בידוד מדיני

המשורר הסיני בן המאה השביעית, לי באי, כינה אותה "עיר הנהרות" בשיר שכתב על "פגודת העגור הצהוב", המתנוססת לראווה בלב העיר. ווּהאן, בירת מחוז חוּבֵּיי שעל גדות נהר היאנג־צה, היא עיר נעימה למדי, המשלבת ארכיטקטורה סינית ומערבית. העיר בת 11 מיליון התושבים שוכנת בליבו של אזור ירוק ופורה, אך עד לפני חודש מעטים בעולם שמעו עליה. היום היא זוכה לכבוד מפוקפק שהסינים היו מוותרים עליו בקלות. ווהאן היא ערש הולדתו של נגיף הקורונה המסוכן, הממשיך להפיל חללים במדינה ומחוצה לה ולהטיל מצור אווירי וכלכלי על המעצמה הגדולה.

את ראש השנה הסיני האחרון לא ישכחו בה לעולם. בכירי השלטון המקומי בעיר קיימו ערב גאלה ב־24 בדצמבר, לכבוד השנה החדשה. הם צפו בהופעות ולא שמו לב שחלק ניכר מעשרות השחקנים והנגנים על הבמה מתעטשים או נושמים בכבדות. הסרטונים מההופעה כבר נמחקו, אבל בתוך כמה ימים התבררו ממדי המגפה. הזעם כלפי הבכירים התפרץ ברשת. כמעט שבועיים לקח לשלטונות לדווח על מקרים של הידבקות, ורק לאחר שצוות רפואי נשלח על ידי משרד הבריאות ב־19 בינואר כדי לחקור את התפשטות הנגיף, נחשף העניין החמור לציבור.

"הממשלה המקומית לא הייתה מודעת לרצינות המצב", אומר לנו כתב רשת הטלוויזיה הגלובלית הסינית GGTN, ג'יאשין זאו, בשיחה מווהאן. "היא לא דיווחה בזמן אמת על מצב החירום. רבים מתושבי העיר נסעו לקרוביהם ברחבי סין לרגל החג, ורק כשחזרו גילו שהם נגועים. הכעס הציבורי גבר כשהתברר שהשלטונות ידעו מהמתרחש אבל לא חשפו את המידע לציבור, שזכותו לדעת מה קורה נשללה ממנו".

ואן קון, בייג'ינג: "הורים שלקו בנגיף פרסמו פוסט שאין להם פתרון לבנם הבריא, אך איש לא הסכים לשמור על ילד שהוריו נדבקו. בסוף נמצאו אנשים טובים שהסכימו לקחת אותו"

זאו נסע לווהאן זמן קצר אחרי פרוץ המגפה. הוא מתאר עיר רפאים, כפי שרואים בסרטי האימה המפורסמים. המראות קשים: הרחובות ריקים, ורק מפעם לפעם חולפת לה מכונית. התחבורה הציבורית משותקת. העיר מבודדת מיתר חלקי המדינה, ותנועת הרכבות והמטוסים ממנה ואליה מושבתת. אנשים ספורים ניגשים לסופרמרקטים או לבתי המרקחת לרכוש מוצרי מזון או אמצעי מיגון. אנשים מאבדים את הכרתם לפתע, ומפעם לפעם מגלים גופות מוטלות ברחוב. אנשי סיוע בסרבלים צהובים מכוונים את תנועת האמבולנסים, ובעלי תפקידים בסרבלי הגנה לבנים ומסכות־פנים מפנים אנשים וגופות. שוטרים מסתובבים ברחובות, מבצעים מעצרים של אנשים המעיזים לצאת מהבית ללא מסכה, ומטילים הסגר על בתים שיש חשש כי יושביהם נדבקו במחלה. מי שעוזב את מתחם הקהילה נדרש לעבור בדיקת חום בשובו.

