משרד הבריאות נדרש בימים אלה להתמודד עם תרחיש יום הדין שלו: מגפה של פעם במאה שנה. קורונה, נגיף ללא חיסון וללא טיפול, עם שיעור הדבקה גבוה במיוחד הנובע בעיקר מכך שנשאים של המחלה עשויים להדביק אחרים גם כשאינם מראים תסמינים, היא התגשמות אחד הסיוטים הגרועים ביותר של הממונים על בריאות הציבור.
אם בתחילת המשבר קיוו במשרד הבריאות "להכיל" את המחלה, היום כבר השלימו עם אפשרות של הדבקה המונית ונערכים לה. המשרד פועל בשבועות האחרונים בהנחה שלאורך זמן הוא לא יוכל לעצור את התפשטות המחלה באוכלוסייה, אבל הוא כן יכול להאט את קצב התפשטותה, ואם אנשים ישמרו על הנחיות הבידוד – לצמצם מאוד את היקפה.
תסריט האימים של בכירי מערכת הבריאות הוא מצב שבו חלק גדול מהאוכלוסייה נדבק בנגיף באותו זמן, כפי שקרה במחוז חוביי בסין או בצפון איטליה בימים אלה. בישראל כתשעה מיליון תושבים, וחלקם הגדול חי בקרבה גיאוגרפית רבה. גם אם רק עשרה אחוזים מהם נדבקים מדובר על קרוב למיליון בני אדם, מתוכם כעשרה אחוזים של מקרים קשים; כלומר ב־100 אלף איש המפתחים קשיי נשימה ודלקת ריאות, חלקם עלולים להגיע לכשל נשימתי וקריסת מערכות, וכולם דורשים אשפוז וטיפול רפואי אינטנסיבי. המשמעות הוודאית כמעט של התרחיש הפסימי הזה היא קריסה של מערכת הבריאות.
ועם כל זאת, קצב ההתפשטות חשוב למשרד הבריאות אפילו יותר מהיקף התחלואה. יש הבדל גדול בין אלף חולים בשבוע אחד, ל־1,200 חולים המתפרסים על פני כמה חודשים. מבחינות מסוימות, התרחיש השני עדיף. אם זרם החולים מטפטף לאט, כמה עשרות בכל שבוע, מערכת הבריאות יכולה להתמודד איתו ולהציל מספר מקסימלי של חולים קשים.
חמור מכך: בתרחיש של תחלואה המונית בתקופה קצרה, מערכת הבריאות לא תוכל לתת מענה ראוי לכלל החולים, גם אלה שאינם חולים בקורונה. הקצאת משאבים אין פירושה רק הקצאה של כספים, אלא גם של צוות רפואי, מיטות אשפוז, ערכות הנשמה, תרופות ובדיקות רפואיות, שכולם יופנו להתמודדות עם המשבר ולא לחולים קריטיים אחרים: חולים הממתינים לניתוח, חולים שאבחונם מתעכב בגלל עומס על המעבדות והרופאים, חולים כרוניים וחולים מבוגרים הנמצאים בקבוצת סיכון ושיתודרכו לא להגיע לבתי חולים, וסתם אנשים שנפצעו בתאונות דרכים, שברו גפיים, או נשים שכורעות ללדת. כל אלה לא יוכלו לקבל מענה אם מערכת הבריאות תתמודד עם מספרים אדירים של חולי קורונה. כשאנשים מתלוננים על כך ש"ממילא כולנו נידבק" ושצעדי משרד הבריאות חריפים מדי, מוטב שיבינו כי זהו בדיוק התרחיש שממנו מערכת הבריאות מנסה להימלט.
ניהול סיכונים
המשבר הזה מכריח את משרד הבריאות לעסוק במשהו שבימים כתיקונם הוא נמנע ממנו בכל מאודו: ניהול סיכונים. הנטייה הבסיסית של משרד הבריאות היא לא לקחת שום סיכון בכל הנוגע לבריאות הציבור. הגישה הזאת הביאה אותו כבר בתחילת ההתפרצות לנקוט צעדים חריפים וחסרי תקדים, ומאז הוא לוחץ להחריף אותם עוד יותר. אבל לניסיון האטת המשבר יש מחירים כלכליים. ככל שצעדי ההתגוננות מחריפים, כך גובר הקושי הכלכלי של עסקים במשק כולו. לכל צעד כזה יש תג מחיר של אובדן ימי עבודה, פגיעה בפריון וקריסה של עסקים.
משרד הבריאות שואף להטיל מגבלות רחבות ככל האפשר כדי לצמצם את התפשטות המחלה, אבל במשרד האוצר חוששים מההשפעה של הצעדים הללו בעצמם על הכלכלה. על מעגל ההשפעה הראשון – של הכלכלה העולמית – אין לממשלת ישראל יכולת גדולה להשפיע, אבל על המעגל השני בהחלט יש. אם יש אלף חולים בישראל, אפשר לכמת את מספר ימי העבודה שהם מפסידים; אבל אם כדי לצמצם את אלף החולים ל־800 הכנסנו לבידוד 200 אלף איש – יש כאן פגיעה דרמטית שאולי איננה משתלמת. באנלוגיה מתבקשת, אפשר לומר שלפעמים התרופה מזיקה יותר מהמחלה.
לסגירת הגבולות יש מחיר כלכלי כמובן, אבל גם מחיר דיפלומטי ומדיני שישראל אינה יכולה להתעלם ממנו. לא בכדי התקיימו דיונים נרחבים עם ארצות הברית, בדרגים הגבוהים ביותר, לפני שהתקבלה ההחלטה על חובת בידוד לשבים לארץ מכל יעד בחו"ל. גם אם שר הבריאות יעקב ליצמן הצהיר השבוע כי השיקול הבריאותי הוא היחיד שמנחה אותו, בפועל חלק גדול מההחלטות המתקבלות הן מיצוע של שיקולים רפואיים, דיפלומטיים, מדיניים וכלכליים. משרד הבריאות לא יכול לסגור לחלוטין את גבולות הארץ, גם אם מבחינת בריאות הציבור הוא סבור שהדבר מוצדק.
משרדי הבריאות והחוץ כבר ספגו ביקורת על כך שאזהרת המסע וחובת הבידוד לחוזרים מתאילנד פורסמה כאן ב־23 בפברואר, כאשר בתאילנד היו רק כ־35 חולים, אבל לא פורסמה אזהרת מסע לאיטליה אף שבאותו זמן היו בה כ־150 חולים. אזהרת המסע לאיטליה פורסמה רק שלושה ימים לאחר מכן, ב־26 בפברואר, כשהיו בה קרוב ל־500 חולים. יש לשער שגם שיקולים דיפלומטיים ומדיניים שיחקו תפקיד בהחלטות הללו, ולא רק שיקולי בריאות הציבור.
