בוקר בחירות שקט במעוזי הליכוד בדרום. בקלפיות בשדרות ובנתיבות, הבוחרים מגיעים בטפטוף איטי. בשדרות, מצביעים בתוך בית ספר ממוגן, בנתיבות יש מיגונית סמוכה. העיר שמוכנה לעימות הבא מול העיר שטרם. בכניסה לשדרות, תמונת ענק של נתניהו מפציר בבוחרים לצאת להצביע כי הניצחון בהישג יד. בכניסה לקלפי בקיבוץ מפלסים הסמוך, ביתן אחד של כחול לבן. כאן נמצא סיפור העוטף, שמפוצל בין קיבוצים תומכי שמאל לעיירות הפיתוח לשעבר תומכות ימין, אבל כולם סובלים שווה בשווה מטרור מהרצועה. "הפתק זורם בדי אן איי שלנו", אומר לי אחד המצביעים בקיבוץ.
מרים מנתיבות יושבת ליד הביתן של ישראל ביתנו בכניסה לקלפי, וזועפת על שלוש מערכות בחירות מיותרות. "זורקים את הכסף של המדינה לפח, כי רואים גם בהמשך בחירות רביעיות. המצב הביטחוני לא משפיע, כי רוב האנשים מצביעים ביבי פה וזה לא מפריע להם. צריכה להיות ממשלת אחדות שווה בשווה". אני שואלת אותה אם ההסתה הפוליטית מחלחלת לתוך עיר כמו נתיבות, שהיא מאוד מעורבת. דתיים, חרדים, חילונים, יוצאי ברית המועצות לצד יוצאי אתיופיה. "זאת עיר מעורבת ופה אין מלחמות כאלה. אם פה ראש העיר מצליח לעשות את זה, למה ראש הממשלה לא יכול לעשות אותו הדבר בין האזרחים במדינה? אין תקווה. יהיה אותו דבר. חבל על הכסף, שצריך ללכת לזקנים ובריאות וחינוך".
יצחק אלפסי, גם הוא תושב העיר, דווקא נשמע אופטימי יותר בבוקר הבחירות השלישי לשנה זו. "נכון שההרגשה לא כל כך נעימה", הוא אומר, "אבל לצערנו השטח הביא לזה. נקווה שיהיה סוף היום, ויהיה גוש רציני גדול". לימין? אני שואלת. "ברור לימין. שלוש פעמים הצבעתי אותו דבר. בעצם מאז הפנקס הכחול של מנחם בגין אני מצביע אותו דבר". ומה עם המצב הביטחוני? לא רוצים שינוי? "המצב הביטחוני קשה למי שלא רגיל. פעם כשזה היה בצפון הארץ הזדהינו איתם ואחרי שאנחנו כמה שנים בזה נכון שזה לא נוח ולא נעים. אבל זו המציאות שנכפתה עלינו מרצועת עזה".
וגנץ? "אז הוא רמטכ"ל. את יודעת כמה אלופים יש במדינת ישראל? מי שטוב בצבא, לא בטוח שיכול להיות טוב בביטחון. ולכן אני חושב שיש כאלה שיחלקו על הדעה שלי. במחנה הימין אנחנו רואים את מדיניות החוץ של ביבי שאין לה אח ורע". אני שואלת אותו איך הוא מגיב לקריאות ה"מגיע לכם" אחרי כל סבב לחימה בעקבות הצבעת תושבי הדרום לנתניהו. "ואם הייתי מצביע גנץ לא ישלחו עלינו טילים? זה סתם אמירות. אנחנו מרגישים מצוין וחושבים שעושים את המקסימום לפתור את הבעיה".
מאבטח שעובר במקום צד את עינינו כשעל כתפיו שם חברת האבטחה שהוא עובד בה: "כחול לבן". הוא לא רוצה להגיד מה הצביע, אבל לסרגיי ניסנוב מנתיבות יש מסר אחד אל מול המקלטים הישנים שלידנו. "העיקר שיהיו לנו ממדים בנתיבות כמו בשדרות". ביטחון. לפני הכול. טפטוף המצביעים המגוון נמשך. עולים לצד ותיקים. מרוקאים לצד יוצאי ברית המועצות. חילונים ודתיים ולפתע סלבה כמו מדונה. קוקו על ראשו וחולצה של "אנימלס" לגופו. "האמת היא שאף אחד לא ראוי לקול שלי. בוחר ברע במיעוטו", הוא אומר.
וזה דפוס ההצבעה בשנה שעברה עליו: "בחירות ראשונות, הצבעתי ל'צדק לכל' שנלחמת למען זכויות בעלי חיים. בחירות שניות לא זוכר, אולי ליברמן. ועכשיו ליכוד. זה טוב לנתיבות בגלל ראש העיר שלנו. הבחור הזה (נתניהו; שא"כ) כבר מוכר. עדיף רע מוכר. אין במי לבחור אבל זה חשוב כדי שזה לא יהיה פעם הרביעית. בא לי שזה יסתיים כבר".
