דניאל כהן היה בן 13 בלבד כשמצא את מותו בשבוע שעבר בזמן שרכב על קורקינט חשמלי. משאית מערבל בטון דרסה אותו בדרך משה דיין בתל־אביב. צוותים רפואיים הגיעו לזירת התאונה וניסו לבצע בו מאמצי החייאה. הוא פונה לטיפול נמרץ בבית חולים 'שיבא' בתל־השומר, אך לאחר מאמצים רבים נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. יום למחרת עוד ניתן היה לראות תגובות וידיעות תקשורתיות שעסקו בנושא. רובן התמקדו בעובדה שחברת 'ליים', שהקורקינט שדניאל השכיר היו שייכות לה, אמורה הייתה לאפשר השכרה רק מגיל 16 ומעלה. אבל בימים הבאים הכותרות התחלפו במהירות, כשבראש השיח הבחירות הקרבות וסרטון הגיטרות של ראש הממשלה עם ינון מגל, שמעון ריקלין ואראל סג"ל.
פעמיים בלבד בשנים האחרונות מצא עצמו הציבור הישראלי בשיח ער על סוגיית הקורקינטים והאופניים החשמליים ועל הסכנות הגלומות בכלי התחבורה השבריריים הללו. הפעם הראשונה הייתה באוגוסט 2017, כאשר הדוגמנית שלומית מלכה, רעייתו של השחקן יהודה לוי, נפצעה קשה במהלך נסיעה בקורקינט (גלגינוע, על פי האקדמיה ללשון עברית). מלכה התניידה בשדרות רוטשילד בתל־אביב, החליקה בשלולית וספגה פגיעת ראש קשה, שבעקבותיה שכבה כמה ימים בבית החולים ללא הכרה. לאחר החלמתה התראיינה לכלי תקשורת רבים, שבלעו בצמא את סיפורה. בעקבות התהודה הרבה של המקרה, גויסה מלכה לשמש פרזנטורית של הרשות לבטיחות בדרכים. סדרת פרסומות בכיכובה עסקה בצורך לחבוש קסדה והסבירה מדוע אין סיבה להתבייש בכך, גם אם מבחינה אופנתית לא מדובר בפריט הכי מחמיא בארון.
המקרה השני היה טרגי יותר, ועירב גם הוא דמויות ידועות ומוכרות. בספטמבר 2018 הנער ארי נשר, בנו של הקולנוען אבי נשר, הורכב על ידי חברו על אופניים חשמליים בשדרות רוקח בתל אביב, ונדרס למוות בתאונת פגע וברח. לאחרונה הסתיים משפטו של הנהג הדורס יצחק אספה, שחקן קבוצת הכדורגל עירוני אשדוד. הוא הואשם בהפקרת ארי נשר למוות ונשלח לארבע וחצי שנות מאסר, עונש כבד יחסית.
שרה, אם תל־אביבית: "הם נוסעים במהירות מטורפת, כמעט תמיד יש גם אוזניות, וקשה מאוד לעצור או לשים לב לסביבה"
מעבר לשני המקרים הללו, שהתהודה התקשורתית שלהם הייתה קשורה גם לפרופיל הציבורי הגבוה של המעורבים, קשה לזכור מתי עסקנו ברצינות בסוגיה מרכזית למדי בחיי היום יום של רבים, בעיקר צעירים, שמחפשים דרכים יצירתיות ונוחות להתגבר על הצורך בתחבורה ציבורית ולנוע במהירות ממקום למקום.
בקרב כל הנוגעים בדבר, וכך גם בקרב רוב המשתמשים, אין מחלוקת על כך שהכלי המדובר, שבמהותו הוא קרש ושני גלגלים, אינו האמצעי הבטיחותי ביותר לשימוש. עם זאת, הזמינות והנוחות שלו מציבים פיתוי גדול. לפני הנוסע הפוטנציאלי שמעוניין לעלות על הקורקינט קיימות שתי אפשריות מרכזיות: האחת, לרכוש קורקינט באופן פרטי בחנויות הרבות שצצו בשנים האחרונות ברחבי המדינה ובעיקר בתל־אביב. המחירים נעים בין 500 שקלים לדגמים הפשוטים, ועד 5,000 שקלים לקורקינטים בעלי מנוע משופר ומהירות אפשרית של כ־50 ק"מ בשעה. טווח הנסיעה הוא כ־30 ק"מ בין הטענה להטענה.
