בין תחושת חגיגיות היסטורית לחשדנות, בין לחיצות ידיים וחיוכים לעמידה בתוקף על הקווים האדומים; בהתיישבות רואים את מסיבת העיתונאים שכינס הנשיא דונלד טראמפ בבית הלבן ואת התוכנית שהציג בה בשני מבטים.
במבט ראשון יש פה מהלך היסטורי־אסטרטגי, שאפשר לשמוח בו ולברך שהחיינו. אלו שפעלו בשיטת עוד דונם ועוד עז, יכולים לטפוח לעצמם על השכם. היכן שתקעו יתד והעמידו גדר ישורטטו גבולות המדינה, והריבונות, אם ממשלת ישראל תיקח בשתי ידיים את ההזדמנות שניתנה לה, תוחל ביהודה ושומרון. תוכנית העבודה של הגאולה שעולה כאיילת השחר, "קמעה קמעה", הוכיחה את עצמה. המתיישבים, חלוצי סבסטיה ותושבי אריאל, יכולים לומר: אנחנו עיצבנו את המציאות, ולא המציאות אותנו. האנשים שהציבו פחונים וקרוונים בדמעה, קוצרים את עסקת טראמפ ברינה. עוד לפני שיורדים לפרטים הקטנים, אומרים רבים בהתיישבות, חייבים להסתכל על המהלך במבט־על: רק לפני שלוש־ארבע שנים מהלך דומה היה נראה תלוש מהמציאות, והנה נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו מציע להחיל ריבונות ישראלית ללא פינוי יישובים. וד"ש לאובמה.
אבל יש גם מבט שני, טקטי ויומיומי. אחרי שתיאלם תרועת החצוצרות, המתיישבים הם שיישארו בשטח, עם המציאות עצמה, עם החיים, עם הכבישים, עם החורים. בראייה של מנהיגי ההתיישבות וראשי המועצות והרשויות, עליהם מוטלת האחריות לסתום את החורים שעלולים לגרום נזקים לעתיד.
מהם החורים העיקריים כרגע? בתוכנית טראמפ מדובר על החלת ריבונות על מרחבי ההתיישבות, כלומר על היישובים עצמם, כלומר רק על מה שנכלל בתחומי השיפוט שלהם. נקודות התיישבות רבות מצויות מחוץ לתחומי השיפוט, בעיקר התיישבות צעירה שמיועדת להסדרה (קרי מאחזים), אבל לא רק היא. כך למשל, חלק מהשטח של עפרה לא נמצא בתוך תחום השיפוט של היישוב, וכך גם אזורי תעשייה.
עולות גם שאלות על כבישים שאינם משתייכים לשטחי שיפוט של יישובים. מה קורה בכביש עוקף אל־ערוב שהתחילו לעבוד עליו? האם במצב של הקפאה אי אפשר יהיה להמשיך בעבודה? מה קורה עם קו חשמל שמוליך חשמל לגוש עציון ונמצא מחוץ לשטח היישובים – אסור יהיה לשפר אותו? אלו שאלות שידרשו טיפול.
והעניין העקרוני ביותר – בהתיישבות מבקשים לזרז את החלת הריבונות, בלי להתייחס לפתרון שתי המדינות. מדינה פלסטינית, הס מלהזכיר. יש שמשווים בין מפת הסכמי אוסלו למפה של עסקת המאה. האם רק הפוזיציה השתנתה? "נכון שיש קווים דומים בין תוכנית המאה לאוסלו", אומרים גורמים בהתיישבות, אך מסייגים מיד: "אבל אוסלו זה לא". בשמאל יש שהגדירו את התוכנית הנוכחית כ"היסטורית", דווקא בשל מוכנותו המשתמעת של הימין להכיר בישות פלסטינית. ייתכן שהניתוח הזה נכון לחלקים בימין, אך הוא בוודאי לא קולע אל הימין הקשה, האידאולוגי, בחלקים רבים – הימין ההתיישבותי.
עניין היישובים המבודדים עומד גם הוא על הפרק, אבל מכיוון שעוד חזון למועד לחזון שתי המדינות, גורמים שעימם דיברתי אינם מניחים את הנושא הזה על הכף כרגע. יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, שנסע אף הוא לוושינגטון ("אני לא יכול לשבת בסלון שלי כשמדברים על הבית שלנו, הגעתי כדי לחזק את ראש הממשלה ולתת לו רוח גבית. אם הוא יהיה מספיק נחוש, אפשר להגיד שזה מהלך היסטורי") ופגש את נתניהו לאחר שיצא מטראמפ, לא משתמש במינוח "מדינה פלסטינית" אלא "מדינת טרור", ומתייחס גם לנושא היישובים המבודדים.
