גם זה היה לנו בשבוע שעבר: עתירה של ידידיה אפרים משולמי מאיתמר לבג"ץ בדרישה להורות לרבנות הראשית לעבר את השנה לרגל המצב, רגע לפני פרוץ ניסן שבו כבר אין לעבר אותה:
"לפני השופטים עוזי פוגלמן, נועם סולברג ויוסף אלרון, עתירה למתן צו על תנאי מדוע לא יכריזו המשיבים – הרבנות הראשית לישראל, ממשלת ישראל והכנסת – לאלתר ובאופן בהול על עיבור השנה, כך שייקבע חודש אדר שני ויידחה חודש ניסן בשלושים יום, על כל המשתמע מכך. לדידו של העותר מצב החירום הנוכחי מחייב לעשות כן בבחינת עזרה ראשונה נוכח אחינו בית ישראל הנתונים בבידוד ובהסגר ואשר לא יהיה סיפק בידם להיערך לקיום חג הפסח כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו".
"דין העתירה להידחות על הסף", הכריע סולברג. "מסופקני אם נושא העתירה שפיט. על כל פנים העותר מכיר בכך שאין בחוק הסמכה מפורשת לעניין הכרזה על העיבור בעיתות חירום. לדבריו הכרזה מעין זו יכולה 'להינתן כדין באופן מהיר ולכל הפחות כהוראת שעה, בהסכמת המשיבות כולן יחד'. אינני יודע מהו המנגנון החוקי-משפטי שאליו מתכוון העותר. על כל פנים, בהיעדר בסיס משפטי לעתירה שוב אין עילה להידרש לה.
"ואם באנו לסוגיה זו של עיבור השנה שלא בעיתה", המשיך השופט שומר המצוות, "נוסיף ונעיר למעלה מן הצורך. העותר טען לקיומה של סמכות הלכתית להורות על עיבור השנה מקום שיש צורך ציבורי לעשות כן, ומפנה לדברי הרמב"ם במשנה תורה, הלכות קידוש החודש פרקים ד'־ה'. אולם דומה כי העותר לא שת ליבו לדברי הרמב"ם שם, בפרק ה' הלכה א', שכתב כך: 'כל מה שאמרנו מקביעות ראש חודש על הראייה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל, או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להם הסנהדרין רשות. אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חודשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום'.
"נוסף על היעדר הסמכות ראויים לציון בהקשר זה גם דבריו של בעל מדרש לקח טוב (טוביה בן אליעזר, המאה ה־11), על פרשת החודש שקראנו בשבת האחרונה, ולפיהם 'ראוי לסמוך על סוד העיבור ולא לעשות ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל שמירת יום קדוש של זה'. אכן עיבור השנה אינו עניין של מה בכך. לא בכדי ניתנה הסמכות ההלכתית בכגון דא לסנהדרין או לבית דין הסמוכים בארץ ישראל. בית משפט זה לא יסיג את גבולה של הסנהדרין, אך במלוא הזהירות דומה כי גם מנקודת מבט דתית הלכתית אין יסוד לטענותיו של העותר. אשר על כן העתירה נדחית".
עד כאן דברי סולברג. אכן לא ברור מה חשב משולמי שישיג בעתירה הזאת, שנתפסת הן בהיכל בג"ץ הן ברבנות כעניין משונה ומעורר תימהון, עתירה שמטרתה להכריח את הרבנות הראשית להיות מה שאיננה מסוגלת כלל להיות. מכל מקום תנוח דעתו של העותר – גם בשנים כתיקונן הפסח איננו מקוים במחוזותינו כהלכתו. פסח כהלכתו פירושו של דבר קורבן פסח בהר הבית, וזה עוד דבר מני רבים שהרבנות של ימינו איננה שוקלת אפילו במחשבתה, אז איך נדרוש ממנה לעבר את השנה?
עיבור השנה איננו המצאה של היהדות. על פי מאמר מעמיק של ד"ר יונת אשחר ממכון ויצמן – מוסד שעלה אף הוא לכותרות השבוע – כבר לפני יותר מ־5,000 שנים ניסו השוּמרים לגשר בין חודשי הירח לשנת החמה באמצעות הוספת חודש לכל שנה שנייה או שלישית. הם נהגו בלוח המכונה בעגה המקצועית "לוניסולארי", כלומר לוח המשלב בין חשבון שנת השמש לחודשי הירח.