"מדובר בעיקר בחסרי בית, שלא היה להם מושג מה קורה וכמובן לא חבשו מסכות", מסביר זאו. "השוטרים בודקים אותם, במיוחד בשעות הלילה, ועוצרים את אלה שמסרבים לחבוש מסכה. חלק מהשוטרים נדבקו בעצמם בנגיף. ראיינתי את אחד המתנדבים בקהילה, והוא סיפר שהם מבקשים מכל האנשים, כולל חסרי הבית, להירשם. יש לנו אלפי מתנדבים, שחלקם נדבקו אף הם. גם אנשים מצוותי הרפואה נדבקו בנגיף. נאסר עליהם לעבוד שעות ארוכות עם החולים, כיוון שבכך הם חושפים את עצמם לסכנה. הממשלה מבקשת להבטיח שברחובות לא יסתובבו אנשים שעלולים להוות מקור סיכון. זהו מצב חירום הומניטרי, והממשלה לא רוצה להשאיר ולו אדם אחד חשוף לסיכון. מי שמסרב לחבוש מסכה נלקח למעצר".

זאו מספר כי באחד הימים יצא לסיבוב על גדת הנהר, וראה כמה קשישים בלי מסכות. "שאלתי למה הם מסתובבים כך, והם ענו שאין להם. הם פשוט לא מודעים לגודל הסכנה, שהרי מרבית הנפטרים הם מבוגרים. את המסכות צריך להחליף מדי ארבע שעות, והם מנסים 'לחסוך'".

תאגיד השידור הסיני הביא את סיפורו של תושב העיר, מר לי בן ה־23, שהחל לחוש ברע כבר בערב החג. בריאיון לתאגיד הסיני, שתורגם לעברית עבורנו על ידי המחלקה העברית שלו, הוא סיפר שהתקשה לעכל את האוכל והחליט לוותר על בילוי החג. "במקום לבלות בחג המולד, חזרתי הביתה. היו לי כאבי ראש וסחרחורות, הרגליים רעדו והייתי חלש מאוד. למרות זאת קמתי לעבודה בבוקר, אך המצב החמיר וביקשתי יום חופש. הלכתי לבית החולים ונתנו לי זריקות ואנטיביוטיקה במשך יומיים־שלושה, אך המצב רק הידרדר. בבדיקת הדם הראשונה התוצאות היו טובות, אבל בבדיקת הכבד התקבלו נתונים אחרים. אז כבר העבירו אותי לבית חולים גדול יותר, 'שי חה', כי חשדו שנדבקתי בנגיף הקורונה. ואכן, בבדיקה שעשו לי למחרת התברר שנדבקתי. לא יכולתי לזוז, רמת החמצן הייתה נמוכה, והייתי חייב להשתמש בבלון חמצן כדי לנשום. הרופאים נתנו לי תרופות שנותנים בדרך כלל לדלקת ריאות, כי לא הייתה להם שיטת טיפול אחרת. הייתי בין הראשונים שהוגדרו כמצב חמור".

למזלו של לי, לאחר שבועיים הצליח גופו להתגבר על הנגיף. הוא היה האדם הראשון מתוך 700 המחלימים מנגיף הקורונה עד כה, ששוחרר מבית החולים. "ירדתי ב־10 קילוגרמים", הוא מספר. "הצוות עודד אותי כל הזמן, והיו נחמדים מאוד כלפיי. הם עובדים קשה מאוד, ויש רופאים שנמצאים שם 24 שעות ביממה. יש מחסור חמור בכוח אדם, לא נעים להציק להם לפעמים".

בעיית אמון

בשבוע האחרון מספר הנפגעים מהנגיף עלה בחדות. על פי הנתונים הרשמיים שמפרסמים שלטונות סין, נכון ליום רביעי נרשמו כבר כ־500 נספים, ומספר החולים מתקרב ל־25 אלף. מחוץ לסין – יפן, תאילנד, סינגפור והונג־קונג הן המדינות שבהן מספר הנפגעים הגדול ביותר, אך הוא נע בהן בין 18 ל־25 בכל מדינה.

"בעולם יש פאניקה גדולה, והתפתחה גישה שאין להאמין לנתונים שמפרסמת הממשלה הסינית", אומר לנו שִי שיאוצ'י, הידוע ברשת בכינויו "איציק הסיני", מנהל המחלקה העברית בתאגיד השידור הסיני. "אני אמנם עובד בגוף ממשלתי, אבל אני חש שחוסר האמון הזה נובע בעיקר מכך שהאנשים בעולם לא מכירים אותנו. אנחנו מתמודדים עם משהו קשה שמשפיע על העולם כולו".