האפשרות השנייה והמתפתחת היא האופציה השיתופית, באמצעות חברות המשכירות את הכלי, כאשר העברתו בין המשתמשים נעשית בעזרת יישומונים ייעודיים. החברות הללו זוכות להצלחה גדולה בשוק הישראלי, והן כבר מזמן לא מרוכזות בתל־אביב אלא גלשו גם לערים אחרות ובהן ראשון־לציון, חיפה, באר־שבע ואילת. בשנה האחרונה חודרים הגלגינועים גם לציבור החרדי ונראים ברחובות בני־ברק וביתר־עילית.
בישראל פועלות שלוש חברות מרכזיות בתחום: 'ליים', 'בירד' ו'ליאו', שזכתה לחשיפה תקשורתית עם הצטרפותו של הכדורגלן לשעבר אייל ברקוביץ' לקבוצת המשקיעים שלה. החברות מעדיפות שלא להסגיר את מספר הקורקינטים שברשותם, מטעמים של יחסי ציבור ובשל ריבוי מקרי גניבות. ההערכות בשוק מדברות על כעשרת אלפים כלים כאלה שמסתובבים ברחבי הארץ. מערכת השימוש פשוטה יחסית. באמצעות האפליקציה, כל נוסע 'משחרר' את הקורקינט שהמשתמש הקודם השאיר ביעד שאליו הגיע. המחיר הוא חמישה שקלים להשכרה, וחצי שקל לכל דקת נסיעה.
עם פיקוח נכון, הקורקינט עשוי להיות פתרון אידיאלי למצוקת הפקקים ולבעיית זיהום האוויר, הנוצרות כתוצאה מריבוי כלי הרכב בערים. אלא שנדמה כי השילוב בין תרבות ה"יהיה בסדר" הישראלית לחוסר המוכנות של גורמי האכיפה לממדים ההיסטריים של התופעה, יצר סוג של מפלצת שקשה מאוד להשתלט עליה. בשלב הנוכחי נראה שהכניסה המסיבית של הקורקינטים לשוק יוצרת שורה של חסרונות ובעיות העולים על יתרונותיו של הכלי הירוק והלא מזהם.
שאימא לא תדע
את נילי, סטייליסטית תל־אביבית בת 35, אני עוצר רגע לפני שהיא חוצה עם קורקינט את מעבר החציה של כיכר מסריק במרכז העיר. היא אמנם חובשת קסדה, אך נראה שהיא תתקשה להעניק לה הגנה מלאה במקרה של החלקה או פגיעת רכב חלילה.
"קודם כול אני לא רוצה להצטלם", היא פותחת את שיחתנו הקצרה, ומיד מסבירה מדוע: "אני לא רוצה שאימא שלי תדע שאני נוסעת על זה, כי היא תהרוג אותי". נילי גרה בצפון הישן של תל־אביב, ומתניידת מדי בוקר לאזור התחנה המרכזית, שם ממוקם הסטודיו שהיא עובדת בו. "אם אני נוסעת באוטובוס זה לפחות ארבעים דקות של נסיעה ופקקים, ועם העבודות על הרכבת הקלה זה לפעמים לוקח אפילו יותר", היא מתארת את המצב שהביא אותה לבחור בקורקינט.
"תוסיף לזה שאני צריכה לתזמן מתי האוטובוס יוצא, ושלא תמיד יש לי מקום עליו כי צפוף. בוא נגיד שזאת לא החוויה הכי מזמינה בעולם, בטח כשיש לי אופציות אחרות כמו הקורקינט שזמין לי תמיד וקרוב, ובאפליקציה מהמיטה אני יודעת בדיוק איפה הוא מחכה לי ומתי. ככה אני לא תלויה בקריזה של נהג או בלוחות זמנים של מישהו אחר".
כמו נילי, צעירים רבים בעיר העברית הראשונה בוחרים להתנייד בדרך זו. כשהאלטרנטיבה היא כבישים פקוקים, אוטובוסים צפופים ומוניות יקרות, הם מעדיפים לשים בצד את החששות והסיכונים. "הפחד מהפציעה והסכנות קיים, אני לא אומרת שלא, אבל כמו כל דבר אחר בחיים אנחנו מדחיקים את זה", מסבירה נילי. "מבחינתי זה קצת כמו לעשן סיגריה או ג'וינט. אני יודעת בדיוק מה הנזקים שיכולים להיגרם, אבל גם מאמינה, או יותר נכון רוצה להאמין, שאני לא אפול בסטטיסטיקה הזאת. עד עכשיו זה עבד. לך תדע מה יהיה מחר, אבל אין לי את הפריווילגיה לעצור עכשיו ולהתחיל לחשוב. יש לי עבודה להגיע אליה".
