זה היה אמור להיות אירוע השיא של חגיגת יום הולדתה ה-70 של אחותו הגדולה של שמעון דהן (69) ממבשרת ציון. שלוש האחיות ושלושת האחים, ביחד עם בני ובנות הזוג, יצאו לשיט החלומי ביפן. לרגע לא תארו לעצמם שיהיו בלב סערת הבריאות העולמית וימצאו עצמם היום, שבועיים אחרי שכבר היו אמורים לשוב לישראל, כלואים בספינה ומורשים לצאת רק אחת ליום לשעת אוורור קלה. מאבטחים מוצבים בכל הקומות, בחדרי המדרגות ובמעליות ומשגיחים כי אף נוסע לא יצא מחדרו בשעה שלא הוגדרה לו. היחס אליו, אל רעייתו שלווה ואל אלפי הנוסעים הוא טוב ואדיב, מספר דהן, אבל הם רוצים כבר לשוב הביתה, לישראל.
במשרדי החוץ והבריאות הישראליים פועלים מזה שבוע מול שלטונות יפן כדי להביא לשחרורם ולהשבתם ארצה, מתוך הבנה שיש לנהוג באחריות ולא לסכן את אזרחי המדינה. חודש עבר מאז התפרץ נגיף הקורונה המסוכן, ובישראל עושים את מירב המאמצים למנוע ממנו להגיע לארץ.
יומן ספינה. יום שני. 17/02/2020
06:00 אני מתעורר בשעה הזאת קבוע, גם בארץ. השעון הביולוגי מעיר אותי כאן גם כשהיום פנוי לחלוטין ואנחנו חייבים להישאר בחדר. קמתי, התקלחתי והתיישבתי להתפלל. ושוב, גם הבוקר, אני מוצא עצמי בשעות ארוכות של ראיונות לכלי התקשורת בישראל שמבקשים להתעדכן אך גם לעודד אותנו. בלילה ישנתי שלוש שעות סך הכול, אבל אני לא עייף. אני משתדל להיות עסוק ככל האפשר. אשתי שלווה בעיקר רואה נטפליקס ומתעדכנת בשלום הנכדים והילדים שדואגים לנו מאוד בישראל.
יצאנו לקרוז הזה כדי לחגוג יום הולדת לאחותי הגדולה. יום הולדת שהתארך הרבה מעבר למצופה, ואף אחד במשפחה כבר לא ישכח אותו. לא מדווחים לנו פה מה קורה. על פינוי הזוג והנוסעת הנוספת לבית החולים ביפן כי אובחנו עם קורונה, שמענו רק מכלי התקשורת. אנחנו דואגים להם כמובן.
08:15 נשמעת דפיקה בדלת. זה האות הקבוע לארוחת הבוקר. אני לובש את המסכה והכפפות ופותח את הדלת. בגלל שאנחנו דתיים ושומרי כשרות דואגים לנו לאוכל כשר שמגיע בשפע, ברוך השם, ואין לנו תלונות. דואגים לנו כאן. יש ביפן מלאך שהגיע אלינו משמיים וקוראים לו אריק אמסלם. הוא איש עסקים מהרצליה שחי על קו יפן-ישראל, ומאז ששמע שאנחנו כלואים כאן בספינה הוא דואג לנו ושולח לנו פרחים, אוכל וכלי רחצה, למרות שלא פגשנו אותו. אשתו, יפנית במקור, הגיעה למדינה במיוחד כדי לנסות ולעזור לנו בתרגום, ולברר על החברים שנלקחו לבית החולים ועדייו לא שמענו מהם. גם חסידי חב"ד מטוקיו שולחים לנו אוכל ומבקשים לחזק אותנו. שלווה ואני יושבים לאכול ותוך כדי הטלפון לא מפסיק לצלצל עם בקשות לראיונות. אני חזק מטבעי ולא נשבר, אבל אין ספק שלאחיות ולאחים שלי קשה להיות במצב הזה.
עם ארוחת הבוקר קיבלנו את דף ההנחיות היומיות עם ציון השעה היחידה ביום בה מותר לנו לצאת ולנשום אוויר מחוץ לחדר. עד השבת האחרונה נתנו לנו שעה בבוקר ושעה בערב, אבל מאז צמצמו את זה לשעה אחת בלבד. שומרים מסתובבים בחדרים, במסדרונות ובמעליות ובודקים שאנחנו לא יוצאים מהחדרים. כמו ישראלי טוב ניסיתי ם לגנוב עוד כמה דקות של אוויר פתוח אבל תפסו אותי מהר מאוד ודרשו בתקיפות שאכנס לחדר. אני מבין שזה למען הביטחון שלי ושל שאר נוסעי הספינה.
11:00 אחרי ארוחת הבוקר אשתי מנקה את החדר ומכבסת את הבגדים. היא מעבירה את שאר הזמן בצפייה בנטפליקס דרך הפלאפון ובקריאת ספרים. אני צופה בעיקר בנשיונל ג'אוגרפיק ובערוץ ההיסטוריה. יש לנו בחדר חלון קטן, שאי אפשר לפתוח, דרכו אנו רואים את הים ועוקבים אחרי הספינות והאוניות שיוצאות ונכנסות לרציף. בצד השני של הספינה מעניין הרבה יותר, כי יש משם תצפית ישירות לרציף. בשבת ראיתי איך מפנים 400 נוסעים אמריקנים, כדי להחזיר אותם לארצם ונקרע לי הלב. אני רוצה שיתנו גם לי ולמשפחה שלי לחזור לישראל, ולא מבין למה לאמריקנים לאוסטרלים מותר ולנו, הישראלים, אסור.
