אודה ולא אבוש. פרשת הקלטת הלוהטת, שבעקבותיה פיטר יו"ר כחול לבן בני גנץ את יועצו האסטרטגי ישראל בכר, הציתה את סקרנותי. ולא רק בגלל התוכן, העיתוי או הקשר לראש הממשלה. הייתה זו דמותו של הרב גיא חבורה, שעד היום לא שמעתי את שמו. אבל מתברר שמדובר באדם כריזמטי הידוע כבעל ניסים, מזווג זיווגים ומחזיר בתשובה, ושיש לו עדת מאמינים לא קטנה. נוהים אחריו אשכנזים וספרדים, ירושלמים ותל־אביבים.
דברי ימי הפוליטיקה הישראלית שזורים בדמויות של רבנים. מי שהז'אנר הזה מקובל עליו, שיערב לו. פוליטיקאים לאין מספר, אנשי עסקים כמו נוחי דנקנר ואפילו נציגי החוק (כמו במקרה הטרגי של תנ"צ אפרים ברכה) עולים אליהם לרגל. יש בהם ענקים ואנשי הלכה כמו הרב עובדיה יוסף או הרב קנייבסקי, שחצרותיהם מרכזות עוצמה פוליטית וציבורית. ויש אחרים כמו הרב יאשיהו פינטו או לא עלינו הרב ברלנד, שכל אחד מהם עמד בראש אימפריה של כסף והשפעה.
מקום אחר של כבוד בפוליטיקה הישראלית לדורותיה שמור ליועצים האסטרטגיים, שגם הם בדרכם נחשבים לעושי ניסים. פוליטיים כמובן. החל בישראל גלילי, היועץ המיתולוגי של גולדה מאיר, ועד ראובן אדלר, יועצו הקרוב של אריאל שרון ואיש סודו. בשנים האחרונות אלה אשפי ייעוץ כמו רונן צור, שלום שלמה, בוריס קרסני ומשה קלוגהפט.
אבל הפעם, במפגש בין הרב ליועץ לא היה כנראה שום קסם, תבונה פוליטית או שאר רוח. אם כבר, מדובר באחד מנקודות השפל של הפוליטיקה הישראלית. אז איך בדיוק התרחש המעבר של כבוד הרב מזירת הניסים הגלויים ומעשי הנפלאות לזירה הפוליטית? כיצד התלכדו דרכיהם של הרב ושל ראש הממשלה חמישה ימים בלבד לפני הבחירות, בישיבת 'תורה והוראה' בתל־אביב? אם להאמין להודעות ולפרסומים השונים, כל זה צפוי לנחות בקרוב בבית המשפט. יפה זה לא עומד להיות.
נביא הפוטיניזם
אבל למה להתבוסס בסחי המקומי, אם אפשר להתבשם מסיפורי פוליטיקה ותככים מחוץ לגבולות הביצה המקומית; משהו ברמה אחרת, עם קצת יותר קלאסה ומסתורין. אז הנה: זמן קצר לפני שגנץ פיטר את בכר, יועץ אסטרטגי נוסף מצא את עצמו ללא עבודה. ולדיסלב סורקוב, יועץ הסתרים של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, האיש שעד לא מכבר כונה "הקרדינל האפור של הקרמלין", פוטר בצו קצר, כמעט מעליב, בן שתי שורות, המודיע לו על הפסקת עבודתו. לא הבעת תודה על שירות מסור, גם לא מחמאות לאינטלקט המזהיר. כלום.
הכתובת הייתה על הקיר זה זמן, אבל האישור הסופי הגיע בסוף פברואר. האיש שהיה לא רק המושך בחוטים אלא גם האידיאולוג הראשי של הקרמלין, מי שעל שמו רשומה ההמצאה של "דמוקרטיה ריבונית" או "דמוקרטיה מנוהלת" מבית מדרשו של הקרמלין – כבר לא. מה קרה שם, איש אינו יודע לומר. האם בינו ובין פוטין עבר חתול שחור? או שאולי פיטוריו הם חלק מהסבב הפוליטי הכולל ברוסיה בעקבות השינויים המתוכננים בחוקה הרוסית, שינויים שנועדו לאפשר לוולדימיר פוטין לשלוט הרבה מעבר לתום הקדנציה שלו, בעוד ארבע שנים? התעלומה בעינה עומדת. ומי שמשקיף מרחוק בשמחה גלויה הם האוקראינים, שרואים בסורקוב אחד הגורמים העיקריים לצרותיהם – מכיבוש קרים ועד המלחמה הבלתי נגמרת במחוזות הבדלניים במזרח אוקראינה.