לוח השנה של השוּמרים הוא הקדום ביותר הידוע למדע, אבל למרות 5,000 ויותר השנים שחלפו מאז ייסודו הוא כמעט זהה לזה העברי שאנו נוהגים בו כיום. השנה הרגילה כוללת 12 חודשים של 29 או 30 יום לסירוגין, זאת כדי להתאים פחות או יותר למועד ההקפה המלאה של הירח את כדור הארץ עד שהוא שב אל אותה נקודה ביחס לשמש – 29 ימים, 12 שעות, 44 דקות ו־2.976 שניות. 12 חודשים כאלו מובילים לשנה בת 354 ימים, אלא ששנת חמה, כלומר הזמן שבו לוקח לכדור הארץ להשלים הקפה של השמש, הוא 365 ימים, 5 שעות, 49 דקות ו־12 שניות. זה אומר פער של קצת יותר מ־11 ימים, שאחת לשנתיים־שלוש יש לצמצם באמצעות הוספת חודש 13 לחשבון.
את מה שאנחנו יודעים ידעו היטב גם השוּמרים. הם הצטיינו באסטרונומיה ועקבו באדיקות אחר גרמי השמיים. כדי לסדר את העניין הוכנס במאה החמישית לפני הספירה בבבל, שירשה את לוח השנה השומרי, מחזור שבו שבע שנים מעוברות בכל 19 שנים. המחזור הזה המכונה ביהדות גו"ח אדז"ט (עיבור השנים 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19) נוהג עד היום הזה בעם ישראל, אבל הוא נוסד כאמור הרחק מכאן. שמות החודשים שלנו – שכלל אינם עבריים אלא בבליים – הם עדות אילמת לכך, וגולי בבל שחזרו לארץ הקודש בימי הבית השני אימצו אותם. תמוז הוא שמו של אליל בבלי, ניסן הוא במקורו החודש הבבלי ניסאנו, אלול הוא אולולו, אב הוא אבו ותשרי הוא תישריתום.
ה
סיבה לקיום מחזור בן 19 שנים בדווקא, נובע מכך שבעוד בשנת חמה קיימים 12.368 מחזורי ירח, ב־19 שנות חמה מחזורי הירח מתקרבים למספר כמעט שלם: 234.992 מחזורים. זו הסיבה שבלוח העברי כמו באלו שקדמו לו נקבע שבכל מחזור של 19 שנים יהיו 235 חודשים, 7 חודשים יותר משיש ב־19 שנים של 12 חודשים.
גם הסינים, אגב, קדמו לנו לא רק בהידבקות בקורונה אלא גם באימוץ הלוח הלוניסולארי, ואפילו בפענוח של המחזוריות בת 19 השנים. לוח כזה נהג בסין עוד באלף השני לפני הספירה לכל הפחות, הרבה לפני שבמסופוטמיה הגיעו לתובנה הזאת וכנראה עוד לפני שמשה נצטווה במצרים לשמור את חודש האביב. גם הערבים, יש לדעת, עד הופעת מוחמד שאסר זאת, נהגו לפי לוח לוניסולארי ועיברו את השנים. כיום, לעומת זאת, מועדיהם מתניידים על פני השנה מהקיץ אל החורף ובחזרה בשל היעדר עיבור כזה תוך הסתמכות על לוח ירחי בלבד. במצרים העתיקה, המקום שבו הופיע עם ישראל ואימץ את הלוח המשלב בין שנת השמש לחודשי הירח, נהגו החל מהאלף השלישי לפנה"ס על פי לוח שמשי בלבד.
בכל אופן, אף שהטכניקה החשבונית של העיבור הייתה ידועה זה מכבר, בעם ישראל לא מיהרו לאמץ אותה. כל עוד הייתה בנמצא סנהדרין מתפקדת היא זו שהייתה אמונה על עיבור השנים. במסכת סנהדרין הודגש שמעברים את השנה בעיקר לצורך שמירתו של חג הפסח בחודש האביב, מה שלא מותיר סמכויות נרחבות מדי בעניין הזה בידי בית הדין – אם כי הגמרא מציינת שאפשר לעבר את השנה כדי שהעולים לרגל יגיעו בשלום ובזמן לירושלים בפסח והדרכים לא תהיינה משובשות בשל גשמי החורף. הדבר שונה, כמדומה, מקידוש החודש שבו בית הדין אינו מחויב לנהוג דווקא על פי מצב הירח הנראה ומותיר בידיו גם אפשרות להתחשב בשיקולים אחרים.
