"אחותנו חצי שנה בכלא בפרו, למה אותנו לא שומעים?"

"היא לא הפסיקה לבכות שהיא לא יודעת איפה היא נמצאת, שחוקרים אותה וכל הזמן מרביצים לה. לאחר כמה שבועות העבירו אותה לכלא, שבו היא היום. אנחנו מנסים להיות איתה בקשר יום־יומי. זה תלוי בה, בזמן שנותנים לה ובכסף שיש לה. אנחנו כל הזמן עם הטלפון, גם במקלחת, כדי לא להחמיץ שיחה".

כך מתאר מאור, אחיה של הודיה מונסנגו, שנעצרה לפני כחצי שנה בשדה התעופה בפרו על ניסיון הברחת 28 קילוגרמים של קוקאין, את שיחת הטלפון הראשונה איתה לאחר מעצרה. בני המשפחה משוכנעים כי להודיה, הסובלת ממוגבלות שכלית, לא היה מושג בדבר החומר המפליל שהוטמן בתיקיה, ופועלים כעת למען שחרורה.

אנו נפגשים בניצן, בבית משפחתה של תהילה, אחותה של הודיה. המשפחה גרה במקום מאז גירושם מגוש קטיף. להודיה שלושה אחים: מאור (30), מתגורר באשקלון ואב לתאומות קטנות; תהילה מדמוני (28), אם לתינוקת; ואחיָה, (26), סטודנט. ההורים התגרשו לאחר פינוי גוש קטיף. האם מתגוררת בדיור מוגן באשקלון, והאב בדימונה. במהלך הריאיון הטלפון של תהילה מצלצל שוב ושוב. על הקו תחקירנים ועיתונאים המבקשים לשמוע על סיפורם שכמעט נשכח, וכעת, בעקבות פרשת נעמה יששכר, צף ועולה לתודעה הציבורית.

הודיה (24) אובחנה בגיל קטן כבעלת צרכים מיוחדים. המשפחה תולה את מצבה המיוחד בטראומה שעברה בילדותה, כאשר ננעלה בטעות שעות ארוכות בגן הילדים וחולצה ממנו רק בלילה. תהילה מספרת שמאז אותו מקרה אחותה לא ישנה, מתקלחת או מתפנה עם דלת סגורה, וסובלת מפוסט־טראומה שלא עזבה אותה. השהייה בכלא מחמירה את מצבה, משוכנעים בני המשפחה, והידיעה הזאת מוסיפה על דאגתם לגורלה.

מאז ילדותה המוקדמת התמודדה הודיה עם קשיים רבים. היא סבלה מדחייה חברתית והופנתה למסגרות מיוחדות בבית הספר היסודי וגם אחריו, כשלמדה בפנימייה טיפולית בבאר־שבע. כפי שקורה לא פעם לאנשים במצבה היא נפלה קורבן לאונס עוד בהיותה ילדה בנווה־דקלים, ולאחר מכן שוב, בניצן. היא אובחנה כבעלת פיגור גבולי. מאור מסביר שלוּ הייתה נתפסת בארץ, הייתה מוגדרת כלא כשירה לעמוד לדין.

"הודיה עשתה שירות לאומי במסגרת מותאמת לצרכים מיוחדים", ממשיכה תהילה לגולל את קורות חייה של אחותה, "ובהמשך למדה במכללת ספיר בפרויקט לנפגעות תקיפה מינית. לאחר לימודיה קיבלה מחברה הצעה לטוס לספרד איתה ועם האחיינים שלה. חברתה ביקשה ממנה להתלוות אליה לטיול ולשמור על הילדים. הודיה שמחה מאוד על ההצעה, שכללה טיסה, שהות וכסף לבזבוזים".

המשפחה הגיבה בחיוב כששמעה על הנסיעה המתוכננת, ועזרה להודיה להתכונן לטיול. אחיָה ארז איתה את המזוודה, שלא יחסר לה דבר, ואף בדק את כרטיסי הטיסה וּוידא: טיסה הלוך ושוב לספרד. הודיה טסה ונשארה בקשר רציף עם המשפחה, שכלל שיחות יומיות, תמונות והודעות בוואטסאפ. באחד הימים סיפרה למשפחתה שהמזוודה שלה נשברה. היא לא ידעה להסביר כיצד, והרגיעה אותם שחברתה הזמינה לה מזוודה חדשה.