סורקוב מצידו לעג לסנקציות המערביות עליו בעקבות כיבוש קרים והמלחמה באוקראינה. הוא כינה אותן "האוסקר הפוליטי שלי", ו"כבוד גדול"
סורקוב, 55, נולד בכפר סונצבו במרכז רוסיה, לאב צ'צ'ני ואם רוסייה. הוא היה נער מבריק ומוכשר, וכתב שירים בז'אנר המכונה רוק גותי בעבור להקה רוסית בשם אגתה כריסטי. בדרך אל הקרמלין עבר בכמה תחנות משמעותיות, ובין היתר עבד תחת מיכאיל חודורקובסקי, בעליה של ענקית הנפט יוקוס, שהפך ליריבו של פוטין ומצא עצמו בגולאג בסיביר. אולם בניגוד לחודורקובסקי, סורקוב ליווה את פוטין כיועץ אסטרטגי במשך עשרים שנה, יד ביד. חותמו ניכר בכל זירה אפשרית. הוא סייע לפוטין לסרס במידה רבה את הפרלמנט הרוסי על מפלגותיו, ולהפוך אותו לחותמת הגומי של הקרמלין. בהשפעתו הפכה גם התקשורת לחותמת גומי, והאופוזיציה מצאה עצמה הולכת ונדחקת לקרן זווית. הוא הוביל את מהפכות הקטיפה השונות לאין מוצא, והקים את תנועת הנוער של פוטין, 'נאשי', שעיקר פעולתה היה רדיפת האופוזיציה והטרדת דיפלומטים זרים, כמו גם תרומה לבית החרושת לטרולים של הקרמלין בסנט־פטרבורג.
כל זה בזמן שסורקוב המשיך לשמר את דימויו כאינטלקט מזהיר, סוג של גאון המנווט ומוביל מהלכים אדירים מאחורי הקלעים. לכאורה, אי אפשר היה להשחיל סיכה בינו ובין הבוס. רק לפני שנה, כשמעמדו עדיין נראה יציב כסלע, פרסם סורקוב מאמר בעיתון 'ניזביסימה גזטה' תחת הכותרת "פוטיניזם". הוא תיאר את המנהיג הרוסי כמוביל האידיאולוגיה של העתיד, כזו שתחיה עוד שנים רבות אחרי האיש הקרוי על שמה. "המכונה הגדולה של פוטין עושה כעת רק את צעדיה הראשונים", כתב. אבל משהו כנראה השתנה מאז.
אחת ההערכות היא שסורקוב נאלץ ללכת בגלל חלקו במדיניות הקרמלין ביחס לאוקראינה. בשנים האחרונות הופקד סורקוב על הקשר עם דמויות מפתח מקרב הבדלנים האוקראינים, שהקימו את "הרפובליקה של דונצ'ק" ו"הרפובליקה של לוהנסק", וקראו לקרוע אותן מאוקראינה ולספחן לרוסיה. כל אותה עת המשיך הקרמלין להכחיש בעיקשות כי הוא תומך בבדלנים האוקראינים באופן צבאי או כלכלי, בדיוק כפי שהקרמלין הכחיש את הימצאותם של "האנשים הירוקים הקטנים" שכבשו את חצי האי קרים. אבל לאיש לא היו אשליות בעניין, לא באוקראינה ולא במערב. וסורקוב, שהקרבה בינו ובין ראשי הבדלנים הייתה ברורה מלכתחילה, היה בין הראשונים שארה"ב והאיחוד האירופי הטילו עליהם עיצומים אישיים בגלל המשבר הבלתי נגמר באוקראינה.
סורקוב מצידו לעג לסנקציות המערביות עליו בעקבות כיבוש קרים והמלחמה באוקראינה. הוא כינה אותן "האוסקר הפוליטי שלי", ו"כבוד גדול". ממילא, אמר, "אין בארה"ב שום דבר שמעניין אותי מלבד הראפר טופאק שאקור, המשורר אלן גינסברג והצייר ג'קסון פולוק". כך, בהערות סרקסטיות, תוך התגדרות באליטיזם תרבותי, המשיך סורקוב לטפח את מעמדו כסוג של יועץ וגאון בשירות פוטין. אף שבבחירת אייקוני התרבות האמריקנים שלו הוא חשף שהעדפותיו מקובעות אי־שם באמצע המאה העשרים.