"לא נקבל הקמת מדינת טרור בלב הארץ, לא נקבל 15 יישובים מבודדים במרחב, ולא הקפאת תכנון בשום תנאי", הוא מבהיר. "אין שום סיבה שההתיישבות תלך אחורה בהקשר הזה. אני לא יכול להעלות בדעתי שתושבי אלון־מורה יחששו שמעבר לגדר עלולים להיות מחבלים, או שייסעו בשיירות כמו שהיה בנצרים ובהסכמי וואי".
אל תקרא לו עם ואל תקרא לו מדינה, זה הקו האדום התקיף ביותר. גורמים במועצת יש"ע אומרים כי הם יודעים בוודאות שרק בשל עמידת מועצת יש"ע על רגליה האחוריות, נתניהו לא הזכיר בנאומו את המילים "מדינה פלסטינית". "אפשר לדבר על אוטונומיה", הם אומרים, "אבל אנחנו לא מוכנים לדבר על מדינה פלסטינית".
כשאני שואלת את שר הביטחון נפתלי בנט לשלומו, המילה הראשונה שהוא מוציא מהפה היא: "מרגש". ואז הוא מוסיף: "בתנאי שזה יקרה. עשר שנים אני עובד על זה. תוכנית הריבונות שהצגתי לפני שמונה שנים דיברה על ריבונות על 60 אחוז מיהודה ושומרון. כרגע מדובר על 30 אחוז, אבל צריך להתחיל איפשהו. אני מאושר ודואג שלא נעשה שטויות. אני בעד התוכנית".
נפתלי בנט: "עשר שנים אני עובד על זה. צריך להתחיל איפשהו. אנחנו קובעים את שטחי הארץ שלנו כרגע, זה אירוע נדיר בכל קנה מידה"
אבל איך אפשר להיות בעד התוכנית ונגד מדינה פלסטינית?
"אני רואה פה הזדמנות, ומנגד, לא תצא מאיתנו החלטת ממשלה שנכיר במדינה פלסטינית. אין פה רק ורדים, מדובר על ריבונות על 30 אחוז משטחי יו"ש ו־70 אחוז מדינה פלסטינית. כשר ביטחון שהוא איש ארץ ישראל, מוטלת עליי האחריות ללוות את התהליך. כל האירוע ליבתו במשרד הביטחון, מא' ועד ת'. התוכנית מדברת על החלת ריבונות רק בשטחי היישובים. 150 איים ישראליים בתוך אוקיינוס פלסטיני זה רע מאוד ואין לזה הצדקה, וזה דבר שצריך לטפל בו".
ואתה לא חושש ממהלכים חד־צדדיים ומהתגובה של הרחוב הפלסטיני?
"יכול להיות שהאירוע הזה יגרור זעם ברחוב הפלסטיני, יכול להיות גם שלא, בכל מקרה זו לא הסיבה לא לעשות מהלכים. אנחנו קובעים את שטחי הארץ שלנו כרגע, זה אירוע נדיר בכל קנה מידה, ואסור לתת לסיכונים נקודתיים להרתיע אותנו".
על משקל "כעומק החקירה כך עומק העקירה", "כעומק החסינות כך עומק הריבונות"?
"אני חושב שלא, אבל אני לא יודע. אולי אני תמים".
אחשוורוש או כורש
בדיון על גבולות ההבטחה ההיסטוריים, תמיד נשמעו עמדות המרחיבים (כולל חצי האי סיני ולבנון של היום) לעומת המצמצמים (גבול עולי מצרים, הקטן מארץ ישראל של ימינו). אולי גם על כך נאמר מעשה אבות סימן לבנים, והוויכוח ניטש גם היום אפילו בקרב המתיישבים עצמם.
