מי המתנחלים שממש לא רוצים ריבונות ביו"ש?

על רקע חגיגות הסיפוח המוקדמות־משהו וההבטחה האמריקנית להחלת ריבונות בשטחי יהודה ושומרון ובקעת הירדן, ובצל האכזבה מכך שדברים לא קרו מאז בקצב המצופה, כדאי לציין שלא כל תושבי יו"ש מייחלים בהכרח לסיפוח רשמי, חוקי ומהיר של בתיהם ויישוביהם. ודאי אם הם מניחים לרגע בצד את החזון הציוני ואת התגשמות דברי הנביאים, ומתמקדים בשיקול הכלכלי הקר והקצר.

נתחיל במובן מאליו: גם אם ברור שהסרת עננת אי־הוודאות סביב מעמדם החוקי של חבלי המולדת תגדיל את הביקושים מצד ישראלים לבוא לאותם מקומות – לדיור, לתעסוקה, למסחר ועוד – כדאי להביא בחשבון שבמקביל, בעזרת ה' ובעזרת החלת הריבונות, גם היצע הקרקעות והדירות החדשות יוכל לפרוח בתוך וסביב אותם יישובים, שנהנים עדיין מצפיפות נמוכה ומעתודות קרקע גדולות.

לכן, לכל אותם שרלטנים או סתם חובבי נדל"ן שמתאמצים בימים האחרונים לשכנע את כל מי שסביבם שתור הזהב בפתח, ושממש בקרוב נראה נסיקה של מחירי הדירות והקרקעות ביהודה ושומרון, מוכרחים להזכיר שאין שום ביטחון שגם בהנחה שאכן מדינת ישראל תחיל את הריבונות, הביקוש יעלה דרמטית לעומת ההיצע, והמחירים יוסיפו לעלות. אם כבר, דווקא הקושי במשך כל השנים לאשר בנייה חדשה ברחבי יו"ש תרם בפועל ללחץ של ביקושים ביישובים רבים, וסייע לעליית מחירי הדירות חרף כל הבעיות הביטחוניות, הפוליטיות והחוקיות.

לא מעט יזמים שעובדים מעבר לקו הירוק מודים, בדרך כלל בחדרי חדרים, שהרבה יותר נוח ומשתלם כיום לעבוד ולהעסיק פועלים ברחבי יהודה ושומרון

מעבר לכך, לא מעט יזמים שעובדים מעבר לקו הירוק מודים, בדרך כלל בחדרי חדרים, שהרבה יותר נוח ומשתלם כיום לעבוד ולהעסיק פועלים ברחבי יהודה ושומרון. כך למשל, חוקי הבטיחות של מדינת ישראל לא חלים שם, וגם חוקי התעסוקה (שכר מינימום, הפרשות לפנסיה) הם לא פעם בגדר המלצה בלבד שכמעט אף אחד אינו טורח לפקח או לאכוף ביום־יום. נכון להיום, אם ייפצע או ייהרג חלילה פועל באתר בנייה או במפעל תעשייה הנמצאים מעבר לקו הירוק, שום סנקציה לא תופעל נגד היזם, הקבלן, או מנהל העבודה, וייתכן מאוד שאפילו לא נדע מכך. מחר או מחרתיים, אחרי שמדינת ישראל תחיל סוף סוף את חוקיה ואת ריבונותה גם שם, פקחי משרד העבודה יגיעו פה ושם לבקר ולבדוק שהעבודות מתנהלות באתרים ובמפעלים לפי חוק, ואתר בנייה שנפצע בו פועל ייסגר ל־48 שעות. אלה לא בשורות טובות למי שהתרגל לעבוד לפי התנאים שהכתיב לעצמו.

נוסף על כך, ביום שאחרי הסיפוח גם המיסוי הנדל"ני עלול להפתיע לרעה בעלי קרקעות, יזמי בנייה או סתם רוכשי נדל"ן ביהודה שומרון. בתוך תחומי הקו הירוק, כשתוכנית נדל"נית עוברת שינוי והשבחה – תוספת זכויות בנייה לבעלי הקרקעות, אישור תוכנית חדשה לאזור וכו' – הרשות המקומית נהנית גם היא מהמצב החדש. שמאי מקרקעין אומד את ההשבחה שנוצרה בעקבות התוכנית, ומחצית ממנה (50%) נגבית כהיטל מבעלי הקרקעות הרלוונטיים עבור קופת אותה רשות. לא מדובר בקנס, אלא בכספים חיוניים המשמשים לצורך פיתוח האזור, קליטת תושבים חדשים וכו'.

