מחקרים מלמדים שמדי שנה מתים בממוצע כ־800,000 איש בעולם כתוצאה מהתאבדות – אדם אחד כל 40 שניות. תופעת האובדנות היא רחבה ומגוונת. לא כל מחשבה אובדנית מסתיימת בביצוע ניסיון אובדני, ולא כל מעשה אובדני מוביל למוות. לא הרי פגיעה עצמית אימפולסיבית, שנובעת ממצוקה רגעית, כהרי מעשה אובדני מתוכנן, שהינו תוצר של החלטה נחושה למות.
בדומה למצבים אחרים בעולם הרפואה, בעשורים האחרונים התבססה התפיסה שלפיה אובדנות נובעת משילוב של נטייה גנטית, נסיבות חיים והשפעות דחק סביבתיות. חקר תופעת האובדנות העלה שרוב האנשים שמתו כתוצאה מהתאבדות סבלו מהפרעה נפשית. עוד נמצא שתחושות מסוימות, כגון בדידות, כישלון, היעדר תקווה לשינוי, תחושת מלכוד ללא מוצא, קשורות בהתנהגות אובדנית.
למודל הרפואי ששם דגש על תחלואה נפשית כהסבר לתופעת האובדנות יש חשיבות מרובה. הדגשת הצורך בטיפול מהיר ומקצועי בתחלואה נפשית עשויה לשמש אמצעי מניעה לאובדנות ולהביא להצלת חיי אדם. בנוסף, המודל הרפואי מסייע בהפחתת הסטיגמה שקשורה בהתאבדות. תפיסת המתאבד כחולה, שלוקה בנפשו בעל כורחו, מפחיתה את העמדה השיפוטית כלפיו, כפי שבא הדבר לידי בביטול ההיבט הפלילי ביחס למתאבדים במדינות המערב במהלך המאה ה־20.
ראיית המתאבד כסובל מתחלואה נפשית עשויה אף להקל על ההתמודדות של משפחתו וקרוביו עם האובדן. רגשות אשם וכעס שעשויים לצוף באופן טבעי לאחר אירוע של התאבדות, הן כלפי הסביבה והן כלפי המתאבד, עשויים להיות מופחתים לנוכח התפיסה שלאירוע הטרגי אחראים גורמים ביולוגיים, שאינם בשליטת המתאבד או סביבתו.
אלא שלצד התועלת שצמחה כתוצאה מעלייתו של המודל הרפואי, דומיננטיות בלתי מרוסנת של תפיסה שרואה בהתאבדות רק ביטוי לתחלואה נפשית עשויה להיות מסוכנת והיא עלולה בסופו של דבר לפגוע במאבק החשוב למניעת אובדנות.
ראשית, מדיקליזציית־יתר בנוגע לאובדנות עשויה בעקיפין לחבל בטיפול בחולה האובדני. ככל שתופעת האובדנות נתפסת אך ורק כנובעת מפתולוגיה נפשית, הרי שנטל מניעת ההתאבדות עובר לכתפיו של המטפל. נטל כבד זה, ברמה הרגשית והמשפטית, עשוי להרתיע מטפלים מלקבל למרפאתם מטופלים אובדניים, או לחלופין לעצב את הטיפול בהם באופן מתגונן. וכך, בסיכומו של חשבון, מדיקליזציית־יתר עשויה לפגוע באפשרויות הטיפוליות שעומדות לרשותו של האדם האובדני ובאיכותן.
מעבר לכך, עמדה שתוחמת את בעיית ההתאבדות לנפשו של המתאבד בלבד מתעלמת מהיבטים חשובים אחרים שקשורים בהיווצרות התופעה, כגון זמינות של אמצעים להתאבדות. מקובל להניח שהגבלת הנגישות לנשק בקרב חיילים או חסימת הגישה למקומות גבוהים ששימשו "נקודות חמות" להתאבדות בקפיצה הן אמצעים יעילים לצמצום האובדנות. הדגשת יתר של תחלואה נפשית כמקור להתאבדות עלולה לטשטש את חיוניות הטיפול, במישור הציבורי, בצמצום נגישות של אמצעים סביבתיים כחלק מהמלחמה באובדנות.
אבל נראה שהבעיה הקריטית ביותר שבתפיסת האובדנות כבעיה רפואית גרידא היא דחיקת ההתייחסות להיבטים החברתיים והתרבותיים שקשורים בתופעה.
