות לא אלימה תוך שהוא מעלים עין מטרור בשטח, שינה את פניו. האיש שרכש את אמונם של ממשלים אמריקניים קודמים, של האיחוד האירופי והקהילה הבינלאומית, כמו גם את תשומת ליבם של ראשי ממשלה ישראלים, שהיו מוכנים לכבד את המנהיג המתון בוויתורים – הסיר את המסכה ודרש מהשבאב לצאת להתעמת עם חיילי צה"ל.
אבל אבו־מאזן איבד מזמן את השטח. הפערים בין ההנהגה הפלסטינית השמנה והמדושנת לבין הצעירים שסובלים מאבטלה ומהעדר אופק היתרגמו עד כה להפגנות בודדות.
אנחנו מצפינים לכפר מרג'־נעמה ופוגשים בשאדי, איש התחזוקה של בית הספר המקומי. הוא מספר על החיים בכפר הסמוך ליישובים היהודיים ארגמן ומשואה, ומתאר חיי שותפות.
אנחנו נכנסים איתו למתחם בית הספר. הילדים בכיתות, וקולם של המורים נשמע מפעם לפעם, מתלהבים מלימוד או רודים בתלמידים סוררים. מאחת הכיתות יצא תלמיד כזה ואחריו מורה עם צינור גומי, מקל החינוך המסורתי שהיה נהוג בעבר הרחוק גם בבתי הספר בישראל.
יוסוף, מורה חדש, מתגורר בכפר זובידאת. את לימודי ההוראה השלים באוניברסיטת א־נג'אח בשכם, שנחשבת אחת האוניברסיטאות הידועות בקיצוניותן נגד ישראל. "למדתי ארבע שנים הוראה, וכבר שנתיים אני מורה בכיתות א' ו־ב'. זה בית ספר קטן, כמה מאות תלמידים בלבד", הוא אומר ומסרב להתייחס לנושאים פוליטיים, שכן הוא, כמו שאר חברי הצוות החינוכי, נחשבים פקידים של הרש"פ ומקבלים ממנה משכורת. "אני מורה, לא נכנס לפוליטיקה. אם אתם רוצים, אתם מוזמנים לשתות קפה".
במרכז רחבת בית הספר מספיק הצלם שריה לצלם קריקטורה שהוצבה מתחת לדגל פלסטין המתנוסס בבית הספר בגאון. האיור הוא שאריות מציוּן יום השנה להצהרת בלפור, שהרשות הפכה לקמפיין נגד בריטניה. ברמאללה דרשו מלונדון לבטל את ההצהרה שביטאה את נכונותה של בריטניה לסייע לתנועה הציונית להקים בית לאומי לעם היהודי, הצהרה שמכשירה את הכיבוש הציוני, כלשונם.
בקריקטורה מוצגים הבריטים כגנב שמחביא מאחורי גבו את מפת פלסטין, ומגיש אותה אחר כבוד לחייל ישראלי שעל קסדתו מצויר מגן־דוד. אישה עטוית חיג'אב, כנראה המנהלת, רואה אותנו מצלמים ויוצאת בבהלה מחדרה. "אסור לכם להיות פה, עיתונאים לא מורשים להיכנס לבית הספר", היא אומרת, ומורה גדל גוף דורש מאיתנו למחוק את התמונות שצילמנו. אנחנו מורחקים מבית הספר.
ביציאה מהכפר אנחנו פוגשים שני צעירים, סאיח וערפאת, שיושבים תחת עץ רחב ידיים. היום, הם מסבירים, יש יום חופש מעבודה בשדות, אז הם נחים עם בקבוק קוקה־קולה וסיגריות. "יום עבודה שלנו מתחיל ב־6:00 ונגמר ב־12:00, אנחנו מרוויחים משהו כמו 90 שקל ליום", הם מספרים. "אנחנו עובדים בעיקר בשדות של אנשי הכפר, אבל גם אצל היהודים. הכסף אותו כסף, רק שהיהודים משלמים בזמן", אומר ערפאת. "בתוך ישראל אנחנו לא יכולים לעבוד כי אנחנו לא נשואים ולא נותנים לנו אישורי עבודה".
אנחנו מספרים להם על התקרית בבית הספר והם צוחקים. "אל תעשו עניין שהעיפו אתכם מבית הספר פעם אחת. אותי העיפו הרבה פעמים", צוחק ערפאת. "סיימתי את בית הספר לפני שנתיים, לא למדתי שום דבר חשוב שם. לימדו אותנו שתל־אביב, חיפה, עכו – כולן ערים פלסטיניות. דיברו איתנו על חלומות במקום על דברים שימושיים. חבל שלא לימדו אותנו עברית, זה היה עוזר לי בחיים, הייתי יכול לתקשר עם האנשים מההתנחלויות, להשיג עבודה טובה ולהרוויח כסף. אנשים פה לא מחפשים צרות, מחפשים לחיות כמו שצריך".