אבל ביהודה ושומרון, אף שהחוק הירדני מכיר באפשרות התיאורטית לגבות מס בעקבות השבחה תכנונית, כמעט שלא ניתן למצוא דוגמאות לרשות מקומית שהשתמשה בכך. בשנת 2015, למשל, היטלי ההשבחה שגבו מאות הרשויות המקומיות בישראל הסתכמו ב־3.7 מיליארד שקל. בתל־אביב נגבו 452 מיליון שקל בהיטלי השבחה, בירושלים 322 מיליון שקל, ובפתח־תקווה 190 מיליון שקל. מנגד, בכל יהודה ושומרון – אף שקרקעות חדשות הוכשרו לבנייה, ואף שעל מתחמים רבים אושרה בנייה רוויה במקום צמודי־קרקע וכיוצא בזה – נגבו באותה שנה היטלי השבחה בסך 33.7 מיליון שקל בלבד (שנה קודם לכן נגבו בסך הכול 12.9 מיליון שקל בהיטלי השבחה). וכשאין כמעט גבייה של היטלי השבחה, קל להבין כיצד החיסכון תורם למחירים נמוכים ולקופון שגוזרים יזמי הנדל"ן.

חלון אחר שייסגר ביום שאחרי ההסדרה הוא האפשרות ליהנות מפטור ממיסים, בעיקר מע"מ ומס שבח, ברכישת קרקעות ודירות מעבר לקו הירוק על ידי תושבי חוץ או חברות זרות – צ'ופר שסייע לשיווק לא מעט פרויקטים במרוצת השנים.

ועם כל זה, שלא יהיו אי־הבנות. בשורה התחתונה, גם כלכלית, ברור שיתרון הריבונות עולה על החסרונות, ודאי עבור מי שגרים ועובדים בשטח. היתרון הגדול והמשמעותי יהיה במישור התכנוני, שעליו כבר כתבתי פה לא מעט. שחרור יהודה ושומרון מכבלי משרד הביטחון יאפשר סוף סוף לתכנן שם שכונות, ערים ויישובים בני קיימא, בתוכניות שיוכלו לייצר תנופה וערך אדירים בטווח הבינוני והארוך. אבל אל תתפלאו אם בטווח הקצר, יזמים ובעלי קרקעות יעדיפו להמתין מעט כדי לחסוך את היטלי ההשבחה.

בעקבות עולי בבל

ואפרופו ההמתנה לסיפוח בקעת הירדן ויו"ש, כדאי לדעת שההחלטה על הקמת התנחלויות והרחבת הגבולות הלאומיים בארץ הקודש איננה תלויה בהכרח רק במה שעושים השכנים שלידינו, או רק בכפוף להחלטת המעצמות הגדולות.

לפני יותר מ־15 שנה התייחס הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, להחלטת עולי בבל שלא "לספח" בזמנו שטחים בארץ ישראל גופא, כולל אגב צפון הבקעה (הרב הדגיש בשעתו שדבריו אינם מכוונים ליישום כלשהו של הדברים במציאות הפוליטית הנוכחית, "אלא לראות אותם בפרספקטיבה ובאספקלריה של חז"ל").

בכמה מקומות נדרשת הגמרא למעמדה ההלכתי של בית־שאן, היושבת בגבול בקעת הירדן ועמק יזרעאל. "הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל", אומרת הגמרא, קביעה שהייתה לה משמעות הלכתית לא מבוטלת, מאחר ש"קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא". כלומר, השטחים שהיו בחזקת ישראל בתקופת בית ראשון אך לא בתקופת בית שני, קדושת הארץ שחלה עליהם מבחינה הלכתית פגה ולא נותרה בתוקפה.

ומדוע אכן נמנעו עולי בבל מלספח כרכים בארץ ישראל, שאיבדו בשל כך את קדושתם? על פי התשובה המפתיעה של הגמרא, הדבר נעשה בכוונה תחילה ומתוך שיקול ברור: "כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית". כלומר, כדי שיהיה אפשר לעבד את אותן אדמות גם בשנת השמיטה, ואזי העניים יוכלו להתפרנס מהתרומות החקלאיות הקבועות ("מתנות עניים").

וכפי שהסביר הרב ליכטנשטיין: "שמעו נא רבותיי, לא מדובר כאן בכמה מאחזים ריקים, אלא ב'כרכים'. ולא מעט, אלא 'הרבה כרכים'. וכל־כך למה? כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. שאחת לשבע שנים, במועד שנת השמיטה, יקבלו מעט לקט, שכחה ופאה ומעט פירות מעשר עני".

