בבוקר יום חמישי שעבר קיבלה קונסולית ישראל במוסקבה יפה אוליביצקי, את שיחת הטלפון שחיכתה לה תשעה חודשים. גורם בכיר בלשכת נשיא הפדרציה הרוסית ביקש ממנה להיות בשעה 12:05 במיקום מסוים בתוך שדה התעופה, כדי לקבל את האסירה המשוחררת נעמה יששכר. בשעה הנקובה הגיע למקום רכב ואן גדול עם חלונות אטומים. מן המושבים הקדמיים יצאו אליה קצינים, החליפו איתה מילות נימוסין ומסרו לידיה את הדרכונים – הישראלי והאמריקני – של יששכר. בתוך דקות נפתחה הדלת האחורית וממנה יצאה נעמה עם תיק קטן.
"ידעתי שזהו, זה נגמר. יותר לא אצטרך לבוא לבקר אותה, לעבור את הגדרות של בית הסוהר, דלת ועוד דלת", משתפת אוליביצקי. "אני מברכת בכל בוקר בברכות השחר 'מתיר אסורים'. אני רוצה לכוון בכל ברכה, אבל לא תמיד המשמעות ברורה לך לעומק. כקונסולית אני מבקרת עצירים ואסירים, והם נשארים מאחורי הסורגים. ברגע שראיתי את נעמה יוצאת מהרכב התחוור לי מה זה 'מתיר אסורים'". אוליביצקי מתארת כי יששכר ירדה מהרכב מחויכת, אמרה תודה על המאמצים שהושקעו בשחרורה, והשתיים מיהרו להיכנס לשדה התעופה שם המתינה יפה יששכר, האם. 'לא רציתי לבזבז מזמנה, רציתי להביא אותה מיד לאימא שלה שחיכתה לה בכיליון עיניים".
אוליביצקי עובדת במשרד החוץ 22 שנים. היא החלה את דרכה בתפקיד ניהולי בירושלים, מונתה לנספחת תרבות במוסקבה, שימשה קונסולית באיסטנבול, ובשנה וחצי האחרונות היא מכהנת כקונסולית במוסקבה. במהלך השנים טיפלה במאות אירועים של ישראלים שהסתבכו בחו"ל, אולם אף אחד מהם לא התקרב לממדי תשומת הלב וההדים סביב פרשת נעמה יששכר. על כבש המטוס, רגע לפני שנפרדה מנעמה ומאימה, אמרה אוליביצקי לראש הממשלה נתניהו: "הצלתָ נפש בישראל, והמציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא".
"לא אשכח את המאורע הזה בחיים, לראות אותה חוזרת הביתה זה דבר שמנקה כל ציניות, פוליטיקה ורוע", אומרת הקונסולית. כשחזרה הביתה, נתנה דרור לרגשותיה והתפרקה בבכי. "אני רואה עצירים ואסירים כל הזמן, חלק מהם אכן עברו עבירה ומרצים את עונשם. אני לא שופטת ולא דנה אותם. זה לא היה המקרה. העונש שהוטל עליה היה בלתי מידתי ולא הלם את חומרת העבירה".
העסקה לשחרורה ספגה ביקורת, הן מבחינת המחיר ששולם והן מבחינת האופן שבו הדברים נעשו – כסוג של גיבורה לאומית במטוס ראש הממשלה. מה את חושבת על הביקורת הזאת?
"שמעתי את הדברים וחשבתי כמה קצרה הראייה של אנשים, שלא מסוגלים להסתכל מעֵבר. אנחנו עם ענק בכל מה שקשור לערבות הדדית, אנחנו עוזרים ומסייעים תמיד. אנחנו עם שקם על הרגליים כשצריך לסייע, ומנערים רוע וציניות".
שמחות קטנות
הכול החל ב־9 באפריל 2019. אוליביצקי קיבלה שיחת טלפון, ועל הקו הייתה צעירה ישראלית שסיפרה שמעכבים אותה בשדה התעופה. "אלה שיחות שאני מקבלת לא פעם", מספרת אוליביצקי. "לרוב מדובר בעיכובים שמסתיימים מהר. זה יכול להיות חשד לדרכון מזויף, קרוע וכדומה. נעמה סיפרה מה קרה, והתחלנו את הטיפול הרגיל – יצרנו קשר עם המשפחה, העברנו שמות של עורכי דין מקומיים, והאירוע התחיל להתגלגל".