"בכלא הזה הכול מוטל על האסירות – לכבס, לנקות, לבשל. היא לא יודעת לעשות את הפעולות האלה, והאסירות מתעצבנות עליה. היא עוברת שם התעללות פיזית ונפשית"

בהמשך הגיעה שיחת טלפון שהם לא ידעו להסביר את פשרה. הודיה סיפרה בהתרגשות שהיא נמצאת במונטנה, ארה"ב. תהילה: "מאותו רגע נותק איתה הקשר. זה היה מוזר. יומיים אחר כך סבתא שלי מתקשרת אליי פתאום ומספרת לי שהיא עצורה בפרו. למה לסבתא? כי משרד החוץ הודיע לסבתא ולאבא שלנו. נכנסנו להיסטריה. סבתא לא ידעה לתת לנו עוד פרטים, אז ישבנו על הטלפון וניסינו לתפוס את משרד החוץ כמה פעמים, להבין מה הסיפור המטורף הזה ומה הקשר של הודיה אליו".

"מתברר שהיא אף פעם לא הייתה במונטנה, והיא גם לא שמעה על המדינה הזאת לפני כן", אומר מאור. "תביני, מנת המשכל שלה ברמה של כיתה א־ב. היא לא יודעת לקרוא באנגלית למשל. מישהו כנראה אמר לה להגיד שהיא במונטנה. אם היינו יודעים שהיא מתכוונת לטוס ליעד נוסף, כל אחד מאיתנו היה עולה מיד על טיסה לספרד ומחזיר אותה. בטח אם מדובר ביעד כל כך רחוק. אמריקה זה לא שעה טיסה, לא נוכל לבוא לעזרתה אם צריך. הם היו בפרו רק יומיים. בשדה התעופה, בדרך חזרה ארצה, תפסו בתיקים של הודיה ושל הילדים סמים. אז התחיל הסיוט".

האחים מקשרים בין הסמים שנמצאו לסיפור המזוודה, ומשוכנעים שהסמים הוחבאו באותה מזוודה שנרכשה לשם כך. הודיה וחברתה נעצרו, והילדים הוחזקו בשדה התעופה עד שנציג מבית חב"ד הגיע לקחת אותם. מאוחר יותר הם הוחזרו לארץ. יומיים לאחר מכן, לפני כניסת השבת, הצליחה הודיה ליצור קשר טלפוני.

מהשיחות איתה עולה מציאות מאוד לא פשוטה. "לפעמים גונבים לה את הבגדים, ואז אנחנו צריכים למצוא דרך להעביר לה באופן מיידי בגדים, אחרת לא יהיה לה מה ללבוש", מתאר מאור. "היא סיפרה שהיא חטפה מכות מהאסירות האחרות כי היא לא מדברת ספרדית, והן כמובן לא מבינות עברית. בכלא הזה הכול מוטל על האסירות – לכבס, לנקות, לבשל. היא לא יודעת לעשות את כל הפעולות האלה. גם בגלל זה האסירות מתעצבנות עליה. מקניטים אותה כי היא בחורה גדולה, קוראים לה בשמות, היא עוברת שם התעללות פיזית ונפשית. היא אומרת שנמאס לה ושהיא לא יודעת איך תשרוד את החיים שם בכלא".

אחיה: "היא כמו ילד שרוצה לשים סוף לחייו ואין לו השיקולים של אדם בוגר. זה המצב של הודיה, וזה מפחיד. אתה הולך לישון עם זה בלילה וקם עם זה בבוקר. חצי מהמשפחה שלי משותקת. אחי ואני עסוקים בנושא הזה, ופוטרנו מהעבודה שלנו. אבא לא ישן, אימא שלנו מאושפזת יותר מחודש בבית חולים פסיכיאטרי עקב המצב הזה. המשפחה קורסת".

הוצאות עתק

"אנחנו מצפים מראש הממשלה שלפחות יזמין אותנו לפגישה, שישמע מה יש לנו להגיד, שיחווה את ההרגשה", אומר מאור. "הוזמַנו לנשיא, אבל בסוף דיברנו רק עם המזכירות שלו. חבר קרוב, לירן, תרם את משרד הפרסום שלו בחינם ובהתנדבות עד שנחזיר את הודיה".

השבוע פנה נשיא המדינה ראובן ריבלין לנשיא פרו מרטין ויסקרה בבקשה להעניק להודיה חנינה. ריבלין ציין את מגבלותיה הבריאותיות והמנטליות וביקש להתחשב במצבה.