לכאורה, אמר הרב, קשה להשוות בין הדאגה לרווחת יושבי הארץ, ובין מצוות ההיאחזות והישיבה בארץ הקודש: "כאשר אתה מדבר על רווחה, בוקעת ועולה מבין הדברים נימה אגוצנטרית. הנך מאפשר לאדם להשיג את מאווייו, את חלומותיו, להגשים את חזונו האישי. זאת לעומת ההתיישבות שמשקפת הגשמה של ערכים לאומיים, היסטוריים, מטה־היסטוריים, אסכטולוגיים. וממילא, אין כל דמיון בין הערך האחד לערך השני". מעבר לכך, לא פעם ההתיישבות היא צורך השעה, בעוד שסוגיות חברתיות יוכלו להמתין למחר או למחרתיים.

ובכל זאת, אמר הרב ליכטנשטיין, הסוגיות החברתיות, "עולם חסד יבנה", הכריעו פה את הכף. "כשאנו מדברים על בעיות חברה וכלכלה, איננו מדברים בהגשמת מאווייו של הפרט", הדגיש הרב, "איננו מדברים על מי שרוצה שיהיה לו DVD שני, לקנות מעיל פרווה לאשתו ולערוך שיט תענוגות מסביב לעולם. הגמרא אינה מדברת על ההימנעות מכיבוש הכרכים כדי שהעשירים – או אפילו בני המעמד הבינוני – יוכלו לספק את צורכיהם ומאווייהם. בשביל אלה, לא היינו מוותרים על כרך אחד, אפילו לא על מאחז אחד".

למען רווחת העניים לא סיפחנו שטחי אבות לפני 2,500 שנה. למרבה השמחה, המציאות היום שונה בתכלית מזו של עולי בבל. לפחות כפי שדברים נראים מכאן, הרחבת ריבונות המדינה תוכל גם לחזק את אחיזתנו בארץ וגם לספק יותר היצע והזדמנויות לכל שכבות האוכלוסייה, והעניים בתוכם. ועם זאת, יש פה תזכורת לאומץ ולהכרעה של חז"ל, שבחרו להעמיד זה מול זה את הערבות ההדדית ואת השיקול החברתי־כלכלי של האנשים שגרים כאן, מול ערך ההתיישבות והישיבה בארץ.

עולם קטן

בימים האחרונים אנו עדים לשתי דרמות עולמיות ענקיות המתחוללות לכאורה הרחק מאוד מכאן, ושמזכירות לנו שלמעשה העולם הוא בעצם מקום די קטן. בסין מתפשטת מגפת הקורונה והיא הורגת מאות בני אדם. בבריטניה להבדיל, יצאה לדרך תוכנית הברקזיט, שמנתקת את הממלכה משאר מדינות אירופה.

גם מבלי שווירוס הקורונה יתפשט חלילה למדינות אחרות, המשבר הסיני כבר מחולל גלי ענק ברחבי העולם. די בכמה חודשים של שיתוק כלכלי במעצמה הסינית, בית החרושת שמייצר היום את חומרי הגלם לכל העולם (עבור תעשיית ההייטק, התרופות, הרכב ועוד), כדי שכולנו נרגיש את המצוקה בכיס.

עד כמה התלות בסין גדולה? סין היא היצואנית הגדולה בעולם, ובשנת 2018 ייצאה מוצרים בהיקף של 2.5 טריליון דולר, יותר מ־12 אחוזים מהייצוא העולמי. במקביל היא ייבאה אליה מוצרים בהיקף של 2.13 טריליון דולר. באתר בלומברג ציינו כי למעלה ממחצית מ־470 מיליארד המיקרו־צ'יפים שנמכרים בעולם בכל שנה, נמצאים במכשירים סיניים או מתחילים את דרכם במפעלים הסיניים. עצירה של אותם גלגלים למשך יותר מכמה שבועות תכניס את הכלכלה העולמית לבעיה עצומה.

במקביל, ושוב להבדיל, גם את הניתוק של בריטניה ממדינות אירופה צריך לקחת בעירבון די מוגבל. הרי אפילו ישראל יכולה לא פעם להרגיש שהיא חלק מאותה אירופה (ולא רק במשחקים של מכבי תל־אביב בליגה האירופית), כשזה נוח לאינטרסים של כולם. הכללים החדשים בין האיחוד האירופי לבריטניה עדיין לא נכתבו, אבל ברור שהרומן ההדוק בין המדינות יימשך, לטובת כולם.