אמרנו ריבונות אמרנו נדיה מטר ויהודית קצובר, שתי הנשים שהחלו בהובלת שיח הריבונות. כעת הן מביעות רגשות מעורבים. קצובר אפילו קיבלה על עצמה תענית ביום רביעי. "העובדה שאנחנו מדברים על ריבונות רק על 30 אחוז מהשטח, מלמדת על הרמה הרוחנית של עם ישראל", היא אומרת, ומטר מוסיפה: "ריבונות היא תנועה פנימית, זה שאנחנו יודעים להיות ריבוניים לעצמנו. לצערנו, זו לא הרמה של השיח".
יהודית קצובר ונדיה מטר: "על מולדת לא עושים עסקאות. כל נסיגה מהעיקרון הזה, כל הסכמה לוויתור על נתחים מארצנו , תתפרש היסטורית כהודאה בשקר ה'כיבוש'"
מטר וקצובר מסתייגות מעצם הכינוי של התוכנית "עסקה" או "דיל". "על מולדת לא עושים עסקים ועסקאות", הן אומרות. "כל נסיגה מהעיקרון המוחלט וההיסטורי הזה, כל הסכמה לוויתור על נתחים מארצנו, תתפרש היסטורית כהודאה בשקר ה'כיבוש'". במזרח התיכון ויתור מתפרש כחולשה ומזמין עוד טרור, ומשטח המדינה הפלסטינית העתידית הוא עלול להיות קטלני בהרבה, הן מזהירות.
בהודעה שניסחו ב'תנועת הריבונות' נכתב: "מטרתנו היא בלימת רעיון התעתועים המסוכן של הקמת מדינה פלסטינית, ביטול הסכמי אוסלו, הפסקת שוד הקרקעות על ידי הערבים ותכנון ביד רחבה של תוכנית המתאר הארצית לשנת ה־100 להקמתה של ישראל, תוכנית המבוססת על ריבונות ישראל ורוב יהודי מוצק בין הים לירדן. אל לישראל להיגרר להסכמה עקרונית למתווה זה, מתוך ההיכרות ארוכת השנים עם הסרבנות הערבית. ישראל אינה יכולה לתלות את חזונה הציוני ועתידה על סרבנותו המקרית של מנהיג ערבי מקרי או הסכמתו של מנהיג ערבי אחר. החזון הציוני והקשר היהודי לארץ ישראל הם עניינים עקרוניים מהותיים שאינם מטבע לסוחר".
ומנגד, אל מול האידאולוגיה הגדולה, אפשר לשמוע אנשי התיישבות שמאמינים באותם דברים בדיוק, אבל מדברים בקול פרגמטי יותר. קובי אלירז, יועץ שר הביטחון לשעבר, שחזר למשרד הביטחון מהדלת האחורית כיועץ חיצוני הממונה על המערכה על שטחי C, מביע עמדה לא שגרתית ביו"ש: "אני מאמין בישראל הגדולה, אני מאמין בגבולות ההבטחה, ואני מאמין שאם אומות העולם בעד זה פרמטר שגם חז"ל התחשבו בו. אני מבין את הקושי הגדול באמירה 'מדינה פלסטינית'; אבל אני באופן אישי בעד תוכנית טראמפ, גם אם הפלסטינים יקבלו אותה וגם אם זה ייכפה עליהם באופן חד־צדדי, כי על רוב גושי ההתיישבות כולל בגב ההר תחול הריבונות, וכך גם על בקעת הירדן שהיא הזירה המזרחית עם כל חשיבותה.
"בפועל ההשתלטות הפלסטינית על השטח ממילא מתרחשת וקבעה כבר עובדות, וזה המצב דה־פקטו. חשוב וצריך להשפיע על גודל הגושים, רוחב הצירים, המובלעות, המאחזים והחוות. חשוב לתת את הדעת ולתת פתרון למעמד החוקי של התושבים הפלסטינים בשטח הריבונות, לתת את הדעת על 'איחוד משפחות', להבין שיש קרקעות מעובדות 'פרטיות' בחלק שעליו מוחלת הריבונות, של תושבים פלסטינים שיגורו בצד השני, ולהפך. חשוב לצלול לפרטים ולמקסם רווחים ככל האפשר, חשוב להנהיג משילות על שטחי C הנותרים, שהפלסטינים לא ימשיכו לנצל את אוזלת ידנו שם. ואחרי כל זה, צריך לזכור שהחלת הריבונות היא שינוי סדרי עולם בעידן הנוכחי, היא דרמטית מאוד. טראמפ, מתברר, הוא יותר כורש מאשר אחשוורוש".