עיבור השנה בוצע לא בהרכב מלא של הסנהדרין אלא סוכם כמעט בחשאי, במטבחון מצומצם שמנה בשעת ההצבעה שבעה דיינים, בהרכב שזומן בידי נשיא הסנהדרין. רק כשכוחו של בית הדין היהודי הגדול תש, מאות שנים אחרי החורבן – חשף נשיא הסנהדרין הלל השני בשנת 359 לספירה את מה שמכונה סוד העיבור – אותו מניין של שבע שנים מעוברות בכל 19 שנים שנהג אלפי שנים קודם לכן במזרח הקדום ובמזרח הרחוק. בעצם הלל השני רק קיבע בכך ביהדות את הנתיב שגם דתות ועמים אחרים הלכו בו הרבה לפניו, והפקיע עד להקמתו המחודשת של בית דין ראוי את סמכותו לעבר את השנים לטובת חשבון קבוע מראש.
מבחינה זו אין בעיה לברר כבר מעתה בלוחות הממוחשבים באיזה יום בשבוע יחול חג הפסח גם בעוד 27,132 שנים, למשל. ובכן, בשנת לב'תתקי"ב ליצירה (29,152 לספירה) יחול הפסח ביום שלישי. הצצה בלוח של שנת לב'תתקי"ב הבעל"ט תגלה גם שפסח יחול באותה שנה בחמש באוגוסט, כלומר באמצע הקיץ, ופסח, כידוע, חייב לחול דווקא באביב.
ההסבר לסטייה פשוט מאוד. השומרים, הבבלים, הסינים הקדמונים וגם היהודים לא ייעדו את הלוח שיצרו לטווח רחוק כל כך, מה שהביא לכך שהסטיות הזעירות מצטברות עם השנים להטיות גדולות שמערערות עם הזמן את תוקפו. כבר כיום, יש לציין, קיימת סטייה מסוימת בשל ההסתמכות על הלוח החשבוני הקבוע מראש. מי שהמיר את הלוח היהודי ללוח חשבוני, המנותק לעיתים מהמציאות השמימית – מצב השמש והירח – לא העלה כנראה על דעתו שיחלוף זמן רב כל כך בטרם ישוב לתקנו הליך עיבור השנה האנושי כמו גם קידוש החודש על פי הראייה. זה היה פתרון דיעבדי זמני בהחלט, כמו לא מעט ממרכיבי היהדות בת זמננו. רצוי שבזמן כלשהו, הרבה לפני 29,152 לספירה, נשוב ליטול את גורל השנים היהודיות בידינו.
האמת היא שהחזרת סמכות העיבור כמו גם קידוש החודש לידי בית הדין מצויה הרחק מעבר לאופק של הרבנות בהרכבה הנוכחי. משולמי נגע – כנראה בלא משים – בנקודת התורפה הכואבת ביותר של היהדות גרסת תש"ף־2020. היא קופאת על שמריה בלי יכולת להימלט מהקיבעון שנוצר. יכולותיה של הרבנות בימינו מתמצות לכל היותר בקביעת תאריך לתענית ציבור כפי שביקשה לקבוע השבוע עקב הקורונה, וגם זה לא מאומץ בידי רבים מדי. מעמדה של הרבנות בימינו הוא כמעמדו של המלך בסיפור "הנסיך הקטן". מותר לה לומר רק את המובן מאליו.
הרבנות הפכה ברבות השנים למה שמכונה בתלמוד "לשכת פלהדרין" – פקידות ותו לא. איש אינו רואה בה זרקור הוראה רוחני, גוף נושא בשורה. הרכבה נקבע בידי עסקנים ולציבור שאמור ללכת לאורה אין מילה בנושא. האמת היא שהרבנות צריכה להיבחר בידי הציבור. מספר חברי מועצת הרבנות הראשית צריך לגדול ל־71, ואת הרכבה יש לקבוע בקלפי כל מי שיהיה מוכן להתחייב לנהוג לפי פסיקותיה. אגב, לאו דווקא יהודים. כך היא תהפוך, קמעא קמעא, לסנהדרין. כל עוד זה לא יתרחש, שום עתירה לבג"ץ לא תצליח להושיע את הרבנות מעצמה.