מעבר לסכנות האורבות למשתמשי הקורקינטים, יש צד נוסף בסיפור: הצד של הולכי הרגל והנהגים. סיבוב ברחבי תל־אביב מספק אינדיקציה עד כמה לא קיימת אכיפה יעילה בתחום. בכל רחוב ניתן למצוא את הכלי מונח באופן מרושל, או לחלופין במרכז המדרכה. נכים, מבוגרים והורים שנעים ברחבי העיר עם עגלת תינוק, מוצאים את עצמם לא פעם חסרי אונים מול התופעה. לאחרונה נכנסו לפועל תקנות רגולטוריות באשר לעגינת הקורקינטים, והחברות המפעילות, שאמורות לשלם קנסות במקרה של אי עמידה־בהן, מדווחות על השקעת משאבים בנושא, אך נדמה שהמצב רחוק מלהשביע רצון.
"זה סיוט", אומרת לנו שרה, אם תל־אביבית. "בכל מקום שאתה הולך אתה נתקל בזה. מספיק שהמדרכה קצת צרה, ולך תזיז עכשיו את הקורקינט". היבט קריטי יותר מבחינת הולכי הרגל הוא סוגיית הבטיחות, שכן מתברר כי הקורקינטים אינם מסכנים רק את רוכביהם. "הם נוסעים במהירות מטורפת, כמעט תמיד אתה רואה גם אוזניות, וקשה מאוד לעצור או לשים לב לסביבה כשאתה נוסע ככה", קובלת שרה. "הרבה פעמים אני ממש מפחדת ללכת ברחוב, וצריכה להחזיק ביד את הילדה שלי כדי שלא תרוץ בטעות ומישהו ייסע ולא יצליח לעצור. זה נורא מעצבן שאתה לא ממש יכול ללכת על המדרכה עם הילד שלך, ולדעת שאתה לא צריך להשגיח עליו כאילו אתה כרגע עובר כביש".
לא רק הולכי הרגל רואים בקורקינטים מטרד; גם בקרב ציבור הנהגים יש בטן מלאה ולא מעט חששות מהתופעה. הרשת מלאה בסרטונים של נהגים, או כאלה שנלקחו ממצלמות אבטחה, ובהם ניתן לראות רוכבים שחוצים ברמזורים אדומים, נכנסים לרחובות למרות שלטי 'אין כניסה', ומגיחים מימין ומשמאל לרכבים מבלי להתחשב בחוקי התנועה.
"כל בוקר אני מתפלל שלא אסיים את היום הזה כשאני דורס מישהו ובדרך לכלא", אומר אבי, נהג בחברת אוטובוסים גדולה במרכז הארץ. "בלי שאתה שם לב, פתאום קופץ לך אחד כזה מתחת לגלגלים. לא מעניין אותם חוקים. רגע אחד הם על המדרכה, רגע אחר כך חוצים במעבר חציה, ושנייה אחר כך נכנסים לנתיב כדי להספיק את הרמזור הירוק. אתה לא יכול לדעת מאיפה זה יבוא לך. סכנת נפשות, ואף אחד לא עושה כלום", מסכם אבי בנימה של ייאוש.
מה קורה בעולם
בניסיון להגביר את המודעות לנושא, החלו לאחרונה בעיתון 'גלובס' לפרסם דו"ח יומי של פציעות כתוצאה מתאונות אופניים וקורקינטים, שהגיעו לבית החולים 'איכילוב'. בשל מיקומו במרכז תל־אביב, רבים מהנפגעים בתאונות הללו מגיעים לאיכילוב. גורמים בבית החולים מתארים באוזנינו מציאות שבה מדי יום מגיעים אליו פצועים, בהם לא מעט ילדים ובני נוער שאינם מודעים די הצורך לסכנות ולפוטנציאל הפגיעה הקשה כתוצאה משימוש בכלי רכב חשוף כל־כך. לאחרונה אף החלו להעלות בדף הפייסבוק של בית החולים סיפורים בגוף ראשון של מי שנפגעו בתאונות כאלה, ושחייהם השתנו בעקבות זאת.
אחד מהם הוא עידו אלוס, בן 35. הפציעה שלו הוגדרה קלה עד בינונית, אך היא שינתה את מסלול חייו. "היי, שמי עידו אלוס וגם אני נפגע קורקינט חשמלי", הוא כותב, ומתאר תרחיש שעלול לקרות לכל רוכב. "לפני חודשיים, בנסיעה שגרתית לעבודה, מעדתי במהירות על המדרכה. לכאורה, נפילה שגרתית. העוצמה של הכלי, הפתאומיות, הנפילה על האבנים המשתלבות, גבו ממני מחיר יקר. יקר מדי בשביל מה שהיה עבורי כלי תחבורה נוח, מהיר, זול וחסכוני. שברתי את הברך, עברתי שני ניתוחים מורכבים על ידי צוות האורתופדים, וכבר כמה שבועות אני מאושפז במחלקת שיקום כאן באיכילוב, לומד ללכת מחדש.
