"תעזבו כבר את MBS (מוחמד בן־סלמאן) בשקט", היה המסר של מקור יהודי־אמריקני, "הפרחת השמועות שאוטוטו יש מפגש פסגה בין יורש העצר הסעודי לנתניהו לא עוזרת לאף אחד – לא לו ולא למדינת ישראל. אני מבין שבישראל יש אולי מי שחושבים שקידום שמועות מהסוג הזה יכול להועיל להם, אז לא. הגיע הזמן להפסיק עם זה".
המקור, מעודכן היטב ברפרטואר השטיקים הישראליים, כמו גם ברוח הנושבת מן הארמון בריאד, לא יכול היה להיות ברור יותר. "תעשיית השמועות הזו", חזר והדגיש, "לא רק שלא עוזרת, היא מזיקה. באותם מקרים כשכבר מצליחים להגיע להבנות חשאיות, הפרסום פשוט הורג אותן. הסעודים נאלצים להכחיש, והעסק נופל או נדחה לתאריך לא ידוע".
לא צריך לחפש יותר מדי. הדוגמה האחרונה, מלפני שבועיים, היא חתימתו של שר הפנים אריה דרעי על צו המאפשר לאנשי עסקים ישראלים לבקר בסעודיה כדי לקדם את ענייניהם. הבעיה, מתברר, לא הייתה בצו עצמו אלא בעצם פרסומו.
להודעה קדמה אמנם התייעצות עם כל גורמי הביטחון, כולל משרד החוץ והמטה לביטחון לאומי, אבל זו הייתה טעות יסודית, והתגובה הסעודית המיידית הייתה בהתאם: "לישראלים אין מה לחפש בסעודיה", הודיע שר החוץ הסעודי פייסל בן־פרחאן, "מדיניותנו בנושא ברורה וקבועה. אין לנו יחסים עם ישראל, ולכן בעלי דרכונים ישראליים אינם יכולים להיכנס למדינתנו. אני מאמין", הוסיף, "שכאשר ייחתם הסכם שלום בין הפלסטינים לישראל, יעלה נושא המעורבות הישראלית באזור על השולחן".
ההודעה, צריך לומר, הייתה עניינית למדי. לא רק שלא הייתה בה שום אמירה נזפנית, היא ביטאה בסך הכול גישה חיובית לגבי העתיד. מה שאומר שאילו הצו היה נחתם בשקט והשמועה הייתה עוברת מפה לאוזן, אולי היה לזה סיכוי להכות שורש. המציאות הייתה עושה את שלה. היה מתחיל טפטוף איטי של אנשי עסקים ישראלים לסעודיה. זו יכולה הייתה להיות הזדמנות פז בעבור אנשי עסקים בארץ, שכבר שנים מביטים בערגה לשוק הבלתי מנוצל הזה. בפרט בוגרי אוניברסיטה ערבים מישראל, הנחשבים בעולם הערבי לאנשי מקצוע איכותיים ויכולים להשתלב בזירה העסקית החדשה והמבטיחה הזו.
אבל כאמור, הפרסום עצר את הכול. הסעודים, בשלב זה לפחות, אינם מסוגלים להכיל את הפרסום, אבל בישראל פשוט לא מבינים. "כן", אומר המקור האמריקני, "לישראלים אצה הדרך. רוצים הכול, מהר ועכשיו. אני מבין, לא מתאים לכם להיות בארון, אבל זה המצב".
תיירים ככופרים
העובדה היא שלאורך זמן קיימת מגמה ברורה של התחממות ביחסים בין ישראל לסעודיה. ולא, זה לא רק הבלוגר הסעודי שהפך בינתיים לאורח קבוע ב'ארץ נהדרת'. הכתב אנריקה צימרמן, למשל, נסע לסעודיה בשליחות 'אולפן שישי' של ערוץ 12 וחזר עם דיווח על מדינה שחוץ מתפילות חמש פעמים ביום, בגדים שחורים והוצאות להורג, יש בה גם טיולים לאורך החוף, נשים נוהגות, בגדים צבעוניים ומסיבות סוערות. להבדיל, לפני שבועיים הגיע איש דת סעודי בכיר למחנה ההשמדה אושוויץ לרגל יום השואה הבינלאומי. בנוסף, כל מי שמשוטט ברשתות החברתיות בעולם הערבי יודע לדווח על שיח ערני מאד בין בלוגרים ישראלים לסעודים.
