אדם בעל עבר עשיר בימי הזוהר של מפלגת העבודה, היסס אם להיענות לבקשתי ולהתראיין לכתבה. לאחר התלבטות השיב שהוא "איננו נקרופיל" כלשונו. מפלגת העבודה מתה, אמר, ואין לו עניין לחטט בגופתה.
הפעם האחרונה שבה מפלגת העבודה כבשה את השלטון הייתה לפני עשרים שנה, עם ניצחונו של אהוד ברק. לפני כן, בבחירות 1992, מפלגת העבודה ומרצ זכו יחד ב־56 מנדטים. השבוע הן הגיעו בריצה משותפת לשבעה מנדטים. מהם שלושה ח"כים לעבודה, שניים למרצ, אורלי לוי־אבקסיס המייצגת את 'גשר', ויאיר גולן. כל הכוכבים הסתדרו לרעת מפלגת השמאל המאוחדת: כחול־לבן שתתה מנדטים מכאן, הרשימה המשותפת משם, וחלק מהקולות המעטים שעמיר פרץ ואורלי לוי הביאו בבחירות הקודמות חזרו לליכוד בעקבות החיבור למרצ.
התוצאה הקשה לא הפתיעה איש. ח"כ איציק שמולי אמר כי זוהי התוצאה העלובה ביותר בתולדות מפלגתו. "ברגע המכריע נחתכנו בחצי, והמכה קשה", כתב. "אם נאשים את כולם בחוץ במקום להתבונן ביושרה פנימה – לעולם לא נחזור לעצמנו. נדרש חשבון נפש. אילולא האיחוד שאליו דחפתי, השמאל הציוני היה נמחק".
רבים במפלגת העבודה שואלים כעת: האם יש לה עוד קיום? האם היא תוכל להמציא את עצמה מחדש, או שמא, כמאמר השיר, יכול להיות שזה נגמר?
"הקריסה של מפלגת העבודה היא לא מעכשיו, זה כבר עשרות שנים", מנתח השר לשעבר עוזי ברעם, מוותיקי העבודה. "זה התחיל עם אהוד ברק וקריסת הסכמי השלום בקמפ־דיוויד. זו הייתה הודאה של השמאל שהפתרון שלו לא מחזיק מעמד. לשמאל הציוני היו שני צירים עיקריים: העמדות המדיניות שלו, שהיו מקובלות על חלקים גדולים בציבור, והכוח המאורגן בהסתדרות ובמשקי העובדים וכדומה. בשני התחומים האלה הציבור הישראלי מחזיק היום בעמדות שמרניות וימניות יותר, ומפלגת העבודה לא הסתגלה לזה. כך נוצר מצב שתמיד הייתה קרחת ענקית של מנדטים בין מפלגת העבודה לליכוד. פעם קראו לזה קדימה, היום קוראים לזה כחול לבן".
הפער בין המפלגה לציבור, ממשיך ברעם, הוביל לכך ש"מנהיגים בעלי שיעור קומה העדיפו שלא להצטרף לעבודה, והמפלגה לא ייצרה מנהיגים כאלה. כשאתה חלש, אנשים מהססים וחושבים אלף פעמים אם להצטרף אליך".
"הימין ניצח אותנו אידיאולוגית וזו כל התורה כולה", אומר איתן כבל, שכיהן בכנסת מטעם מפלגת העבודה במשך שנים רבות. "אי אפשר להפיל את זה רק על נתניהו, אלו תהליכים עמוקים. אני לא חושב שמשהו יוכל לקום מהדבר הזה. אני בכלל חושב שביום שאחרי ביבי, ייתכן שהליכוד יקבל יותר מנדטים. הימין הרך והמרכז שכועסים על ביבי יוכלו ללכת לשם. כשעליתי לבמה במערכת הבחירות הראשונה והזהרתי מהמפולת, ידעתי בפנים שבמפלגה של חמישה־שבעה מנדטים עדיף לא להיות. אני לא במשחק כי יש א־לוהים בשמיים והוא אוהב אותי ולא נתן לי להיות חלק מההתבזות הזאת".
הדבר הגרוע ביותר שקרה למפלגת העבודה, טוען ברעם, הוא שהמונח שמאל הפך למותג שלילי. לדבריו, "לפני שלושים שנה מעט מאוד אנשים אמרו על עצמם שהם אנשי ימין. היה בושה להיות איש ימין. זה היה משהו קפיטליסטי, רכושני, שמתנגד לזכויות קולקטיביות. העניין הזה התהפך, כי הצליחו להפוך את השמאל לשם גנאי. היום השמאל נמצא במיעוט ובעמדת מגננה".
כבל וברעם אינם סבורים שהחיבור בין מרצ לעבודה היה טעות, אף שבמקרה הזה השלם היה קטן מסך חלקיו. "זה ברור שבלי החיבור בין מרצ לעבודה, ברגעים האלה נתניהו כבר היה ראש ממשלה", גורס כבל. "אם המפלגות היו רצות לבד זה היה נגמר מתחת לאחוז החסימה". גם בקרב הפעילים קשה למצוא קריאות להדחה מיידית של עמיר פרץ. ההבנה הרווחת היא שלא משנה מי היה עומד בראש המפלגה, הוא לא היה מצליח להרים אותה מהקרשים.
העבודה עשויה אפוא ללכת בדרכן של מפלגות היסטוריות אחרות כמו מפ"ם ולעבור מן העולם, מסכם ברעם, "אבל מה שכן יישאר זה השמאל הציוני. בכל פלטפורמה יהיה שמאל ציוני, והזרם הזה יכול לקום מחדש".