מהר מאוד פגשה אוליביצקי את אימה של נעמה, יפה יששכר. "מהרגע הראשון היה לה ברור שהיא לא עוזבת את נעמה עד שתחזיר אותה הביתה לישראל". שבוע לאחר שנעצרה, פגשה אוליביצקי את יששכר בבית המעצר. "היא סיפרה לי על השתלשלות האירועים, שאלתי אותה מה חסר לה ומה היא צריכה. היא לא ידעה מה קורה סביבה, ולא חשבה לרגע שהיא הולכת להיכלא לתקופה ארוכה. היא הייתה שקולה, רגועה, חייכה. זה לא היה שונה מכל ביקור אחר שאני עושה אצל עציר ישראלי".
בתחילה הואשמה יששכר בהחזקת סמים, עבירה הכרוכה בקנס ומאסר קצר, אך בהמשך שונה סעיף האישום להברחת סמים, עבירה חמורה שעונשה עד עשר שנות מאסר. אוליביצקי: "כשהוסיפו את סעיף ההברחה, הבנו שזה לא יהיה סיפור רגיל. זו הייתה סיטואציה לא ברורה לנו ולעורך הדין שלה". אוליביצקי הייתה לגורם המקשר בין עורך הדין המקומי לשירות הקונסולרי בארץ. באופן חריג היא נכחה כמעט בכל הדיונים בעניינה של יששכר.
"זו הנחיה שהתקבלה מהארץ בגלל מורכבות המקרה. במקרים כגון אלו אנחנו הקונסולים לא פועלים לבד, אלא רק לאחר קבלת הנחיות מהמטה בארץ". שלושה בכירים מישראל ניהלו איתה סוג של חמ"ל: סימה דובדבני, מנהלת המחלקה לישראלים במצוקה; סטלה ראפ, ראש אגף לעניינים קונסולריים; וראש החטיבה הקונסולרית אייל סיסו, שהופקד על המקרה.
"כחלק מתפקידי אני רואה אסירים כל הזמן, רבים מהם אכן עברו עבירה, ואני לא שופטת אותם. זה לא היה המקרה של נעמה. העונש לא הלם את חומרת העבירה"
אוליביצקי מסרבת להיכנס לפרטי המקרה מבחינה משפטית, דיפלומטית או מדינית, ומספרת שפעלה באופן הומניטרי על פי אמנת וינה העוסקת ביחסים קונסולריים. "דאגנו שנעמה תקבל מה שהיא צריכה, שאימא שלה תבקר אותה, שהיא תקבל טיפול משפטי ראוי. אני פועלת ממקום של קונסול ולא עוסקת בכלל בספקולציות למה זה קרה ואיך, אלא רק בטובתה של נעמה".
באוקטובר 2019 גזר בית המשפט על יששכר מאסר של שבע שנים וחצי בגין הברחת 9.5 גרם חשיש. יששכר ערערה על גזר דינה, אך בדיון שנערך ב־19 בדצמבר נדחה ערעורה. לאחר הדיון הזה, נעלמה יששכר מבית הכלא שבו הוחזקה עד אז. עברו כמה ימים עד שעורכי הדין שלה, שבאו לבקרה, גילו שהיא איננה. "גילינו את זה יום וחצי לפני חופשת החגים הנוצריים. הבנו שאם לא נאתר אותה תוך 24 שעות, לא יהיה עם מי לדבר. כולם כאן יוצאים לחופשה מרוכזת". במשך שעות הפעילה אוליביצקי את כל קשריה למצוא את יששכר, עד שאיתרה אותה. "ביקשתי מאוד שיעבירו אותה בחזרה לכלא שבו שהתה, כדי שנוכל להיכנס באופן רגוע יחסית לתקופת החגים המקומיים. ואכן אחרי מאמצים זה הסתדר, ויכולנו להביא לה בגדים ואוכל לכלא. אלו היו שמחות קטנות".
