"הילד שלי במצוקה. הוא מפוחד, מבולבל. הוא לא מכיר את המקום, ולא אף אחד במחלקה. מבחינת רמה שכלית הוא כמו תינוק בן שנתיים, ולאשפז פעוט בן שנתיים בלי אמא, זה אסון", כך מתארת לנו את תחושותיה יהודית, אם ליגור יוסף, אוטיסט עם מוגבלות שכלית קשה שחלה בקורונה, ומאז שבת מאושפז במחלקת COVID-19 בבית חולים, לגמרי לבדו.
"מאז שהוא אושפז נתקלתי בבעיות שלא תיארתי לעצמי שיקרו לילד שלי. מחלקת קורונה זו מחלקה פנימית פשוטה שהפכה לצורך המגפה למחלקת קורונה, אז הצוות לא יודע איך להתנהל מול ילד עם צרכים מיוחדים. הם לא יודעים איך מטפלים בו", היא מספרת ומביאה דוגמה קשה לסיטואציה. "במשך כמעט יממה – משבת אחר הצהריים ועד לצהריי היום למחרת – הם לא הצליחו להחליף לילד שלי חיתול ולקלח אותו. הם אמרו שזה בגלל שהוא לא הסכים. מבחינתם, אם הילד מסרב, אז לא צריך".
כמה שעות לאחר מכן היא קיבלה דיווח שבנה ברח מחדרו במחלקה. "אמרו שראו במצלמות שהוא מסתובב בחצר. אף אחד לא משגיח במיוחד רק על הילד שלי: אני מתארת לעצמי שיש על הצוות עומס גדול והם נורא עסוקים, ובאמת כל הכבוד להם על עבודתם הקשה – אבל הילד שלי צריך מענה מיוחד. אני מפחדת מאוד שחס ושלום הוא יברח מבית החולים, או שייקח איזה חומר חיטוי ויבלע אותו, או שיתלוש איזה ברז חמצן מהקיר. זה מאוד מסוכן. אני לא יודעת איך אפשר לאשפז ילד כזה במחלקה רגילה בלי ליווי".
יהודית לא לבדה במצוקה הקשה. בנה הוא אחד מ-12 חולי קורונה שנדבקו במרכז "עלה מוריה" בגדרה, מוסד לילדים ונערים עם מוגבלויות קשות. לפני כשבוע וחצי התגלה כי עובדת במעון חלתה בקורונה, ומאז היה קשה לעצור את התפשטות המגפה בקרב החוסים: במעון חולקים הדיירים חדרים ושירותים משותפים, ובהנהלת המוסד הבינו כי אין מנוס מאשפוז בבתי החולים. אלא שאז הם נתקלו בדלת סגורה. "מערכת הבריאות פשוט לא רוצה אותם", טוען סמנכ"ל רשת עלה, משה סוויל. "יש לנו לדוגמה חוסה שמאושפז בבית חולים בנהריה, כי הם היחידים שהסכימו לקבל אותו, וגם זה אחרי שכפו עליהם".
"במשך כמעט יממה – משבת אחה"צ ועד לצהריי היום למחרת – הם לא הצליחו להחליף לילד שלי חיתול ולקלח אותו. הם אמרו שזה בגלל שהוא לא הסכים. מבחינתם, אם הילד מסרב, אז לא צריך"
הצוותים הרפואיים שמתמודדים תחת עומס בלתי אפשרי, ותוך צורך לשמור על מרחק בינם לבין החולים – אינם ערוכים לתת מענה לאוכלוסיות מיוחדות. ובתוך גזירות הבידוד הכרוכות בטיפול בקורונה, החולים הללו נופלים בין הכיסאות: "במחלקות קורונה הצוות הרפואי מאוד נזהר והכול מתבצע בשלט רחוק: מביאים לחולים תרופות דרך הדלפק, הם עושים בדיקות לעצמם, והם מנקים לעצמם את החדרים – הכול כדי לא ליצור מגע", אומר גורם מהתחום. "במקרה של בעלי מוגבליות, מה לעשות, צריך לדאוג להם באופן תמידי וצמוד: זה אומר להחליף חיתול, להאכיל אותם, להקשיב להם ולהבין איך לתקשר איתם, ובתי החולים לא בנויים לזה. מצד שני, להשאיר אותם בתוך המוסדות זה אומר להדביק את כולם וההשלכות יהיו נוראיות".
"אנחנו מדברים על אוכלוסייה סיעודית, שהיא מהמוחלשות בישראל. רובם סובלים מקשיים בנשימה ובריאות. באיטליה, בספרד וברחבי העולם מספר המתים הגבוה ביותר אלו קשישים ואנשים עם מוגבלויות, חלקם במוסדות שסגרו אותם ונתנו לנגיף להתפשט. ואם אצלנו לא יטפלו בהם כמו שצריך, נגיע חס ושלום למצב זהה".
לדרישות הבידוד הקפדניות במחלקת הקורונה מחיר כבד מנשוא. עם כל דיווח על נפטר חדש מהמגפה, הלב נקרע לשמע בני משפחתו המספרים על ההחמצה והכאב, בכך שלא זכו להיפרד ממנו פנים אל פנים. אך לא רק החולים הסופניים מתבוססים בבדידותם: קשישים במצב סיעודי שאינם מבינים היכן הם נמצאים הפכו למראה שכיח במחלקות הקורונה, וכמוהם בעלי המוגבלויות שכאמור שוהים ללא מטפלים ייעודיים ובני משפחה. אלו עוברים את המחלה לבדם, בלי איש שיודע לתת להם את המענה לו הם זקוקים.