הנתונים שמתפרסמים נכונים?
"אין ודאות של מאה אחוז, אבל צריך לזכור שלא ניתן לדווח מה קורה בכל משפחה. יש חולים שאינם מגיעים לבית החולים, ויש כאלה שנבדקים אך לא ידוע אם נדבקו. יש חוסר משאבים כדי לבצע בדיקות בהיקפים כאלה. זה מה שמוביל לחוסר האמון".

"שאלת השקיפות היא בעיה אמיתית", אומר הכתב זאו. "שלא כמו ב־2003, שם הממשלה הודתה כי מסרה נתונים שקריים, כעת למדו את הלקח ונוקטים שקיפות רבה יותר. יש כמה פלטפורמות שבאמצעותן ניתן לעקוב אחרי הנתונים. רשות הבריאות הלאומית מקיימת מסיבת עיתונאים מדי יום גם בבייג'ינג וגם בווהאן. היום מבינים שמדובר במצב חירום עולמי, וסין מבקשת מהקהילה הבינלאומית לעבוד יחד כדי למגר את המגפה. זה אתגר למדינה שלנו וגם למדינות אחרות".

בתחילה בתי החולים לא ידעו לטפל בבעיה, והחולים הופנו לבתי חולים המתמחים בבעיות נשימה. בשבועיים האחרונים הוקם במהירות בית חולים חדש ובו פתרונות אשפוז ל־1,700 איש, אבל לדעת איציק, גם זה אינו מספק כדי לעמוד בקצב הנדבקים. "אני יודע שבונים בית חולים נוסף", הוא מספר. בית החולים החדש מותאם למגפה והמאושפזים בו שוכנים בקפסולות בידוד מסוגרות, כאשר הצוות מטפל בהם דרך פתחי סינון מיוחדים. בינתיים הגיעו מרחבי המדינה רופאים מתנדבים בכל מקצועות הרפואה. בין היתר הגיעו רופאים צבאיים מחיל האוויר, מהנחתים ומחיל הים. הם נשלחו לבתי החולים כדי לעבוד יחד עם הצוותים הרפואיים המקומיים.

"ראיינתי כמה אחיות, והן אמרו לי שהן יודעות עד כמה עבודתן מסוכנת, אך הן מסורות לתפקידן החיוני ואינן נרתעות מלהמשיך", מספר זאו. "אחת מהן סיפרה לי שלא ידעה אם נדבקה או לא, וביקשה להיכנס להסגר באחד מבתי החולים. הבעיה הייתה שהיא מיניקה את בנה בן ששת החודשים. למרבה המזל, אחרי שבעלה העלה את הפנייה ברשת החברתית, נמצאו מתנדבות רבות לספק למשפחה חלב אם".

בימים האחרונים החלו להגיע מווהאן דיווחים על קשיים בהשגת מזון, הנובעים מהאיסור הנוקשה לצאת ומהסגר שהוחל על תושבי העיר. גם הזמנות מזון באינטרנט פחתו מחשש להידבק מהשליח מהסופר. רבים דורשים מהשליחים להשאיר את חבילות המזון על מפתן הדלת או בלובי.

עיתונאי שפרסם ברשת החברתית קריאה להחליף את מנהיגי ווהאן מחק את הדברים, והעיתון שבו הוא עובד התנצל, אך הביקורת ממשיכה לפעפע. העובדה שהשלטונות בבייג'ינג אינם פועלים נגדה בתוקף מעידה כי גם הם אינם שבעי רצון מהדרך שבה טיפלו הרשויות בעיר במשבר. דאלי יאנג, פרופסור לפוליטיקה סינית באוניברסיטת שיקגו, אמר בריאיון לטלוויזיה הסינית כי "במשך תקופה ארוכה הרשויות בווהאן בפירוש המעיטו בחומרת המצב או עשו ניסיונות להסתיר אותו. זו אחת ההחלטות הגרועות ביותר, שהן יצטערו עליה לכל ימי חייהן".