הגורמים החברתיים
תחלואה באופן כללי, והתאבדויות בפרט, אינן קורות בריק חברתי־תרבותי. כבר לפני למעלה מ־120 שנה טען אבי הסוציולוגיה, אמיל דורקהיים, שהמפתח להבנת תופעת ההתאבדות נעוץ בגורמים סוציאליים ותרבותיים. לתפיסתו, לכידות חברתית איכותית מפחיתה את שיעור ההתאבדות. כך הסביר דורקהיים את הכוח החברתי המלכד של הדת כגורם מגן מפני התאבדויות.
גם הרב רפאל אהרן בן שמעון (נהר מצרים, סי' מו־מז), שהתמודד עם תופעת ההתאבדות בקרב בני קהילתו, השכיל להבחין בין אירועי אובדנות שנבעו לתפיסתו ממצוקה נפשית שמקורה בתחלואה של הפרט ובין מקרי אובדנות שנבעו על רקע תפיסות חברתיות־תרבותיות. בהתאם להבחנה זו הוא גיבש עמדה מקילה כלפי הפרט החולה, ועמדה מחמירה במצבים אחרים, וזאת כחלק מניסיון לעיצוב מחדש של התפיסה החברתית־תרבותית בנוגע לאובדנות, כאמצעי למניעתה בעתיד.
האתגר הגדול של עיסוק יעיל במניעת אובדנות כרוך ביכולת לראות באופן הוליסטי את הרבדים השונים שקשורים בתופעה כגורמים שכרוכים זה בזה. האדם הסובל ממחשבות אובדניות, גם אם הוא שרוי בעיצומו של משבר דיכאוני, לעולם יהיה נטוע בשדה חברתי ותרבותי, שעשוי להיות קשור באופן הדוק למצבו, יגונו ואובדנותו. התעלמות מרבדים אלה, תוך הבלטת־יתר של הצדדים האינדיבידואליים שמודגשים במודל הרפואי, עלולה להוביל לעיוורון חמור.
סיפורו הטרגי של אלן טיורינג, מהאבות המייסדים של מדעי המחשב, ימחיש את הדברים. נראה שאמרתו המפורסמת של צ'רצ'יל בהקשר לתרומתם של הטייסים לניצחון במלחמת העולם השנייה – "מעולם בהיסטוריה האנושית לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך" – ראויה לחול גם על תרומתו של טיורינג. פיצוח הקוד של מכונת ההצפנה הגרמנית, אניגמה, מהמזהירים בהישגיה של בריטניה במלחמה, רשום על שמו.
פחות מעשור לאחר סיום המלחמה, בטרם מלאו לו 42, טיורינג התאבד באמצעות בליעת ציאניד. זאת כשנתיים לאחר שהורשע בבית משפט בריטי בגין קיום מערכת יחסים הומוסקסואלית. ניתן לשער שההשלכות הביולוגיות של הסירוס הכימי שקיבל כחלופה לעונש, לצד הפגיעה במעמדו בעקבות ההרשעה בדין, הובילו אותו לדיכאון. ההתאבדות של טיורינג אכן תואמת את המודל הרפואי.
אולם המודל הרפואי במקרה זה רחוק מלספר את הסיפור השלם. הדיכאון אמנם דחף את טיורינג אל מותו, אולם היו אלה הגורמים החברתיים־תרבותיים שדחפו למוות את טיורינג אל מחוזות הדיכאון. הדיכאון היה רק קצהו הנגלה של קרחון, שרובו ככולו היה נסתר מהעין במשך למעלה מיובל שנים, עד לשנת 2013 שבה הוענקה לטיורינג חנינה רטרואקטיבית מהמלכה. כמובן, לא המלכה ולא השופטים שדנו אותו תרמו באופן אישי להתאבדות של טיורינג, אלא המרחב החברתי־תרבותי שבתוכו הם פעלו ברוח הזמן והמקום.
לעיתים המתאבד אינו מלמד רק על עצמו. הוא מסמן נקודת קיצון מוחשית של תהליכים עמוקים ונרחבים בהרבה מאשר אותם מקרים יחסית נדירים של בני אדם שמאבדים את עצמם לדעת. במקרים אלה האובדנות של הפרט צפה על פני סביבה חברתית־תרבותית מסוימת, ומייצגת מציאות שבה רבים הולכים ומתכלים, גם אם בפועל הם ממשיכים לחיות כמתים מהלכים.