מרוץ נגד הזמן
אוליביצקי, בת 51, נשואה, אם לארבעה וסבתא לשלושה, גדלה בירושלים במשפחה חרדית. אביה היה איש לח"י. היא עברה מסלול חרדי קלאסי – בית ספר של בית יעקב וסמינר להוראה, שם התמחתה באנגלית. בהמשך השלימה תואר ראשון בחינוך ויהדות, ועבדה בבית מכירות בינלאומי ליודאיקה. כבר אז קישרה בין גורמים ברחבי העולם שהתעניינו ברכישת פריטים ייחודיים. הוריה, שעבדו במשרד רה"מ, סיפרו לה על משרה פנויה במשרד החוץ. כך החלה את דרכה כראש לשכתו של סמנכ"ל אגף רוסיה במשרד, ולאחר מכן כראש מדור באגף קשרי תרבות ומדע. בהמשך הוצע לה לצאת לרוסיה לשמש קונסולית תרבות. בעלה התייעץ עם רבותיו, והמשפחה יצאה לדרך. בלי תמיכת בעלה והילדים, היא מציינת, לא הייתה מצליחה להתקדם בתפקידיה.
הם נחתו במוסקבה בפברואר 2011, כשבחוץ המתין להם קור מקפיא של מינוס 28 מעלות. שני ילדיה הבוגרים יותר נשארו ללמוד בארץ, ושני הצעירים באו איתם. "נכנסתי ישירות לעבודה, לא הייתה לי שעה של חסד. למחרת כבר תוכנן ביקור של שר המדע דאז, פרופ' דניאל הרשקוביץ, במשרד המדע הרוסי". כנספחת תרבות תפקידה היה לקדם את ענייני התרבות, החינוך והמדע עם רוסיה, "ולהביא את פניה היפות של ישראל". לשם כך, אוליביצקי, שלא דיברה רוסית עד כה, למדה את השפה המקומית עם מורה פרטית.
אחד האירועים הבולטים שהייתה שותפה להפקתו היה חגיגות עשרים שנה לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין רוסיה לישראל. בין היתר נערך אז אירוע יוקרתי עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. את התפקיד הזה מילאה עד קיץ 2015, אז חזרה למשרד החוץ בירושלים. בפברואר 2017 יצאה עם משפחתה לאיסטנבול לכהן כקונסולית בתקופה של יחסים מתוחים בין המדינות. "היה פחד, אבל למדתי לחיות עם זה", היא מספרת. "בתוך העבודה היומיומית זה נדחק, לא משהו שהעיב על העבודה. זה בא לידי ביטוי בעיקר בפידבקים שאת מקבלת מהמשפחה והחברים בארץ, שכולם נורא דואגים".
את העבודה כקונסולית מגדירה אוליביציקי ככזו שבכל יום לומדים בה משהו חדש. "אנחנו עוסקים בחיים של האזרח הישראלי מלידה עד מוות, ובכל מה שביניהם. הרבה אזרחים הם תיירים, הרבה חיים בחו"ל וממשיכים להיות אזרחי ישראל, וצריך לתת להם מענה בכל מצב".
אחד המקרים המסובכים שנדרשה לטפל בהם בזמן עבודתה בטורקיה היה בקשה של ישראלי שהתגורר במרוקו ורצה לחזור לארץ לטיפולים רפואיים. הוא עלה על טיסה ממרוקו לאיסטנבול ומשם התכוון לטוס לישראל, אולם נפטר בעודו במטוס לאיסטנבול. אוליביצקי עודכנה בפרטים עוד לפני הנחיתה. "קיבלתי הודעה והתחלנו בתהליך הבירוקרטי של שחרור גופה שלמעשה עוד לא נחתה, כדי שאפשר יהיה לקבור את האדם בארץ כמה שיותר מהר". הסיפור אירע ביום חמישי, והטורקים התעקשו על נתיחה לאחר המוות. אוליביצקי נכנסה למלחמה נגד הזמן. "מצאתי את עצמי מסבירה על הבעייתיות שיש לאדם דתי עם נתיחה שלאחר המוות, והיה צריך לטפל גם במשפחה שהייתה איתו במטוס. לא ישנתי באותו לילה. בסופו של דבר, ביום שישי בשתיים בצהריים התקיימה ההלוויה בישראל".