ראש העיר, ז'ו שיאנוואנג, הציע להתפטר, אך האשים גם את השלטון המרכזי בכך שלא ניתן לו אישור לפרסם את ממדי התופעה. אחת האחיות סיפרה ברשת כי כאשר גילו שהנגיף עובר בין בני אדם, מנהל בית החולים ואנשי המחלקה ניסו להתקשר בלי הפסקה לממשלה העירונית ולוועדת הבריאות. "הם אמרו שאנחנו עדיין לא יכולים ללבוש ביגוד שיגן עלינו, כי זה עלול לעורר פאניקה".

גם הבירוקרטיה הסינית תרמה את שלה להידרדרות. ג'יאשין זאו מספר כי ערכת אבחון שפותחה כדי לאבחן במהירות את הנדבקים לא הגיעה בזמן לווהאן, שכן היה עליה לקבל אישור ממעבדה מורשית וכזו נמצאת רק בבייג'ינג. "ימים יקרים חלפו, ובסופו של התהליך הוענק אור ירוק לשבע חברות שקבלו רישיון ייצור, והותר להן לשלוח את הערכות לבתי החולים. הצוותים הרפואיים נדרשים לעבור הדרכה כיצד להשתמש בה, ולכן נשלחים אנשי רפואה רבים מכל קצות המדינה".

מרכולים פתוחים, בפקודה

ואן קון (38), תושבת בייג'ינג, מחפשת בקדחתנות מפעלים שיספקו מסכות ואמצעי מיגון לבתי החולים. בימים כתיקונם היא מנהלת כמה משרדי נסיעות שבבעלותה, כעת נרתמה לסייע. המלאי בעולם אזל, וגם בישראל מתקשים לעמוד בביקוש הגובר. חברת ס' מדיק, שניסינו לברר איתה אם תוכל לשלוח חצי מיליון מסכות לסין, הודיעה לנו כי במחסניה לא נותרו מסכות כלל. בשבוע שעבר שלחתי לוואן קון לבקשתה כמה מאות מסכות שקניתי בארץ. התברר כי היא נזקקה להן כדי לסייע לחברתה לשכנע באמצעותן את בית החולים להסכים לאשפז את אביה החולה, שסורב תחילה בנימוק של היעדר מקום.

"לרשת החברתית עלה פוסט מתחנן של אישה ובעלה שלקו בנגיף, אך אין להם פתרון לבנם בן השלוש שנותר בריא, כי איש לא הסכים לשמור על ילד שהוריו נדבקו", מספרת ואן קון. "הם לא רצו להכניס אותו עימם לבית החולים, כי זה המקום הבטוח ביותר להידבק. בסוף נמצאו אנשים טובים בקהילה שהסכימו לקחת אותו אליהם. בכלל, הקהילות המקומיות עוזרות לזקנים ולהורים לילדים להשיג מוצרי מזון".

"אחרי ראש השנה המפעלים נכנסו לעבודה מואצת כדי לייצר מסכות ובגדי מיגון. יש פיקוח הדוק של כל המחלקות הממשלתיות, יחד עם הרופאים, כדי להבטיח שהציוד יגיע לבתי החולים ולא ימצא את דרכו לגורמים זרים", מספר זאו מווהאן.

את מאמינה לנתונים שמפרסמת הממשלה? שאלתי את ואן קון. "זה לא משנה, המספרים גדולים גם כך. אחוז המתים הוא שניים־שלושה, ועד כה לא נמצאה הדרך להתמודד. שמענו שהחיסון לאיידס עוזר קצת. לזכות הממשלה ייאמר שהיא דואגת שלא ייווצר מחסור במזון. אספקת ירקות ופירות נמשכת כמעט כסדרה לרוב האזורים. המדפים ברשתות המזון, שבימים הראשונים התרוקנו כמעט כליל, חזרו להתמלא". השלטונות הורו לכל המרכולים ורשתות המזון להישאר פתוחים, מדווחת ואן קון. "באזור שלנו הסופרמרקט נפתח בעשר בבוקר עד שמונה בערב, במחצית כוח האדם שעדיין עומד לרשותם. הרחובות די ריקים, אבל השבוע הסתיימה החופשה הרשמית ואנשים מבקשים לחזור לעבודה".