הקוץ והאליה
"צריך ליישם את התוכנית, ויפה שעה אחת קודם", משוכנע ראש עיריית אריאל, אלי שבירו. "אני קורא לראש הממשלה להביא את הנושא לממשלה כבר ביום ראשון. זו פעם ראשונה שמכירים בהתיישבות ביהודה ושומרון לא רק בהיבט הביטחוני, שמדברים על זה שירושלים תישאר מאוחדת. יש פה הרבה דברים שלא היו בעבר, צריך לקחת את זה בשתי ידיים".
כשאני שואלת אותו אם אפשר לחלק באופן גס את התמיכה בתוכנית המאה של טרמאפ ואת ההתנגדות לה לימין חילוני מול ימין דתי (בהתאמה), הוא משיב בשלילה: "לא הייתי מחלק לדתיים וחילונים. מי שמסתכל בשיקול דעת ואחריות לאומית, מבין שצריך לקבל את התוכנית הזו. אם בן־גוריון שחתם על תוכנית החלוקה בהקמת המדינה היה שואל את חבריי מההתיישבות ואולי גם את השר בנט, סביר להניח שהם היו מתנגדים ואומרים שאסור לחתום, והיינו נשארים בלי מדינת ישראל. אני אומר דבר פשוט: התוכנית טובה, יש בה ויתורים מבחינתנו, אין ספק, אבל צריך לקחת אותה. זהו חלון הזדמנויות נדיר".
קובי אלירז, יועץ שר הביטחון: "חשוב לצלול לפרטים ולמקסם רווחים, ואחרי כל זה צריך לזכור שהחלת הריבונות היא שינוי סדרי עולם בעידן הנוכחי"
כדי לשמוע את ה"צעירים" (כמו שאומרים הזקנים), אני פונה אל חברי "ציר 60" – קבוצת תושבי גוש עציון, אפרת, קריית־ארבע והר חברון, שפועלים בליכוד לייצוג אזורי. "לפני שנתיים, כשהבאנו להחלטה ההיסטורית במרכז הליכוד על החלת החוק והריבונות על כל מרחבי ההתיישבות ביהודה ושומרון – לא שיערנו שיעברו רק שנתיים וההחלטה תתממש", הם אומרים. "בימים הקרובים נזכה להגשים חזון של דורות רבים ולברך 'הטוב והמטיב' על החלטה היסטורית שתחזיר ריבונות יהודית מדינית לחברון, שילה ובית־אל אחרי אלפי שנים. ההחלטה הזאת והתמיכה הבינלאומית בה תוכיח שכתמיד, מעשה ההתיישבות והתלם האחרון של המחרשה קובעים את גבולות המדינה.
"יש גם קוץ באליה הזאת, והיא ההסכמה, המותנית אמנם, להקמת מדינה פלסטינית בשני שלישים משטח יהודה ושומרון. לכולם ברור שהסיכוי ששכנינו יעמדו בתנאים שואף לאפס. מכ"ט בנובמבר הם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, אבל עדיין צורבת בלב ההסכמה העקרונית לכך. תפקידנו מעכשיו, לאחר שהשלמנו משימה אחת, הוא לפעול לסיכול סופי של אופציית המדינה הפלסטינית בכל דרך פוליטית, וזאת נעשה. מרגע ההכרזה, מאות תושבים ביהודה ושומרון הצטרפו אלינו והתפקדו לליכוד. עוד 4,000 מתפקדים לליכוד יסייעו לנו לעמוד בפרץ כדי לעמוד במשימה הזאת בארבע השנים הבאות".
ולסיום, כשאני פונה לקבל את הזווית ההיסטורית־מתנחלית מאת הרבנית מרים לוינגר, אלמנתו של הרב משה לוינגר, מאבות ההתיישבות, היא קודם כול מציינת שהיא לא מתרגשת ממה ש"הגויים" חושבים ואומרים. "אני דבקה בעקרונות שלנו, בעקרונות התורה", היא אומרת, ומנתחת באזמל חד את מצבם הפוליטי הרעוע של שני המנהיגים שהובילו לגיבוש עסקת המאה: "טראמפ וביבי הם כמו שני אנשים על הנייר, נופלים מהאונייה, אחד תופס בשני ושניהם לא יודעים לשחות. הם בסך הכול רוצים להציל את עצמם".