לא יחידים אקראיים
לאחרונה עלתה לכותרות סדרת התאבדויות מצערת של ארבעה רופאים מבית החולים סורוקה. העובדה שמדובר ברופאים שנמצאו בשלבים שונים של ההיררכיה הארגונית בבית החולים ממחישה את העובדה שהקושי והדחק הנפשיים שכרוכים בעיסוק ברפואה אינם נחלת סקטור בודד במשפחת הרופאים.
האם מדובר בצבר אקראי של אינדיבידואלים, שבמקרה עבדו באותו מקום ובשל מחלת נפש לא מטופלת התאבדו, או שמא סביבת העבודה המשותפת שבה פעלו הרופאים, שהתאפיינה באווירה ארגונית מסוימת, היא התשתית להסבר התופעה הקשה?
מכיוון אחד, אנשי הממסד הרפואי מסבירים שההסבר לתופעה הוא תחלואה נפשית של הרופאים המתאבדים, והפתרון הוא פנייה לקבלת טיפול נפשי. מאידך, מלמטה, נשמע קול אחר, שטוען בלהט שתנאי הסביבה הארגוניים הם המקור המרכזי לאובדנות.
ההסברים המנוגדים משקפים היטב את הרבדים השונים של הסבר תופעת ההתאבדות בכללותה, שנזכרו לעיל. במקביל, נראה שההסברים הקוטביים לרצף ההתאבדויות בסורוקה מדגימים את האופן שבו אינטרסים שונים מעצבים את העמדה השונה בנוגע לגורמים ולפתרונות לסוגיית התאבדות הרופאים.
באופן עקרוני, המלחמה באובדנות של רופאים כמוה כמלחמה באובדנות בקרב האוכלוסייה הכללית. מתן סיוע נפשי לאנשים שנמצאים במצוקה עשוי לסייע במיגור האובדנות, לרבות בהקשר לרופאים.
אולם אף מבלי להכיר את פרטי המקרה בבית החולים סורוקה, קשה לקבל את הטענה שהרופאים שהתאבדו הינם צבר אקראי של יחידים שסבלו מתחלואה נפשית, שדומים האחד לשני רק בשל האופן שבו מתו. עמדה חד־ממדית זו חוטאת לאמת, ומתעלמת מהרובד החברתי־תרבותי שעל גבו התרחשו התאבדויות הרופאים. יודגש שרובד חברתי־תרבותי זה אינו מורכב רק מהסביבה הארגונית המקומית במקום ספציפי, אלא הוא קשור עמוקות לגזרה רחבה בהרבה, במדינת ישראל ומחוצה לה.
תהליכי המשפטיזציה והכלכליזציה, והבירוקרטיה שבעקבותיהן, שחלחלו לעולם הרפואה, כרסמו במשאב החשוב ביותר שמניע את עולם הרפואה – הרוח האנושית של הרופאים. רופאים מסוגלים להימתח ולעבוד עד קצה גבול היכולת הפיזית. אולם גם אם בגופם, מכוח האינרציה, הם יכולים להמשיך לעבוד בתנאי סביבה קשים, עבור חלקם מדובר בעבודה מכנית, טכנית, נטולת רוח וסיפוק.
את הגישה הביו־פסיכו־סוציאלית, שסטודנטים לרפואה לומדים בתחילת לימודיהם, יש להפנים וליישם באומץ בטיפול בתופעת התאבדויות הרופאים. התעלמות מהרבדים החברתיים־תרבותיים שקשורים לסביבת העבודה הרפואית משולה לרדאר שרגיש רק לקצה של קרחונים.
העיוורון בנוגע לממדיו הרחבים והעמוקים של הקרחון, שקצהו התגלה בעקבות התאבדויות הרופאים, עלול להוביל להתנפצות לרסיסים של ספינת מערכת הבריאות. בניגוד לתפיסה הרווחת במסדרונות הדרג הניהולי של מערכת הבריאות, שקובע את סדרי העדיפויות בהשקעת המשאבים, טיפוח עולם הרוח והנפש של הרופאים אינו מותרות. מערכת הבריאות לא תוכל לשרוד ללא מנגנון מובנה שיתחזק את הרוח האנושית של רופאיה. לא ניתן לחנך רופאים לגלות ערנות לעולם הנפש והרוח של המטופלים שלהם אם איש אינו ער וקשוב מספיק לעולם הרוח והנפש שלהם.