"עסקי התיירות נסגרו כמעט לחלוטין", מספרת ואן קון, כאמור סוכנת נסיעות. "שדות התעופה נסגרו כמעט כליל, והתנועה אל סין וממנה נעצרה כמעט לגמרי. אתרי התיירות נסגרו. הקניונים פתוחים, אבל איש אינו יוצא לקניות". מחוסר ברירה הוארכה חופשת ראש השנה הסיני, והיא ספונה בביתה כדי לשמור על שתי בנותיה הקטנות. "זו הזדמנות לבלות עם הבנות. אני עדיין לא יודעת מתי הן יחזרו לגן הילדים. יש לנו הרבה משחקים, ואני מזמינה צעצועים וספרים באינטרנט כדי לשחק איתן. יש הרבה פעילויות לימודיות שהממשלה סיפקה לנו, וכמובן יש טלוויזיה".

את פוחדת?
"לא. אני ממלאת אחרי כל ההנחיות הרפואיות שהמומחים מעבירים בטלוויזיה, ולא יוצאת מהבית לפגוש אנשים, רק כדי לקנות מזון".

מה דעתך על מדינות שמסרבות להכניס אזרחי סין לתחומן? שאלתי אותה. "זה מובן לחלוטין", היא משיבה. "אין להן דבר נגד סינים. גם הממשלה שלנו סגרה את הגבול כדי למנוע את התפשטות המחלה. הממשלה נוהגת באחריות רבה כלפי הקהילה הבינלאומית. גם אנחנו לא יכולים לצאת. העיר נסגרה וכך גם המחוז. מה אפשר עוד לדרוש מאיתנו?"

אני מספר לה על תגובתו של איש שגרירות סין בתל־אביב, שהשווה את סירובה של ישראל להכניס לתחומה אזרחי סין שהגיעו לנמל התעופה, לסירובן של מדינות להכניס יהודים בתקופת השואה. בהמשך התנצל על האמירה הזו. היא לא שמעה על כך.

קונסול ישראל בצ'נגדו, רן פלג, אומר לנו כי אמנם היה עדיף שהקונסול ינסח את הדברים אחרת, אבל התנצלותו התקבלה. "אני בטוח שהוא לא התכוון לפגוע בזכר השואה, אבל בכל העולם נוקטים צעדי מניעה זמניים. עצרנו את הטיסות לסין ובחזרה, וזה לגיטימי בדיוק כמו שלגיטימי מצידן לסגור את העיר כדי למנוע את התפשטות המחלה".

יש כעס בסין על הדרך שבה מציירים אותה בתקשורת העולמית?
"הייתה השבוע אמירה מצד גורמים רשמיים בסין, שמבקשים לא לצייר תמונה חמורה מכפי שהיא באמת. הם מנסים להכיל את ההתקפות התקשורתיות ונערכים למיצובה מחדש של סין בעולם, על ההשלכות הכלכליות הכרוכות בכך".

שאלתי את איציק מה אומרים הסינים ברשתות החברתיות. "בלוגרים רבים מאוד מפרסמים סרטונים", הוא עונה. "יש שנכנסים לפאניקה ויש כאלה שמתעצבנים. לטעמי הפחד גדול מדי, אבל נגד זה אין מה לעשות. בני אדם מפחדים מנגיפים, וזה נגיף מהיר הרבה יותר אבל קטלני פחות מהסארס שחווינו בשנות 2002־2003. אז מתו 800 בני אדם. בימים האחרונים אני בוחן את המצב, ואני לא מופתע מהפחד בעולם. השאלה היא מה עושים עכשיו".

ואן קון אינה מודאגת מאובדן הכנסות. "יש לי חסכונות, ואני יכולה לוותר על חודש או חודשיים של עבודה. הממשלה פרסמה הנחיות שלפיהן ניתן לעכב תשלומי משכנתא, דמי שכירות או חובות אחרים. למשפחות עם ילדים מתירים לאחד מבני הזוג להיעדר מהעבודה ולקבל שכר מלא מהממשלה".

