לשעות ספורות הייתה אופוריה מתוקה. דובר הליכוד צייץ כי ביום ראשון תוכרז ריבונות בשטחי יו"ש והבקעה, אבל אז מחק את הציוץ. בבית־לחם החל מצעד ההתפרעויות הלילי, וג'ארד קושנר אמר שיופתע מאוד אם הסיפוח יקרה בישיבת הממשלה הקרובה. בינתיים לכל אחד יש משהו לומר על עסקת המאה של דונלד טראמפ. המנעד נע בין תעלול בחירות לפעמי משיח. דיוויד סנגר כתב בניו־יורק טיימס שהתוכנית נראית כמו מפת דרכים לשתי מערכות בחירות, אחת של נתניהו, אחת של טראמפ. יש כנראה לא מעט אנשים שמסכימים עימו גם בימין, בעיקר בגלל ההערכה שסיכוייה של התוכנית קלושים עד אפסיים. ולכן, הם סבורים, צריך לאחוז את השור בקרניו ולהכריז סיפוח עכשיו.
האם זה הדבר הנכון? תפסתי השבוע לשיחה צפופה ישראלי ותיק שמכיר כל סמטה ברמאללה וחי את ההוויה הפלסטינית. מדובר בדמות מפתח, שיש לה מהלכים בירושלים וברמאללה גם יחד. "אני לא אוהב אותו", הוא אומר על טראמפ, "אבל הפעם אני לגמרי איתו. טראמפ לא מדבר על צדק, הוא מדבר על תכלס". לכן הוא מאוד לא אוהב את החגיגות בימין. "הם עוד יהרסו הכול", אומר האיש. "מה הצהלה הזאת לכם? אתם הסמוטריצ'ים, שבו בשקט. כדי שלעסקת המאה של טראמפ יהיה סיכוי כלשהו, חייבים לתת למדינות ערב את האפשרות לאמץ את התוכנית. אבל אם המתנחלים חוגגים בראש חוצות, איך הסעודים יוכלו לבוא לשולחן? צריך פה שכל וסבלנות, צריך לשמור על איפוק".
זה גם היה המסר המובלע בתגובתו של ג'ארד קושנר, כששמע את הדיבורים על הכרזת הריבונות ביום ראשון. קושנר, מאדריכלי התוכנית, הוא גם הממונה על הקשר האישי עם יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן־סלמן. והמסר של ריאד היה: כן, סעודיה רוצה, אז תנו לה את האפשרות לבוא. אם אתם רוצים את סעודיה בפנים, חכו, אל תחגגו. בלי סעודיה אין תוכנית. ואכן, התגובה הסעודית הייתה זהירה. בהודעת משרד החוץ הסעודי נאמר כי "הממלכה רואה בעין יפה את מאמציו של הממשל ושל הנשיא טראמפ לקדם תוכנית שלום מקיפה בין הצדדים הישראלי והפלסטיני, ומעודדת את הצדדים לפתוח במשא מתן ישיר בתיווכה של ארה"ב. אנו קוראים לצדדים לפתור את אי־ההסכמות על סוגיות שונות בדרך של משא ומתן, כדי להתקדם בתהליך השלום ולהשיג הסכם המגשים את שאיפותיהם של הפלסטינים וזכויותיהם".
מי שעוד היו לו ספקות אם סעודיה בעניין, צריך היה רק לראות מי מקרב מדינות ערב שהוזמנו לאירוע הצגת התוכנית בבית הלבן אכן שלחו נציגים. שלושה שגרירים הגיעו – שגריר איחוד האמירויות, שגריר עומאן ושגריר בחריין. אז נכון שלבחריין יש מלך והיא נחשבת מדינה עצמאית, אך בפועל היא סוג של מחוז אוטונומי של סעודיה. ולכן גם כאשר סעודיה נזהרת מלהתייצב בעצמה, אם ראית את בחריין ראית את סעודיה. העומאנים הגיעו מתוקף מעמדם המוכר כמתווכים האזוריים, וגם בגלל צילה הכבד של איראן. ואילו האמירתים הם הנועזים ביותר מקרב מדינות המפרץ ביחסם לישראל. העסקים בין ישראל לאבו־דאבי פורחים בימים אלה.
גם המצרים, בדומה לסעודים, פרסמו הודעה שלפיה "מצרים קוראת לישראל ולפלסטינים לבחון באופן מעמיק את החזון האמריקני להשגת שלום, ולקיים דיאלוג בחסות ארה"ב למען חידוש המשא ומתן". היחידים שמבוהלים באמת מתוכנית טראמפ הם הירדנים. המצב הפנימי בירדן, שספגה את הנשורת של מלחמת עיראק הראשונה והשנייה ושל המלחמה בסוריה, מורכב מתמיד. ברבת־עמון חוששים, ובצדק, ומדברים על ביטול הסכם השלום עם ישראל. בתגובה לפרסום תוכנית טראמפ אמר שר החוץ הירדני כי הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית, על בסיס פתרון שתי המדינות, היא "הדרך היחידה לשלום", והזהיר מפני צעדים חד־צדדיים של ישראל. הממלכה, שרוב אוכלוסייתה ממוצא פלסטיני, עומדת כרגיל על כרעי תרנגולת. אבל מה שמסכן אותה יותר מתוכנית טראמפ הוא החשש שהסיוע האמריקני, שמחזיק את הממלכה כל השנים, ייעצר. ראו מקרה טראמפ ואוקראינה. כך שהמצב אולי מורכב, אבל לא מאוד שונה ממה שהיה.