לקראת סוף הביקור שלנו שם פגשנו את אלכס, מלווה באשתו, בנו וקרובת משפחה נוספת שעל פניה מסיכה מחשידה. בירור קצר מעלה שזו לא קורונה, תודה לאל. "צריך לשנות משהו עם שיטת הבחירות כי זה חוזר על עצמו. כל מי שאני מכיר, כולם יוצאים הפעם להצביע כדי להכריע". על המצב הביטחוני הוא אומר, "אנחנו יותר מתשע שנים עם זה. שום הפחדות לא יעזרו, אז אנחנו חושבים על נושאי כלכלה וחברה כשאנחנו מצביעים".
זהבה, שבאה אחריו עם חיוך גדול, מתארת גם היא שינוי בהצבעה שלה בשנה האחרונה. "כל הזמן אני מצביעה. כל הזמן היה ליכוד, אבל עכשיו ש"ס". היא כמעט מדקלמת את המסר של המפלגה בבחירות האלו – מצביעים ש"ס מקבלים ביבי. והשורה התחתונה שלה חשובה מהכול: "אני מאחלת לעם ישראל רק בריאות. שתהיה ממשלה טובה".
בין שדרות לנתיבות, אנחנו עוצרים בקיבוץ מפלסים. בכניסה למועדון הקיבוץ, שם ניצב בקלפי דוכן אחד בודד של כחול לבן, אנחנו פוגשים את רותם אלברט יחד עם בנו הקטן נבו. הם כבר הצביעו ועכשיו הם יוצאים לחפש פרחים בקיבוץ. "אני רוצה להחזיר את הערכים. המצב הביטחוני לא כיף", אומר רותם ובנו מוסיף, "המצב קקי". בקיבוץ מצביעים לכחול לבן או למפלגת העבודה מרצ. אני שואלת על הפער בין ערי העוטף לקיבוצים מבחינת דפוסי הצבעה והוא עונה בכנות "זו הצבעה גנטית. תקיעה של כולם. כל הצדדים. אבל יש נזק ערכי וצריכים לשנות".
יפה, שמגיעה אחריו, שואלת אם מותר לנו לצלם אבל כשהשאלות זורמות היא מתרככת ומשתפת פעולה. "המצב הביטחוני גורם לבחור בחלופה אחרת כי אולי תהיינה התייחסויות שונות אחרות. אנחנו רוצים ביטחון לילדים ולחיות חיים נורמליים. לא ייתכן שנגדל דורות על נוגדי חרדה. אני פה 40 ומשהו שנה הכול רק נראה פסטורלי. אבל מפריע לי ברמה הפוליטית ההתייחסות לאזור הזה. שלא רואים אותנו. אנחנו שקופים. זה עצוב". על מערכת הבחירות הבלתי נגמרת והטלטלה במערכת הפוליטית היא אומרת "יהיו לזה מחירים. זה יגרור מצבים קשים בכל התחומים. בכלכלה, בפוליטיקה. מידת האחדות של העם נפגעה. יש נתק והפערים יגדלו".
מיטל שהגיעה לקיבוץ מתל-אביב ולפני זה מכרמיאל תצביע העבודה מרצ. כשאנחנו מדברות היא עובדת בחנות יד שנייה של הקיבוץ והיא תצביע כשתסיים משמרת.
"לפני שבעה ימים בדיוק ירו לפה. זה נורא קשה הסבבים האלה, ונורא קשה שצריך לחזור לשגרה איך שזה נגמר. היה לי מבחן בסמוך לסבב האחרון, ונכשלתי כנראה. כי אי אפשר ללמוד. לי הכי קשה שלא רואים לזה סוף".
בשלב זה מתיישב בכניסה לקלפי אליאב. לא ממש הטיפוס הקיבוצניק. "אני מצביע מחל. אל תכעסי", הוא לוחש לי. אני צוחקת ותוהה כמה פתקי מחל יהיו שם בנוסף לזה שלו. כנראה פחות ממה שאפשר לספור על יד אחת. "המצב הביטחוני זה תוצאה של זרוע איראנית בעזה. זה לא משנה מי יהיה ראש ממשלה. גנץ גנרל טוב אבל אנחנו צריכים לא רק גנרל אלא שר חוץ ושר האוצר. זה לא רק ביטחון".
חמש דקות נסיעה משם, שלט ענק של נתניהו מקדם את פנינו בכניסה לעיר שדרות. בקלפי בעיר אנחנו פוגשים את הרב שלום יזדי בדוכן של ש"ס. "הפעם זו מלחמה על הדת במדינה בצורה הכי חזקה שיש. אנשים שעלו מברית המועצות ונלחמו באנטישמיות פה נלחמים ביהדות. מי מקבל 4,000 שקל בחודש?"
"הציבור פה מאוד מלוכד. בגלל שאנחנו חיים פה תחת מלחמות, פחות רואים את זה. מצד שני הרבה רוסים אומרים לנו שהם מצביעים ש"ס וליכוד כי הם מבינים שזו הסתה חסרת תקדים. הרבה יהודים כועסים על ביבי, אבל ימשיכו איתו. אנחנו מבינים שהוא עושה את מה שהוא יכול. הוא מבין שזה לא דבר פשוט לשלוח חיילים לעזה. פתרון לעזה אין. הוא יגמגם את הטיל לעזה. גם במקורות זה כתוב עד ביאת המשיח".