"זה עולם חדש לנו מאוד", אומרת תהילה, והחשש ניכר על פניה. "הכול עולה כל כך הרבה כסף, הטיסות, עורך דין, החיים בכלא. אנחנו באמצע קמפיין גיוס המונים בשביל לעמוד בזה". בני המשפחה הקימו עמוד פייסבוק "מצילים את הודיה מהכלא בפרו", דרכו ניתן לסייע להם במימון המאבק.

לא ברור כיצד משפחה רגילה עם אמצעים בסיסיים, בלי קשרים בחלונות הגבוהים, בלי יחצנים ובלי יכולת ללחוץ על האנשים הנכונים – אמורה להתמודד עם רשת בינלאומית של הברחות סמים, עם בית משפט בשפה זרה ובמדינת עולם שלישי, ועם אחות במצב גבולי מבחינה מנטלית שעוברת התעללות בכלא.

מישהו מכם נסע לשם?
אחיה: "נסעתי לשם עם אבא שלי לפני שלושה חודשים. עשינו סוג של תחקיר, עברנו על כל המקומות שהיא ביקרה בהם לפי התמונות שהיא שלחה, כדי לנסות להבין מה היה שם. חקירה משל עצמנו".

ומה גיליתם?
"לא הרבה".

פגשתם את הודיה?
"כן, הלכנו לבקר אותה בכלא. היה קשה. לא קל לראות את אבא שלי מתפרק ככה ובוכה. נפגשנו איתה שלוש פעמים, לשלוש שעות בכל פעם. בסוף הפגישה האחרונה הבטחתי לה שהיא תצא בקרוב ותחזור אלינו. אמרנו לה שאנחנו איתה ושלא תדאג לשנייה".

המציאות בכלא הפרואני שונה מאוד מזו השוררת בבתי כלא ישראליים. האסירות נדרשות לשלם על כל דבר: את המזרן שהודיה ישנה עליו רכשו לה אחֶיה, אחרת הייתה נאלצת לישון על הרצפה. היא צריכה לממן ולבשל את האוכל שהיא אוכלת, ונדרשת לשלם על כל מקלחת. חלק מגיוס הכספים של המשפחה מיועד למזון ולמקלחות של הודיה.

מתחשבים בכלא במצב הנפשי שלה?
"כמובן שלא", משיבים כולם.

"היא גם שומרת שבת וכשרות בכלא, וזה מאוד קשה", מוסיף מאור. "היא והחברה שלה הן היחידות היהודיות שם". בנוכחות של חברתה איתה בכלא אין נחמה. הודיה הבינה עם הזמן שכליאתה בעוון הברחת סמים היא באשמת החברה. היא כועסת עליה מצד אחד ומפחדת ממנה מצד שני, ולכן ביקשה שיפרידו ביניהן. כיום הן כבר לא באותו אגף. בסוף השבוע האחרון פורסם בחדשות 12 כי הוגש כתב אישום נגד קרוב משפחה של חברתה של הודיה, כמי שלכאורה תכנן את הברחת הסמים וגרם להפללתן.

תהילה: "אני חייבת לציין שהקונסולים והשגרירים שם עוזרים לנו מאוד. משרד החוץ עוזרים לנו כמה שהם יכולים. את זה אנחנו כן מקבלים מהמדינה".

מה לדעתכם קרה שם בדיוק?
"יש הרבה השערות. אנחנו לא רוצים להיכנס לזה ומעדיפים להתמקד בהודיה".

ובכל זאת?

אחיה: "ברור לנו שלא הייתה לה יכולת לעשות את זה, וברור לנו שהפלילו אותה".

מאור: "אני מקווה מאוד שנדע בסוף, אבל זה ממש לא משנה. רק שתחזור בריאה ושלמה".

לא נרדמים בלילה

במקרה של נעמה יששכר, אימה יפה הייתה במוקד המאמץ ותשומת הלב. כאן היעדרם של ההורים בולט. "אנחנו לוקחים את זה על עצמנו בגלל המצב של ההורים שלנו", אומרת תהילה. "לאימא שלי אין כוח להתמודד עם זה. לפעמים היא אפילו לא יכלה לדבר עם הודיה בטלפון, כי היא מפחדת להחליש אותה".