דואגים לישראלים

השם "קורונה" ניתן לנגיף, הפוגע בריאות ובדרכי הנשימה, בשל מבנהו הדומה לכתר. עד דצמבר האחרון איש לא שמע עליו. הוא עובר לאדם מבעלי החיים, אך יכול לעבור גם מאדם לאדם, בין היתר בהתעטשות או שיעול. הגרסאות בנוגע למקורו חלוקות. באופן רשמי נטען כי הנגיף הגיע מהשוק המקומי שבו נמכרו ללא פיקוח דגים, פירות ים, נחשים וסוגי בשר אחרים, ומשם התפשט לערים הגדולות, בעיקר שנחאי. בימים האחרונים נפוצה שמועה שהמקור הוא בעטלפים הנושאים נגיף בעל הרכב דומה להפליא, אך לדברי זאו אין כל מקור רשמי לכך. "בכל העולם שאלו למה הסינים רואים בחיות המגעילות האלה מעדן ראוי לאכילה. אכן בכמה פרובינציות אוהבים את החיות הללו, אבל נראה לי שמישהו ביקש להתבדח על חשבון הסינים והעלה השערה שהעטלפים מספיק מגעילים כדי שהסינים יאכלו אותם".

שליחי חב"ד בצ'נגדו, בירת חבל סצ'ואן, דובי ושרה הניג, הצליחו לצאת מהמדינה לפני שהמרחב האווירי ייסגר סופית. בתחנת הביניים בפרנקפורט התברר להם כי שלטונות גרמניה מסרבים להכניס קבוצה של 45 סינים שבאו איתם בטיסה. "אשתי דוברת סינית שוטפת, והיא ניסתה לעזור בתרגום הנאמר בין הצדדים", מספר לנו דובי. "אחרי שעה הסינים החלו לחשוב שהיא עובדת עבור לופטהנזה, ופשוט התחילו לצעוק עליה. היא יצאה החוצה ובכתה, אבל חזרה כדי להמשיך לעזור".

את בית חב"ד השאירו פתוח, לטובת ארבעה־עשר מחברי הקהילה שנשארו בעיר. "בצ'נגדו אובחנו כמה מאות חולים, וכ־25 נפטרו. ראינו איך מוציאים את הנפגעים ממתחמי המגורים לידינו. בשבועיים האחרונים ארגַנו משלוחי מזון בכמויות אדירות, מחשש שמלאי המזון ייגמר, וחילקנו לחברי הקהילה, שרובם אנשי עסקים ישראלים המתגוררים בעיר. עופות, טחינה, פתיתים, ממתקים. דאגנו לכמות מספקת של מסכות שקניתי בישראל ובתאילנד, וחילקנו ליהודים ולשכנים לא יהודים. מחיריהן טיפסו כעת לגבהים, מ־4 או 5 דולר ליחידה עד 8 דולר ויותר".

הרב הניג דוחה את הביקורת הנשמעת בעולם כלפי סין: "זה כל־כך לא נכון. הסינים לוקחים אחריות מקסימלית. בכל יום עוברים אנשים ברחוב למדוד חום. הם עוברים בית בית כדי לאתר מערביים שאינם דוברים סינית, לשאול בשלומם ולמסור להם מידע. הם מסייעים לאנשים המבקשים לצאת מצ'נגדו. אני לא אומר זאת כדי לצאת טוב מול הממשלה, זו האמת לאמיתה". השלטונות גם מונעים ביקורי אורחים, הוא מספר. "הם אינם מאפשרים ליותר מארבעה אנשים לבקר אצל אחרים".

מה עשיתם בליל שבת או בשבת בבוקר? כיצד קיימתם מניין וסעודות שבת?
"ביום שישי עצרו חלק מהאורחים ולא נתנו להם לבוא אלינו. כמה מהם, כמו ישראלים טובים, הצליחו להתפלח. אחרים פשוט חזרו הביתה. הרחובות ריקים. לא ניתן להשיג שירות 'דידי' ('אובר' הסינית), וכשכבר משיגים מונית אסור להיכנס אליה ללא מסכה ויש לחטא את הידיים. הלחץ נובע בעיקר מחוסר ודאות מה ילד יום. חברות התעופה מודיעות לפתע על ביטול הטיסות בזו אחר זו, כמו קוביות דומינו".