תהיה זו נאיביות שגובלת בטיפשות לחשוב שהרצאות ספורות במסגרת שנה א׳ לרפואה הינן מספקות לבניית העולם הרוחני והחוסן הנפשי של רופאים לכל שנות עבודתם. את הרוח האנושית של הרופאים – הן במישור הנפשי והן במישור הערכי – צריך לתחזק לאורך כל ההכשרה המקצועית, ואף ביתר שאת, דווקא במהלך שנות העבודה השוחקות, בהתאמה לאתגרים הייחודים שבהם נמצא כל רופא בתחומו ובמקומו הספציפי. את הפירות של ההשקעה ברוח של הרופא ירוויח בגדול ציבור המטופלים. הרוח האנושית של המטפל היא הרדאר שבאמצעותו הוא מסוגל לקלוט את התדרים של המצוקה האנושית של מטופליו, כבני אדם. בהיעדרה, כיצד יוכל המטפל לקלוט את מצוקותיהם של המטופלים שלו, וקל וחומר להגיב אליהן נכון וביעילות?
לפיכך, הגישה ההוליסטית להבנת האובדנות אינה יכולה להסתפק בפתרונות מיידיים חלקיים, בסגנון של פתיחת "קו חם" לרופאים במצוקה. עם כל חשיבותו של פתרון מסוג זה, הסב־טקסט שעולה ממנו הוא שהתאבדות רופאים היא תסמין של מחלה נפשית לא מטופלת, ותו לא. אין דבר יותר חוטא לאמת מגישה חד־ממדית זו, שמתעלמת מהרקע החברתי־תרבותי שעל בסיסו צמחה התופעה. אם מדיקליזציית־יתר בנוגע לתופעת האובדנות היא מסוכנת באופן כללי, היא מסוכנת שבעתיים בהקשר להתמודדות עם אובדנות של רופאים.
האומץ להתנתק
המודעות למשקל המשמעותי שיש לרבדים החברתיים־תרבותיים בהסבר תופעת האובדנות חשובה הרבה מעבר לתפקידה במישור של עיצוב מערכות ציבוריות. למודעות זו יש השלכות מעשיות ברמת הפרט, והיא חשובה במיוחד לכל אחד שמצוי במסגרת תעסוקתית שאינה קשובה לקשייו, אינה מוקירה את מאמציו ואינה מכבדת ורואה את האדם שבו.
אם אדם הגון שעובד בתנאים אלה מתעורר בבוקר ומרגיש לאות, עייפות, חוסר אנרגיה, חוסר עניין וקושי להרים את עצמו לעוד יום מתיש של עבודה, סימן הוא לו שנפשו מגיבה באופן תואם לסביבה הפתולוגית שבה הוא עובד. צריך אותו אדם לדעת ולשנן לנפשו הפצועה שלא בו עיקר הבעיה, אלא במרחב החברתי־תרבותי שבו הוא נאלץ לתפקד.
כל מי שחווה חוויות מסוג זה חייב לפנות לקבלת עזרה. אבל במקביל, יש עוד דבר אלמנטרי שאדם שמתמודד עם קשיים כאלה יכול וחייב לעשות, ובוודאי שאופציה זו קודמת לפגיעה עצמית מכל סוג שהוא.
עוד לא נולד המעסיק או המקצוע שיכול ליטול מכם את חופש הבחירה. במקום הבחירה במוות, ממשו את החופש לבחור בחיים מקצועיים חדשים. למרות הקושי, מצאו את הכוחות, אזרו אומץ, ועזבו את מקום העבודה שלכם. התנתקו מהסביבה החברתית־תרבותית שהפכה עבורכם לארץ שאוכלת את יושביה. מעבר להצלת נפשכם, הצעד האמיץ שלכם עשוי להדביק אחרים סביבכם, שכנראה סובלים כמוכם. וכך, אם רבים ינהגו כמותכם, אולי יעלה בידכם לכפות שינוי מבורך על הסביבה החברתית־תרבותית הקלוקלת שממנה ברחתם כל עוד נפשכם בכם, ולגרום לה לאבד את עצמה לדעת.