אז כן, קשרים נרקמים, אבל בעיקר במישור הבלתי פורמלי. על סעודיה עובר מהפך: הממלכה השמרנית והסגורה הולכת ונפתחת לאיטה לעולם, ואחד האלמנטים החשובים הוא סוגיית היחס לבני הדתות המונותאיסטיות. העיתונאי והמזרחן פנחס ענברי, מהמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מציע לשים לב למרכיב הזה, שבא לידי ביטוי גם בתוכנית הלימודים החדשה בממלכה.
מקור המכיר את משרד ראש הממשלה: "הרעיון היה להפגיש בין נתניהו ובן־סלמאן על סיפונה של אונייה אמריקנית בלב ים סוף. לייצר מפגש שיהדהד את הצורך בשיתוף פעולה אסטרטגי מול איראן"
השינוי מתחייב, הוא אומר, כי אם הנסיך מוחמד בן־סלמאן רוצה להפוך את סעודיה למרכז תיירות והייטק בינלאומי, זה יוכל לקרות רק מתוך תמורה ושינוי. תפיסת הקדושה של אדמת חצי האי ערב אוסרת על כניסת כופרים לממלכה, אבל איך אפשר לקדם ברצינות את התיירות אם המבקרים מבחוץ נתפסים כמי שמטמאים את האדמה שהם דורכים עליה. "אחת הסיבות למאבקו של בן־לאדן בסעודים", מזכיר ענברי, "הייתה טענתו שהם התירו את נוכחות הצבא האמריקני הנוצרי בחצי האי ערב".
גם היום הסעודים מגיבים קשה למראה סימן הצלב. ענברי מספר שבמשך זמן רב חל איסור על תיירים נוצרים, אפילו בטיסות מעבר דרך סעודיה, ללכת עם צלב גלוי על צווארם. הרגישות הייתה גדולה כל כך, אומר המזרחן, שבאחת הפעמים שיו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן הוזמן לסעודיה על ידי המלך עבדאללה וביקש לקחת עימו את יועצו הקרוב נביל אבו־רודיינה, הסעודים אמרו לו 'לא, הוא נוצרי'. אבו־מאזן, שהבין את הרגישויות הוואהביות, לא התווכח.
הנסיך בן־סלמאן נוהג כבר אחרת. אחד הדברים הראשונים שעשה עם קבלת תואר יורש העצר היה להזמין את הארכיהגמון המרוני בלבנון לביקור בסעודיה. הוא לא רק הגיע, אלא גם הצטלם לצד הנסיך עם צלב גדול מזהב.
וכמו הנוצרים, כך גם לגבי היהודים. בשנים האחרונות היו לא מעט מחוות וכנסים לקירוב בין הדתות. משלחות של ארגונים יהודיים הגיעו לסעודיה ולשאר מדינות המפרץ, וליהדות אמריקה היה חלק חשוב בתהליך הזה. ועידת הנשיאים הייתה הארגון היהודי הראשון ששיגר לסעודיה משלחת, שאף נפגשה עם בן־סלמאן.
בהשראת רוזוולט
אבל כעת הכול הרבה יותר מורכב. גם בגלל פרשת חשוקג'י, וגם בגלל תוכנית המאה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. ובכל זאת, כאמור, השבוע נחתה בריאד בשקט בשקט משלחת של ועידת הנשיאים, הגוף שמאגד את הארגונים היהודיים העיקריים בארה"ב. העיתוי אינו מקרי. בראשית השבוע הבא ייפתח בירושלים הכנס השנתי של ועידת הנשיאים בנוכחות נתניהו, הנשיא ריבלין וקצינים בכירים בצה"ל. וכמו שאומר מקור המכיר את הדינמיקה מבפנים, "אין מצב שמשלחת של ועידת הנשיאים תצא לסעודיה מבלי ליידע את הגורמים המתאימים בישראל".
בכל מקרה, הביקור היה אפוף סודיות. אנשי הוועידה, המנוסים מאוד, קימצו במידע: "לא תצא מאיתנו שום הודעה אם הסעודים לא יוציאו הודעה לפני כן. שום דבר לא סגור עד הסוף. יהיו פגישות עם שר החוץ עאדל אל־ג'ובייר, עם אנשי השורא, המועצה המייעצת לדרג הפוליטי, ואולי גם עם נציג של בית המלוכה". ומה עם MBS, הייתה השאלה המתבקשת. "לא יודעים", הייתה התשובה, ובעקבותיה אמירה ברורה: "האובססיה הישראלית של פגישות עם יורש העצר היא לא לעניין. כל השמועות על מפגשים חשאיים שלו עם ביבי רק מסבכות לו את החיים. הוא תחת לחצים עצומים מבחוץ ומבפנים".