בנתונים שנוצרו, אבו־מאזן הוכיח שאין לו כוונה לוותר. במהלך מפתיע שיגר המנהיג הפלסטיני מכתב לאיש העייף שהחליט לעזוב את הפוליטיקה אבל בינתיים ממשיך לשמש שר אוצר. משה כחלון, האוזן הקשבת וכליא הברק של הפלסטינים בממשלת נתניהו, הוא האיש שאליו הביאו הפלסטינים את המכתב. אבו־מאזן הודיע לנתניהו שאם הוא שובר את הכלים, כך גם הוא. המסר הזה נועד לא רק לאוזני נתניהו אלא גם לשרי הליגה הערבית. אבו־מאזן כבר יצא לקהיר כדי לדאוג ששרי הליגה הערבית לא יסתפקו בתגובה יבשושית, בסיסית, לתוכנית טראמפ.
מרחב החסינות נשבר
לעומת מדינות ערב המתונות, שהסתפקו בהודעות תמיכה זהירות בדרג של משרד החוץ, טורקיה הייתה המדינה המזרח־תיכונית היחידה שהגיבה באופן שלילי לתוכנית וגם הציגה הפגנות מדוגמות. נשיא טורקיה היה היחיד שיצא בקולו נגד תוכנית טראמפ. "אי אפשר לקבל תוכנית שנותנת לגיטימציה לכיבוש הישראלי ומתעלמת מזכויות הפלסטינים", אמר ארדואן, והזכיר כי ירושלים היא מהמקומות הקדושים למוסלמים. שליט טורקיה מנהל כידוע מאבק פעיל מאוד לרה־עות'מאניזציה של ירושלים, המלווה בהליכה על הסף ממש מול השלטונות במדינת ישראל. שר החוץ שלו, מבלוט צ'בושאולו, היה בוטה קצת יותר והגדיר את העסקה "תוכנית סיפוח שנועדה להרוג את פתרון שתי המדינות ולגנוב אדמות פלסטיניות".
האיראנים, כדרכם, הוסיפו ביטויי גנאי וכינו את התוכנית "בגידת המאה", ואילו בחיזבאללה איימו: "עסקת הבושה של ממשל טראמפ על חשבון העם הפלסטיני, אדמותיו והמקומות הקדושים לו, היא צעד מסוכן שישפיע לרעה על עתיד האזור ותושביו". אם לסכם את התגובות, עסקת המאה של דונלד טראמפ מציבה את ישראל בלב הטלטלה המזרח־תיכונית, הנקרעת בין שלושה צירים: הראשון כולל את סעודיה, מצרים והמפרציות; השני את טורקיה, קטאר והאחים המוסלמים; והשלישי את רוסיה, סוריה, איראן וחיזבאללה.
על פניו נראה כי בתנאים אלו, כשהמזרח התיכון רועש ורוגש, אין הרבה סיכוי ליוזמות שלום חדשות. אבל לא בהכרח. דווקא משום שהאזור נמצא בעידן של שינויים גדולים, יש היתכנות גבוהה יותר לתוכנית מסוג עסקת המאה, לעומת זמנים "רגילים" יותר. התגובה הפלסטינית בליל הצגת התכנית הייתה יציאת מחאה המונית לרחובות בית־לחם. אבל בבוקר המחרת האווירה בערים הפלסטיניות ביו"ש הייתה רגועה יחסית.
לדברי גורם המעורה עמוקות במצב, "נכון שאבו־מאזן מחרים כבר שנתיים את הממשל האמריקני, אבל אין לו אינטרס להבעיר את הרחוב. הוא לא זקוק לאינתיפאדה. התוכנית אמנם דוחקת אותו אל הקיר, אבל הוא מודאג עוד יותר מהאפשרות שחמאס ינצל את ההפגנות כדי לייצר כאוס ואובדן שליטה של הרשות ברחובות. מה שמדאיג את הראיס הוא עימות אקראי או אפילו מכוון בנקודות החיכוך עם ישראל, אשר עלול להצית תבערה שתוביל לאינתיפאדה שלישית. בלילה שלפני פרסום התוכנית", אומר הגורם, "נערכו מעצרים נרחבים על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים במאמץ למנוע בדיוק את זה. אבל נראה מה יקרה בסוף השבוע".