לא רק רילוקיישן
הטיפול של קונסולים ישראלים באזרחי מדינתם הוא ייחודי, אומרת אוליביצקי, ואיננו דומה לשום דבר שנציגי מדינות אחרות עושים בעבור אזרחיהן. כדוגמה היא מתארת שיחת טלפון שהגיעה אליה בשלוש בלילה, כששירתה באיסטנבול. "התקשרה אימא לבחור שחזר מהטיול הגדול בדרום אמריקה. הבן היה בשדה התעופה הענק באיסטנבול, לא הרגיש טוב ולא מצא את שער העלייה למטוס. יצרתי קשר עם הבחור ואמרתי לו שיצלם את המיקום ושלא יזוז. בעזרת קשרים הגעתי לאיש קשר בשדה, שבטח אמר לעצמו 'מה קורה עם הקונסולית של מדינת ישראל בשלוש בלילה'. הוא איתר את הבחור ולקח אותו לשער הטיסה. אני לא חושבת שקונסול של מדינה אחרת היה עושה את זה באמצע הלילה. כדי להוציא אנשים בלילה צריך שזה יהיה מקרה חירום".
באוגוסט 2018 שבה לרוסיה, הפעם בתפקיד קונסולית. גם כאן העבודה מאתגרת ומלחיצה לא פעם. לעיתים היא נאלצת לעבוד גם במהלך השבת כדי לסייע לישראלים במצוקה. כך אירע במקרה של נערה שנהרגה ואביה נפצע קשה מאוד בתאונת דרכים בסוצ'י. הקונסוליה התנהלה מול גורמים בסוצ'י כדי לאפשר את הטסת האב הפצוע ואת שחרור גופת בתו והטסתה. גם כאן נערך מרוץ נגד הזמן כדי למנוע זלזול בכבוד המת ולהביא את הנערה לקבורה בישראל במהרה. "לא ישנתי 24 שעות ברצף", נזכרת אוליביצקי. "דברים של פיקוח נפש והצלת חיים אין בהם שאלה, זה דוחה שבת".
איך מקבלים אותך במשרד החוץ כאישה חרדית?
"22 שנים אני במשרד, זה המון זמן. אני כבר 'חדשות ישנות', המשרד הוא הבית השני שלי. מקבלים אותי בצורה מכובדת מאוד, בהבנה ורצון להבין את האוכלוסייה החרדית. לא עושים לי הנחות, אבל מוצאים את הפתרונות לְמה שצריך. אני יכולה לעשות כל דבר. בסופו של דבר זה תפקיד לא פשוט. אנחנו עובדים לרוב מתחת לרדאר, טווים רשת של קשרים במלאכת מחשבת, כדי להיות ערוכים לכל תרחיש שמעורב בו ישראלי".
הרוסים מצידם יודעים על הדיפלומטית ששומרת כשרות, ובארוחות רשמיות מבררים מה אפשר להגיש לה ומה לא. "ואם קורה והם לא יודעים, אז בנימוס וברוסית יפה אני מסבירה שאני אוכלת רק אוכל כשר למהדרין. הם מציעים לי תמיד פירות וירקות שלמים שטופים". בעלה, יצחק, שעד יציאתה לשליחות הראשונה שימש מנהל אגף הכשרות ברבנות בירושלים, הוא מומחה לכשרות ויועץ לחברות בעולם בתחום. "הוא עוגן בשבילי, מכיל את כל התפקידים שלי בתבונה ועם ראייה רחוקה. הרבה שנים תמכתי בו בעבודתו ובמסגרת שירות המילואים שלו כקצין בדרגת רב־סרן. כשהגיעה ההצעה לצאת לשליחות בפעם הראשונה, הוא אמר לי: 'את תמכת בי כל השנים בעבודה ובמילואים, עכשיו הזמן שלך'".
למה לא רואים חרדים נוספים בתפקידים בחו"ל מטעם משרד החוץ?
"קבלה לעבודה במשרד החוץ היא תהליך קשה וארוך, וגם כשמתקבלים, אדם חרדי צריך לחשוב על מכלול דברים. זה לא רק רילוקיישן. לפני השליחות הראשונה שלנו בעלי ישב אצל גדולי ישראל וקיבל מהם את ברכת הדרך. זה עדיין דבר יוצא דופן בחברה החרדית, אבל היום יש כלפינו הרבה מאוד הערכה בקרב המשפחה והסביבה על השירות למען המדינה ובכלל. אולי יש רתיעה בציבור החרדי מתפקידים בחו"ל כי זה נשמע מסובך ומאיים, אבל זה לא צריך להיות כך. יש אנשים מוכשרים וטובים מהמגזר שבהחלט יכולים להשתלב בשירות החוץ".