14:00 שוב דפיקה על הדלת. הגיעו החמגשיות עם האוכל הכשר לארוחת הצהריים. הכול מגיע בתבניות אטומות, עם כלים חד פעמיים ומיץ תפוזים בקרטון. בשבועיים האחרונים לא נכנסו אנשים אחרים מלבדנו לחדר, וצוות הספינה דואג לנו לחומרי ניקוי כמו אקונומיקה וסמרטוטים כדי שנוכל לשטוף את החדר. כשאנחנו שמים מגבות משומשות על הרצפה מחוץ לחדר, דואגים להניח לנו ליד הדלת חדשות.
אחרי ארוחת הצהריים אני נכנס קצת ליוטיוב ושומע שיעורי תורה, מתעדכן בחדשות ורואה סרטים. אני מחכה שנוכל כבר לצאת ולעלות למרפסת ולחלץ קצת את העצמות. מותר לנו לצאת לקומה 7 או 14 בלבד. זה כמו כלא מזהב כאן. אנחנו לא מתלוננים על היחס כי הם דואגים שלא נידבק ולא נדביק אחרים בקורונה. אסור לצאת מהחדרים בלי כיסוי פנים וכפפות, וצוותי הספינה מרססים הכול בחומרי חיטוי ומנקים כל הזמן. הם נותנים כל פעם לנוסעים רק מקומה אחת לצאת, מחטאים את כל המקומות בהם הנוסעים היו בשעה הזו, ורק אז נותנים לנוסעים מהקומה הבאה לצאת להתאוורר. משבת לא פגשתי את האחים והאחיות שלי כי הם מפחדים לצאת מהחדר. אני לא מפחד ואני חייב להתאוורר קצת. את אחותי, שגרה בחדר בקומה 11, לא ראיתי כבר שבועיים כי יש הפרדה מוחלטת בין הקומות. עצוב לי שאני לא יכול לראות אותה. בארץ אנחנו מפוזרים מקיבוץ אילון בצפון, דרך מעיין ברוך, חיפה, עכו, באר שבע ועד אילת. אנחנו משפחה מאוד קרובה ולא מפסידים אף אירוע. עצוב מאוד שלא יכולים להתראות אבל מבינים את הפחד של היפנים. כולנו בני שבעים ומעלה ומבינים שזה לא צחוק. יש לנו קבוצת ווטסאפ פנימית ויש טלפונים בכל החדרים כך שאפשר להתקשר אחד לשני.
שירתי 13 שנים בצבא, מתוכן 12 שנים בסיני. אולי בגלל זה אני לא נשבר מהמציאות כאן ולא נכנס לעצבות גדולה. אני לא גיבור גדול, אבל הייתי במצבים גרועים הרבה יותר במהלך השירות הצבאי. לשלווה, אשתי, קשה מאוד להיות כלואה. אנחנו בקשר עם הילדים והנכדים ששולחים לנו סרטונים שאמנם משמחים, אבל גורמים לה לבכות. לפני כמה ימים היינו בשידור עם ניב רסקין והוא הפתיע אותנו והעלה את הבן רפאל לשידור והיא פרצה בבכי. אנחנו פשוט רוצים הביתה.
20:00 ארוחת הערב מוגשת לנו לחדר עכשיו. בתפריט: דגים מטוגנים או בגריל, אורז, פשטידות ועוגות. הטלפונים מהעיתונאים לא מפסיקים להגיע אליי. אני מעביר דרכם את הבקשה שלנו ממדינת ישראל להוציא אותנו מכאן. קשה לראות איך מאות אמריקנים עוזבים את הספינה וחוזרים הביתה ואותנו משאירים כלואים מאחור, למרות שאנחנו שמחים בשבילם. זה לא הוגן. אמרתי לנציגים בקונסוליה הישראלית שאנחנו לא רוצים שהמדינה תוציא עלינו כסף, שרק יתנו לנו עשר דקות ונדאג לפנות את עצמנו. אנחנו רוצים לחזור לישראל, ומוכנים לשם כך להיות בבידוד, אפילו בלב המדבר, כמה זמן שיידרש. אנחנו לא רוצים להדביק חס וחלילה את עם ישראל אבל לא מבינים למה לוקח כל כך הרבה זמן.
02:00 לפנות בוקר. במהדורת החדשות ששמעתי עכשיו דיווחו כי חברת ביטוח תוציא מטוס פרטי כדי להביא אותנו הביתה, ורק מחכים לפקודה של משרד הבריאות. הבנתי שהכינו לכבודנו מחלקה מיוחדת בתל השומר. אנחנו רוצים שחגיגות יום ההולדת כאן ייגמרו ונחזור כבר לאדמת ארץ ישראל. המשפחה שלנו קרועה מדאגה. אני משתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה ולא חושש יותר מדי ממה שקורה כאן, אבל האחים והאחיות שלי מפחדים להידבק. אנחנו כבר לא צעירים.
03:30 לפנות בוקר. סיימתי עוד שיחות עם בני משפחה, חברים ועיתונאים מישראל. מקווה שבבוקר נקום לבשורות וודאיות יותר. אנחנו רוצים לחזור הביתה. מבינים את החשש מהקורונה אך יודעים שיש פתרונות שיאפשרו לנו לחזור לישראל ולמנוע מאיתנו להדביק אחרים, אם חלילה נדבקנו.