"רגע לפני גיל 36", ממשיך עידו, "ואני מוצא את עצמי מתנייד על כיסא גלגלים, מוגבל בתנועה, לא יכול לחזור הביתה כי אין לי אפשרות לעלות במדרגות, ומעביר את הזמן מריפוי בעיסוק לפיזיותרפיה, אימון כוח וטיפול הידרותרפי. אני, שספורט הוא חלק עיקרי מאורח החיים שלי, מרים משקולות ורץ מסביב לפארק, מתלהב היום שהצלחתי להגיע למצב שבו אני יכול לדרוך על הרגל ולהזיז אותה בזווית של 60 מעלות. תאמינו לי, כשנמצאים כל־כך הרבה זמן באשפוז, מה שנחשב טריוויאלי לרובנו, לי כיום זה רשימת מטרות שאני צריך לחסל".
בהמשך מבטא עידו את הדילמה האישית שלו ומבהיר למעשה מדוע למרות הסכנות והפציעות, אנשים לא ממהרים להיפרד מאופציית הקורקינט. "שואלים אותי אם אחזור לרכוב על כלי תחבורה חשמלי, והאמת שאני בדילמה", הוא משתף בכנות. "את הסיבות למה כן כולנו כבר מכירים, אבל אני גם יודע למה לא. ויש הרבה סיבות בצד של הלא. עצם העובדה שגם אני, אחרי מה שחוויתי, שוקל לחזור לרכוב על כלי זה, מעיד על הדילמה של אלפי רוכבים בישראל, שכן מדובר בסופו של דבר בכלי תחבורה באמת נוח. אז מה יקרה? אני מאוד מקווה שיקבעו נהלים ברורים, שישפרו את התשתיות לרוכבים, ושנושא זה יעבור הסדרה בכל הארץ למען הבטיחות של כולנו. הרוכבים, הנהגים בכבישים והולכי הרגל על המדרכות. מה שבטוח, זה כלי מסוכן ומי כמוני מבין כיום עד כמה. תראו אותי".
ברחבי העולם תופעת הקורקינטים נמצאת במרכז דיון ציבורי, ובמקומות רבים מתקיים מאבק בין החברות המפעילות לרשויות שמבקשות לפקח על התחום. בארה"ב התופעה פורחת בשורה של ערים מרכזיות, לצד כאלה שמהדקות את הרגולציה. בעיר סן־פרנסיסקו למשל פעלו כ־12 חברות, אך העירייה החמירה את תנאי הפיקוח, בעיקר בתחום ההפרעה למרחב הציבורי, ובעקבות זאת פועלות שם כיום שתי חברות בלבד.
בניו־יורק נחשב ראש העיר ביל דה־בלאזיו מתנגד נחרץ לתופעה, ומכריז בכל הזדמנות שתושבי העיר צריכים ללכת יותר ברגל במקום לעלות על הכלי הזה. במנהטן קיים איסור על שימוש בקורקינטים, וקנס בסך 500 דולר צפוי למי שיפר אותו. במדריד, אחת הערים המתוירות באירופה, הודיעה העירייה בשנה האחרונה על השעיית פעילותן של החברות בתחום, לאחר שהולך רגל בעיר נדרס למוות. בסופו של דבר הלחץ של החברות עבד והן שבו לעיר, אך התחייבו לתקנות מחמירות יותר. פריז מצויה גם היא בין הערים שבהן נרשמת נסיקה בתחום, וההערכות מדברות על כ־25 אלף קורקינטים הפזורים בעיר. לאחרונה החלה המשטרה המקומית, בשיתוף העירייה, לאכוף באגרסיביות חוקים שנועדו להגביל את מהירות הנסיעה באזורים שיש בהם הולכי רגל רבים.
"הסוסים ברחו מהאורווה במקרה הזה, וכדאי שההורים ייקחו יותר אחריות בנושא", כתב לאחרונה שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' בטוויטר, בתגובה לשאלה של צייצן לאחר דיווח נוסף על נפגע מקורקינט. אם סמוטריץ', שמקבל מחמאות מכל קצווי הקשת הפוליטית על תפקודו כשר תחבורה נמרץ, מוצא עצמו מרים ידיים, נדמה שפתרון הסוגיה איננו קרוב. השאלה היא כמה קורבנות נספור לפני שתקום מחאה שתצליח להשפיע על מקבלי ההחלטות.
