בית המשפט העליון דחה לפני ימים אחדים, ברוב קולות, את ערעורם של שני קבצנים מירושלים על קנסות שהוטלו עליהם לאחר שהורשעו בקיבוץ נדבות בכותל.
שני הקבצנים, אחד בן 74 והשני בן 34, הורחקו כמה פעמים מרחבת הכותל, עד שלבסוף הוגשו נגדם כתבי אישום. בשנת 2017 הורשעו השניים בבית משפט השלום בהסדר טיעון, שמסגרתו הוטלו על המבוגר קנס סמלי של 18 שקלים והתחייבות בסך 1,800 שקלים לבל ישוב על עבירת קיבוץ הנדבות בכותל. על הצעיר הוטלו קנס בסך 180 שקלים והתחייבות דומה בסך 3,600 שקלים.
השניים ערערו על עצם התקנה שאוסרת קיבוץ נדבות ברחבת הכותל. לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את ערעורם, הם ערערו לבית המשפט העליון. להליך המשפטי התומך בעמדתם הצטרפו "האגודה לזכויות האזרח" והסנגוריה הציבורית. הללו טענו כי התקנות בעניין איסור קיבוץ נדבות לא הותקנו כראוי, וכי הן פוגעות בזכויות יסוד של קבצנים, כמו "חופש העיסוק". הקבצן הצעיר שבין השניים ציין כי אביו הקבצן "פעל לזכות את הרבים בזמן קריאת התורה" בכותל.
בין השופטים בערכאה העליונה התגלעה מחלוקת. בעוד שהשופטת דפנה ברק-ארז דחתה את ערעור הקבצנים, השופט יוסף אלרון תמך בטיעוניהם, אך נותר בדעת מיעוט. השופט השלישי, נעם סולברג, הצטרף לעמדת ברק-ארז וקבע כי יש להגביל את תופעת הקבצנות ברחבת הכותל.
לפי הכרעת ברק-ארז, ההגבלות שמושתות על קבצנים ברחבת הכותל אינן "מפלילות את העוני", כפי שטענו באגודה לזכויות האזרח, וגם אינן מבקשות "להרחיק את העוני מהציבור". תכליתן, הסבירה ברק-ארז, הן "למנוע פגיעה במי שמבקשים לממש פרקטיקות של דת, מסורת ורגש במרחב מוגן מענייני היום-יום".
כאמור, השופט סולברג סבר כמותה. "מצוות צדקה היא מצווה נעלה", כתב, "היא טבועה בדנ"א היהודי. קשה נפשית להצר את צעדיהם של מקבצי הנדבות. קשה לדיין להביט בפניו המיוסרות של החלש, לשמוע על מצוקותיו, לחוש את כאבו. אלא שעל היושבים בדין להישמר מבחירה והעדפה של צד מסוים, אך בשל מסכנותו".
סולברג הפנה בפסק דינו לתקנה צ"ז מתקנות חכמי פאס שבמרוקו, שנתכוננה בשנת תקצ"ח (1838) ועניינה הגבלת קבצנים.