כלומר, חוץ מלדאוג להודיה אתם גם מטפלים בהורים.
"נכון, אימא שלי מאושפזת יותר מחודש. היא ממש הרגישה חלשה בעקבות מה שקרה להודיה, והיא רוצה לעזור לעצמה להיות חזקה בשביל הבת שלה, כי הן ממש בקשר מיוחד. לפעמים היא לא רוצה לדבר עם הודיה בטלפון כי היא מפחדת שהיא תעציב אותה עוד יותר במקום לחזק. אז אנחנו מקווים ומאמינים שהיא תתחזק ותחזור לעצמה. ברוך השם היא עוזרת לעצמה. ואבא שלי הוא איש פשוט. הוא מאוד מעורב ועוזר, אבל מאחורי הקלעים. הם מעדיפים להישאר ככה".

אחיה: "מאוד לא פשוט לראות כמה קשה להם. הוא עושה קידוש, ופתאום מתחיל לבכות".

תהילה: "זה לא משהו שאנחנו רגילים לראות. או שהוא לא מצליח ללכת לישון. הוא פשוט הולך בבית. אני קמה בארבע בבוקר ורואה אותו יושב על הכורסה בסלון, ער, חושב על הבת שלו. הוא עבד בשירות בתי הסוהר בארץ אז הוא יודע מה זה להיות אסיר, ורק יכול לדמיין איך זה במדינת עולם שלישי".

אתם מבקרים אותם הרבה?
מאור: "אימא גרה קרוב, באשקלון, אז אנחנו באים אליה פעם בשבוע. זאת מחלקה פתוחה אז אפשר לבוא אליה. היא הייתה פה בשבת". "אבא גר יותר רחוק, אבל אנחנו משתדלים לבוא גם אליו", מוסיף אחיה. "הייתי אצלו השבוע, מאור היה אצלו בשבת, תהילה שבוע לפני כן. אנחנו משתדלים לשמור עליו כמה שיותר".

תהילה: "בעיקר אנחנו משתדלים להיות ביחד, אנחנו רואים כמה המאמץ הזה מאחד ומחזק".

אתם רואים את המאמצים העצומים שנעשו בשביל להחזיר אתה נעמה יששכר, ומהסיפור של הודיה די מתעלמים. איך אתם מרגישים עם זה?
"אנחנו מאוד שמחים שנעמה בבית", משיב מאור. "כל ישראלי שעצור מחוץ למדינת ישראל, לא משנה מה קרה, צריך להיות בארץ. מצד שני – אנחנו מצפים להיפגש עם ראש הממשלה שיקשיב למה שיש לנו להגיד, שישמע את הכאב שלנו. אנחנו מצפים שלפחות נזכה לקבל את הדבר הבסיסי הזה. הוא צריך לעשות את זה עם כל משפחה, לא רק אנחנו. אני יודע על משפחות אחרות שהוא כן נפגש איתן. אז מה אנחנו שונים? למה אחותי חצי שנה בכלא ואותנו לא שמעו?"

חשבתם למה נעמה כן והודיה לא?
אחיה: "זה לא משנה, אלה סיפורים שונים לחלוטין".

מאור: "גם אימא שלנו הייתה אימא לביאה עד לפני המקרה של הודיה, בדיוק כמו יפה יששכר. עקב המקרה של הודיה היא פשוט התרסקה. בגלל המצב הנפשי שלה היא לא יכולה להילחם את המלחמה שלקחנו על עצמנו. אחרת, גם אימא שלי הייתה עושה את כל הטררם והרעש והבלגן כמו אימא של נעמה. אנחנו מעריצים את אימא של נעמה, כי זה מה שכל הורה צריך להרגיש כשהילד שלו לא נמצא איתו בבית. ההורים שלנו לא יכולים לעשות את הדבר הזה, הם לא בקו הבריאות. חשבנו להיפגש עם אימא של נעמה ואולי באמת נעשה את זה בהמשך, אבל אנחנו לא משווים בין הסיפורים".

האחים מקווים שהודיה לא תגיע כלל לבית המשפט, ושהם יצליחו להביא לשחרורה מהכלא וחזרתה ארצה עוד לפני שהוא יתחיל. התקווה שלהם מנוגדת לאופן פעילותה האיטי של הבירוקרטיה הפרואנית. בינתיים הם נשענים על תפילות רבות.

"חשוב לנו להודות לעם ישראל על החיבוק, על האהבה, על התמיכה", מסיים מאור, ולראשונה בריאיון פניו מוארות. "הדבר הזה מיוחד לעם שלנו. בלי הדבר הזה, אני לא יודע מי יכול לעמוד בסיפור קשה כל כך. זה לא עיקול חשבון בנק, לקחו לנו אחת מהמשפחה. היא לא איתך, ובלי החיבוק של עם ישראל זה היה קרוב לבלתי אפשרי. תודה רבה, זה לא מובן מאליו".