רן פלג, כעמיתיו הדיפלומטים בנציגויות השונות, מיהר לשלוח את בני משפחתו לישראל, לאחר שהתברר שבצ'נגדו יש יותר מ־200 נפגעים. הקונסוליה פתוחה ונותנת שירות רק באמצעות עובדיה הישראלים, שכן העובדים הסינים נשארים בבית. "הרחובות ריקים והתחושה קשה, וכפי שזה נראה כרגע רחוק היום שבו נחזור לשגרה", הוא מעריך. "הפעילות נחלשה מאוד, אם כי יש חזרה מסוימת של אנשים לעבודה. אנחנו מסייעים לכל הפונים, קיבלנו משלוחים של מסכות לחלוקה, ואנחנו בקשר יומיומי עם כולם. בינתיים איש מהישראלים לא מדווח על סימפטומים, שיימשך כך. אנחנו מקבלים מידע הן מהשלטונות הסיניים והן מהקהילה הדיפלומטית, ובהתאם לכך מעדכנים את הדו"חות היומיים שלנו לגבי אזהרות מסע, המלצות לישראלים ונתונים שיכולים לסייע למשרד הבריאות בישראל".

אחד הישראלים שהצליחו להיחלץ מסין בשבוע שעבר הוא מני (שם בדוי) ששוהה במעין "מעצר בית" אצל אחיו. מני מתגורר בשנזן שנים רבות ועובד בתעשיית המזון. כאשר התרבו הידיעות על התפשטות המחלה, הסתגר בביתו ופחד לצאת. "כמעט לא אכלתי דבר ולא ישנתי בלילה", סיפר השבוע. "שלושה ימים חלפו, והרגשתי שאני משתגע. חבר שכנע אותי לצאת מהמדינה ואף קנה לי כרטיס טיסה, ולמזלי, ביום חמישי שעבר הצלחתי לעבור להונג־קונג לפני שסגרו את המעברים לשם. ביום שישי הגעתי ארצה. לא עשו לי בעיות כלל והמשכתי לבית אחי, ומאז אני מסתובב עם מסכה על הפנים, לא יוצא מהבית ומטפס על הקירות. אני מפחד שאם הנגיף אכן מקנן בי, אני עלול להדביק את בני משפחתו של אחי. רק בעוד שבוע אדע אם הסכנה חלפה ואהיה שוב בן חורין".

לשאלה אם הסינים מדווחים דיווחי אמת באשר למספר הנפגעים, משיב הקונסול פלג שהמספרים משתנים וצומחים מיום ליום. "היום הם הוסיפו נתון על מספר האנשים הנמצאים במצב קשה, נתון שעד כה לא פורסם. בכל יום מתפרסם מידע חדש שמפוכח ומנוטר, ואין לנו כל אינדיקציה אם אלו אכן מספרי האמת".

פלג מעדיף לשבח את הסינים על תפקוד ראוי להערצה, כלשונו. "גם אם לא נדון בשאלה איך זה התחיל ומה קרה, צריך להודות שההתגייסות שלהם מרגע מסוים הייתה מדהימה. הם הוציאו לווהאן 8,000 רופאים שהתנדבו לסכן את עצמם כדי לסייע לחולים באזור מוכה אסון, בידיעה שאולי לא ישובו. יש סרטונים מרגשים של חיבוקי הפרידה מהרופאים היוצאים לשם, שמזכירים במידה רבה את החיבוקים שקיבלו לוחמי האש שיצאו למגדלי התאומים ב־11 בספטמבר. אני לא יודע אם מדינות אחרות היו מצליחות לבצע את הצעדים שנקטו הסינים. הם עושים זאת במהירות ובאופן דרסטי. הפקודות יורדות מהקודקוד למעלה ועד אחרון האזרחים, ביעילות בירוקרטית ראויה לציון".