וזה כנראה לא רק אות הקין שהנסיך נושא מאז פרשת חשוקג'י. "יש עליו לחצים עצומים גם מתוך בית המלוכה עצמו", היה המסר של המקור, "ובכל פעם שמפרסמים שהייתה או עומדת להיות פגישה עם ביבי, מקפיצים את מד הלחץ ומשחקים לידיים של מנגנון תעמולה קטארי־איראני משומן, שמפמפם את אותן השמועות בדיוק, רק מסיבות אחרות".
האם זה כולל גם את הפרסומים האחרונים, שלפיהם מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו עובד כבר חודשים על ארגון פגישה בין נתניהו לנסיך? מרוב פרסומים, יש כבר לא מעט אנשים שחושבים שהייתה כבר פגישה כזו. לא סתם פגישה, אלא על אונייה בלב ים. בירושלים יש מי שיודע בדיוק מה מקור השמועות על סיפור האונייה, וכמו כל סיפור טוב יש בו גם גרעין של אמת. "זה היה לפני כשנה וחצי", אומר מקור המכיר מקרוב את משרד ראש הממשלה, "מישהו אצלנו שקל אז ברצינות רבה את האפשרות להפגיש בין נתניהו לנסיך הסעודי. הרעיון היה להפגיש בין השניים על סיפונה של אונייה אמריקנית בלב ים סוף. לייצר מפגש שיהדהד את הצורך בשיתוף פעולה אסטרטגי מול איראן.
"בכל פעם שמפרסמים שהייתה או עומדת להיות פגישה עם ביבי, מקפיצים את מד הלחץ ומשחקים לידיים של מנגנון תעמולה קטארי־איראני משומן"
"זה היה אמור להיות סוג של מחווה היסטורית למפגש בין הנשיא האמריקני רוזוולט ובין המלך הסעודי עבדול עזיז אבן־סעוד ב־1945. השניים נפגשו אז על סיפון אוניית המלחמה 'קווינסי', שעגנה באגם המר הגדול של תעלת סואץ. כאז כן עתה, הצורך היה להתחיל לייצר יחסים אסטרטגיים. מלחמת העולם הסתיימה זה עתה, אמריקה עמדה בפני אתגר ההתפשטות הסובייטית, והיה צורך דחוף להבטיח את מקורות האנרגיה במזרח התיכון. רוזוולט היה שליט נאור, אבן־סעוד מלך חשוך, אבל הצורך בתיאום אסטרטגי גבר על הכול.
"מאז חלפו 75 שנים. מה השתנה מאז? ובכן, בסעודיה עדיין שולט משטר מלוכני חשוך למדי, אבל בינתיים קמה מדינת ישראל החולקת אינטרסים אסטרטגיים משותפים גם עם ארה"ב וגם עם סעודיה, מול המשטר הדכאני והמאיים באיראן. ואם זה לא מצדיק פגישה בלב ים, מה כן?"
אז מה קרה בסוף, אני שואלת. "כלום. זה פשוט לא התרומם", הייתה התשובה. מה שלא מנע אינספור פרסומים ברשת על פגישה שהתרחשה. וזה ממש לא הפרסום היחידי בנושא התחממות היחסים בין המדינות. הגרסה הכי מעודכנת בנושא ביבי והנסיך מערבת כמובן את עסקת המאה של טראמפ. מאז פרסום העסקה יש דיווחים שבחודשים האחרונים התנהלו מגעים בין ירושלים לבין וושינגטון וריאד בניסיון לייצר מפגש פסגה בקהיר שבו ייטלו חלק גם איחוד האמירויות, בחריין, עומאן וסודאן. אולי אפילו לפני הבחירות בישראל. זה כנראה כבר לא יקרה, מודים בירושלים. אבל יש פרס ניחומים: במקום מפגש פסגה, שלח הנסיך לביבי את השליט הסודאני.
בשורה התחתונה, זו התקרבות שיותר מכול מזכירה את הבדיחה הידועה על איך קיפודים מתחבקים – בזהירות. התקרבות שלא מאפשרת לכפות עליה את הקצב הישראלי חסר הסבלנות. להיפתחות הסעודית יש מטרה: היא נועדה לקדם את חזונו של הנסיך בן־סלמאן לשינוי אדיר, שאמור לפתוח את ארצו לעולם. תוכניותיו עברו טלטלה קשה בעקבות פרשת רצח ג'מאל חשוקג'י, שהדביק לו אות קין. אלמלא האיום האיראני, הנסיך והממלכה היו כנראה מוצאים עצמם בבידוד עוד זמן רב. מה שהישראלים מבינים היטב אך מסרבים לקלוט הוא שהסעודים רוצים מאוד להתקדם, אבל דבר לא יקרה בלי תזוזה כלשהי בעניין הפלסטיני.