ירדן, שרוב אוכלוסייתה ממוצא פלסטיני, עומדת על כרעי תרנגולת. אבל מה שמסכן אותה יותר מתוכנית טראמפ הוא החשש שהסיוע האמריקני ייעצר
העניין הוא שאבו־מאזן לא יכול לשלוט בכול. כמו העולם כולו, גם המזרח התיכון נמצא בעידן של טרנספורמציה דיגיטלית. השינוי הגדול והעמוק ביותר מגיע מהרשתות החברתיות. כל צעיר שיש לו טלפון הוא חלק ממנו. למנהיגי מדינות ערב הייתה לאחרונה הזדמנות לראות איך העסק עובד. כאשר ממשלת לבנון הטילה מס על התכתבויות בוואטסאפ, התגובה הייתה מהירה והמונית. הצעירים יצאו לרחובות, והממשלה נאלצה לסגת מכוונתה. גם ההפגנות באיראן בחודשים האחרונים גרמו למשטר להפיל את הרשת כדי למנוע את החרפת ההתקוממות העממית נגדו. אין שום סיבה להניח שהדור הצעיר הפלסטיני שונה. הפלסטינים מנהלים ברשת שיח עם כל העולם הערבי ומעבר לו. בירושלים ובוושינגטון יצטרכו להשקיע מחשבה רבה בעניין הזה, וגם להתמודד עם מציאות שבה נעשה קשה יותר ויותר להבדיל בין עובדה לבדיה.
לריבוי הזירות והאיומים במזרח התיכון נוספה כעת עסקת המאה. אבל לצד האיומים, התרחשו בזמן האחרון שני אירועים חשובים: חיסול מנהיג דאעש אבו־בכר אל־בגדדי, וחיסול קאסם סולימאני. נהוג לומר שאין אדם שאין לו תחליף, אבל במקרה הזה אפשר לערער על האקסיומה. לסולימאני יש כבר מחליף, אבל תחליף אין. סולימאני היה הארכיטקט שבנה צבאות ברחבי המזרח התיכון, שינה את פניו והרחיב את פוטנציאל האלימות והכאוס האזורי. לחיסולו היה אפקט ייחודי. במיקום ובעיתוי שבו הוא נעשה, במיוחד לאחר חיסול אל־בגדדי, האפקט שנוצר היה של שבירת מרחב החסינות. המסר הזה עבר כזעזוע בכל רחבי המזרח התיכון.
תהליך דומה התרחש עוד קודם לכן, בזירות העימות של ישראל. חשיפת המנהרות בצפון העבירה לחיזבאללה מסר שהוא שקוף למודיעין הישראלי, וגזלה ממנו תוכנית שנועדה לזעזע את ישראל מן היסוד באמצעות כיבוש שטחים בתוכה. מחסום חסינות נוסף נשבר כאשר ישראל תקפה בלב הדאחייה ופגעה בפעילי חיזבאללה לבנונים. במישור העימות בין ישראל לפלסטינים נשבר מחסום חסינות כאשר בכיר הג'יהאד האסלאמי אכרם אל־עג'ורי חוסל בפרבר של דמשק, קרוב לשכונה הדיפלומטית.
בשורה התחתונה אפשר לומר שהמצב מורכב, אבל לא דטרמיניסטי. דווקא בגלל עומק השינוי יש מקום למשהו חדש, גם אם יש מי שטוען בעקשנות שהעסקה תיזרק מהר מאוד לפח האשפה של ההיסטוריה. מיצוי ההבנה של התהליכים האזוריים עשוי לשנות את המצב.
אז כן, יש עיתוי של בחירות, אבל מעבר לבחירות יש לתוכנית גם היבטים אזוריים משמעותיים. המנטרה של טראמפ בכל מה שקשור למזרח התיכון היא לצאת, לעזוב. כל הפעילות בחודשים האחרונים מכוונת לעניין הזה. חיסול אל־בגדדי, חיסול סולימאני וכעת תוכנית המאה, נועדו כולם לסתום את החלל שייווצר אם וכאשר האמריקנים יעזבו, ולמנוע מצב שרוסיה, סין או טורקיה ימלאו אותו.
וכדי שזה יקרה צריך ליצור את התנאים לכך ולהכין את הקרקע לכינונה של ברית בין ישראל לסעודיה, מצרים ומדינות המפרץ. זו הנחת העבודה האמריקנית. ועל מנת שהיא תתממש צריך לסלק מן הדרך את הבעיה הפלסטינית, אך בניגוד לתוכניות קודמות לא על ידי החלשת ישראל. הרעיון הוא שישראל תצא מחוזקת מהעסקה, כי בהיעדר אמריקנים בשטח, העולם הערבי המתון צריך ישראל חזקה שהוא יוכל לעמוד מאחוריה. חזון אחרית הימים? אולי. כעת כל מה שישראל צריכה לעשות הוא לעקוב אחר התוכנית, ולא לזרוק את הסל למעלה מרוב שמחה ולעשות מכל הביצים חביתה.