לתדמיתו כגאון תרם בין השאר גם המסתורין סביב שלושה רומנים שהתפרסמו ברוסיה תחת שם העט נתן דובוביצקי, שבמקרה או לא דומה מאוד לשמה של אשתו השנייה, נטליה דובוביצקיה. בספר ששמו 'קרוב לאפס' מסביר הגיבור, איגור סמחודוב, כי "לא את השלטונות אתה שונא אלא את החיים עצמם".
זרם התודעה האפל
בכל אופן, לא מן הנמנע שללכתו של סורקוב הביתה יש קשר לעלייתו של גאון מסוג אחר, הקומיקאי ונשיא אוקראינה הנוכחי, וולודימיר זלנסקי. בהתמודדות בינו ובין סורקוב, נראה שהאינטלקט של זלנסקי הוא המנצח, לפחות בשלב זה. זלנסקי הצליח להפתיע רבים כאשר החל בדיאלוג עם פוטין, שהביא לחילופי שבויים. ככל הנראה יש סוג של הבנה שמשא ומתן בין רוסיה לאוקראינה הוא מחויב המציאות. ישנה השערה שאחד התנאים שהאוקראינים הציבו למשא ומתן הוא סילוקו של סורקוב מן הזירה. אם יש בסיס לטענה הזאת, המשמעות היא שזלנסקי הצליח לזכות בהערכתו של פוטין כיריב ראוי, עניין לא פשוט.
בימים האחרונים שבר סורקוב שתיקה לאחר שפרסם ריאיון בדמות התכתבות עם ידידו הקרוב אלכסיי צ'סנקוב. בריאיון, שהכה גלים, סורקוב משחרר כצפוי כמה אמירות אקסצנטריות מהסוג החביב עליו. הוא מדבר על חודש של "מדיטציה" ודיאטה מחשבתית לפני שהחליט לפתוח את פיו. ולא, הוא כבר לא מכחיש את חלקו בטיפול בטריטוריות האוקראיניות הבדלניות. הקונטקסט השתנה, הוא אומר באניגמטיות, אבל עדיף שלא אפרט, אם כי חלק מהדברים שהתפרסמו נכונים. יותר סורקוב מזה קשה להיות. ובכל מקרה, סורקוב חכם מכדי לקרוע את העבותות הקושרים אותו אל הקרמלין. זהיר בכבודו של פוטין גם עתה, הוא מודה לו על הכבוד לעבוד במחיצתו ומסביר שכבר לא מצא את עצמו בתוך המערכת שהוא עצמו יצר. "הבעיה לא במערכת", הוא מסביר, "אלא בי. אני מרגיש ניכור. לא מפני שמשהו לא מוצא חן בעיניי במערכת, אלא משום שאני כזה. לא יכול לשהות במערכת כלשהי יותר מחמש שנים".
לא בטוח שזו הבעיה. בכל אופן, מעניין במיוחד ההסבר שלו לאן מועדות פניו: "אני מעוניין כעת לעבוד על הז'אנר המכונה אנטי־ריאליזם נגדי. כלומר, אם וכאשר עליך לפעול נגד המציאות, לשנות אותה ולעצבה מחדש. הפרויקט שלי הוא בשלב ראשוני של פיתוח, שלב שבו רעיונות חדשים מתנגשים עם המציאות ההולכת ונרקבת, ומייצרים אנרגיה חדשה". כרגיל אצל סורקוב, נשמע מעניין אבל אבסטרקטי לחלוטין. וכן, הוא אומר, הוא ימשיך לעסוק בפוליטיקה, אבל בעיקר סביב שולחן המטבח הביתי. באילו רעיונות תעסוק, שואל אותו ידידו. "רעיונות פוטיניסטיים", הוא עונה, "אבל אני פוטיניסט כופר. העתיד לא מבשיל במיינסטרים. הוא מבשיל במחשכים, סביב שולחן המטבח, בצד האפל של זרם התודעה".
הוא לא פראייר, סורקוב. ואם לשפוט על פי האמירות הללו, זה אולי רק שלב ביניים בדרך לסבב נוסף בקרמלין, בעתיד הלא מאוד רחוק. אז כך נשמע יועץ אסטרטגי בקרמלין, רגע אחרי שנזרק מבין החומות. איפה הוא ואיפה אנחנו.