כמו צעירים בכל העולם, גם סאיח וערפאת, בני 18 ו־20, מתעדכנים בחדשות דרך הרשתות החברתיות. שם הם שמעו על עסקת המאה המתיימרת לשנות את המציאות בבקעת הירדן. בפרטי העסקה הם מגלים בקיאות מרשימה. "הבנו שטראמפ נותן לפלסטינים ארבע שנים להגיע למדינה פלסטינית. יש בעיה אחת. אבו־מאזן, הנשיא שלנו, עוד שנייה בן 90, הוא לא ישרוד ארבע שנים. אף אחד לא יודע מי יגיע אחריו", אומר ערפאת. חברו סאיח מגלה עמדה תקיפה נגד העסקה. "זאת אדמה פלסטינית, אף אחד לא יכול לקחת אותה בהצהרה כזאת או אחרת. אנחנו לא נוותר".
אני שואל את השניים מה דעתם על ההכרזה הפלסטינית לצאת להתעמת עם חיילי צה"ל, והם מושכים בכתפיים. "הרשות הפלסטינית רוצה להתקומם, שתתקומם. אני יכול בקלות להרים אבן ולזרוק על רכב יהודי שעובר פה בכביש, השאלה מה ארוויח מזה. אני בטח איעצר, המשפחה שלי גם תקבל עונש והשדות יישארו בלי עבודה במשך כמה ימים. זה לא ישנה את המציאות בשטח, רק יוביל להפסד כספי".
מוטרדים יותר מהמוהר
בשדות הסמוכים לכפר זובידאת אנחנו פוגשים את עבּד. אנחנו מדברים על תושבי המערות הבלתי חוקיים שהתנחלו לו ליד השדה, ועבד מדבר עליהם בעיקר מתוך רחמים. כשעוברים לדבר על עסקת המאה הוא מספק זווית מעניינת על המציאות בשטח. "אנחנו, החקלאים, לא מתעניינים בפוליטיקה. זורעים במיה, ריחן, מלפפונים, מרגישים את האדמה מתחת ליד ומעניין אותנו יותר הגשם מאשר הפוליטיקה. היינו פה לפני מדינת ישראל, אנחנו חיים תחת הכיבוש הישראלי ונישאר פה תמיד", הוא אומר.
עם זאת, עובד האדמה מדגיש ששינוי המצב הקיים עשוי להשפיע על החקלאים. "ברמאללה הבינו לפני כמה שנים שישראל עומדת לקדם מהלך של החלת החוק הישראלי על הבקעה. לכן הם ניסו לחזק את הקשר איתנו, התושבים. אנחנו מקבלים סבסוד על החשמל והמים, אם נעבור לשלטון ישראלי לא בטוח שנקבל את התנאים האלו. בסופו של דבר, זו שאלה של כלכלה. אנחנו רוצים לחיות בשקט, להתפרנס בכבוד".
אנחנו עומדים בלב השדה של עבד בן ה־42, נשוי פלוס ארבעה. אביו התחתן עם שתי נשים והוליד 15 ילדים, הוא מצידו לא מרגיש צורך להרחיב את המשפחה. "הפרנסה קשה היום, ואי אפשר להאכיל כל כך הרבה ילדים. בגלל זה אנשים מתחתנים היום מאוחר, הפרנסה היא הדבר העיקרי שמעניין אותנו".
בתחנת הדלק שבכניסה לכפר אנחנו מדברים עם איסמעיל. הוא בן יותר מ־30 ולא התחתן. שוב, בעיות כלכליות ופרנסה. "האבות של הבנות חושבים שחיים פה מיליונרים. הם דורשים מוהר גבוה מאוד בשביל להתחתן עם הבנות שלהם. היום בשביל להתחתן צריך סכום של 200 אלף שקל לפחות, לא כולל בית לאישה. זה סכום שנראה לי דמיוני".
בשיחתנו הוא מבקש לדעת כמה שיותר פרטים על העסקה. "לא הבנתי מה בדיוק אני מקבל במסגרת העסקה של טראמפ. אני אהיה אזרח של מדינת ישראל? אוכל ללכת לבקר בתל־אביב? אני אהיה בדיוק כמוך? נחיה באותם תנאים?" הוא יורה שאלות, ואז קובע: "אם כן, אז אני מסכים לחתום עליה".
בין דיל לדיל הוא ממלא דלק, בעיקר לחברים שלו שיוצאים לעבודה בשדות. סובארו לבנה עתיקת יומין עוצרת לידנו. אחרי חיבוקים ונשיקות עם סעדי, חבר של איסמעיל, הוא מסכם את גישתו לעסקת המאה: "כולם מחפשים אוכל, לא פוליטיקה ולא כלום. אנחנו גרים פה ליד היישוב ארגמן, עובדים איתם וחיים איתם בשקט. הכול בסדר, יש שלום בינינו לבין השכנים, גם בלי הסכמים מפוצצים. לאנשים נמאס מהשטויות של המנהיגים, שבגללם הרבה אנשים מתו ללא שום סיבה וללא שום תכלית. אנשי הבקעה אנשים טובים, עם ריבונות ישראלית ובלעדיה".