עדות כואבת למתרחש מבפנים מספק אמתי חן, צעיר חולה COVID-19 שאושפז עד לפני ימים אחדים במחלקת הקורונה בבית החולים קפלן שברחובות. איתו במחלקה אושפזו שלושה מהחוסים של מרכז "עלה מוריה" בגדרה, ועוד שתי נשים קשישות במצב סיעודי. "המצב שם קטסטרופה. כל אדם שיש לו טיפת חמלה היה מזדעזע לראות את מה שקורה. לי, כמי שהביט על הנעשה מהצד, זה נראה גיהינום", הוא מספר. "המראה של אותם חולים עם צרכים מיוחדים שבר לי את הלב. יש להם שיתוק מוחין, אז הם שוכבים במיטה 24 שעות וללא זזים. ניסיתי לתקשר איתם ולייצר אינטראקציה. הבאתי להם למשל צבעים ודברים לצייר, חשבתי שאולי זה יעזור, אבל ללא הצלחה. היה שם אחד שהרביץ לעצמו בראש כל הזמן, ואני עומד שם ולא יודע מה לעשות. טוב לו, רע לו? איך להגיב?".
מקרה נוסף שהוא מתאר מעיד עד כמה הטיפול הנוכחי איננו הולם את מצוקתם: "הייתי בחדר עם אחת החוסות, כשאחות הגיעה ונתנה לה כדור. פתאום שמתי לב שהפה שלה מלא בדברים, כולל הכדור, היא לא בלעה אותו בכלל, והוא היה תקוע לה בפה. ואז הסבתי את תשומת לב האחות, והיא ניסתה לגרום לה לבלוע, אבל ללא הצלחה. זה עצוב לי לומר, אבל הרגשתי שהצוות הרפואי לא יודע איך להתחיל בכלל להתמודד מולם. דיברתי עם האחים והצעתי שיביאו מטפל שיודע איך לעבוד עם אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים, וימגנו אותו בהתאם, אבל לא היו להם תשובות בשבילי. מזל שאנחנו החבר'ה הצעירים, היינו שם באותה תקופה. לקחנו אותם על אחריותנו, למרות שזה לא תפקידנו, הרי אנחנו בעצמנו חולים. האחים והאחיות – שאני מעריץ אותם על העבודה הקשה שלהם – לא נמצאים 24 שעות במחלקה, ואלו אנשים שצריכים לידם מישהו במשך כל היממה".
גם שתי הקשישות שאושפזו עימו במחלקה, הוא מעיד, היו במצב של חוסר אונים משווע. "אני לא אשכח את הלילה שבו הגיעה למחלקה ל', אישה מבוגרת בת 92. זה היה בין שתים עשרה לאחת בלילה, העבירו אותה מהחנייה של האמבולנס למבנה בית החולים, מדובר במרחק של 20 מטר, אבל בחוץ היה גשם זלעפות, והיא הגיעה חולה כולה, אחרי שעברה לא מזמן ניתוח בלב. היא נכנסה כשהיא בוכה בהיסטריה. חברה למחלקה שחלקה איתה את החדר אמרה לי שכל הלילה היא לא הפסיקה לבכות מרוב בהלה. היא הייתה במצוקה אמיתית".
פוסט בפייסבוק שכתבה נכדתה של אותה קשישה בו חיפשה חולים מהמחלקה שיוכלו לתת לה יחס, הגיע לחן, שעוד קודם לכן בנה עם ל' קשר ייחודי. "הרגשתי שאני לא יכול להתעלם מזה. מדובר בבן אדם מבוגר שאין מי שיעזור לו מלבדנו, החולים הצעירים. אז הלכתי לבקר אותה בחדר ועשינו היכרות: היא ניצולת שואה מהונגריה, ג'וסית לגמרי, עם סיפורים מפה ועד להודעה חדשה, אישה מקסימה. כשראיתי את הפוסט של הנכדה שלה, ביליתי אצלה בחדר עוד יותר זמן. כל הזמן חשבתי לעצמי בראש מה הייתי מרגיש לו סבתא שלי הייתה במצב הזה.
"לפני שהלכתי, הגיעה לשם עוד אישה במצב סיעודי שאושפזה בחדר עם שניים מהחוסים. כשנכנסתי לבקר את החוסה, פתאום שמעתי את הגברת הזקנה מתחילה לצרוח: 'אף אחד לא מטפל בי. אני צריכה ללכת לשירותים, ואף אחד לא לוקח אותי'"
"ביום האחרון, לפני שהלכתי, הגיעה לשם עוד אישה במצב סיעודי שאושפזה בחדר עם שניים מהחוסים. כשנכנסתי לבקר את החוסה, פתאום שמעתי את הגברת הזקנה מתחילה לצרוח: 'אף אחד לא מטפל בי. אני צריכה ללכת לשירותים, ואף אחד לא לוקח אותי'". חן מתריע כי כפתורי החירום שנמצאים במחלקות רבות בבתי החולים, הוחלפו באמצעים טכנולוגיים, שלא נותנים מענה לאוכלוסייה הסיעודית. "במקום ללחוץ על כפתור פשוט במיטה, אתה צריך ללכת לקיר, וללחוץ על כפתור שמפעיל מין מסך טכנולוגי, ובאמצעות שיחת וידאו ליצור קשר עם האחות. אבל מי שלא יכול לקום, זה לא רלוונטי עבורו. האישה הזו יכולה לשכב שעות ולצעוק ואם מישהו מאיתנו לא ישים לב, עד שיהיה ביקור אחים רשמי – אף אחד לא ישמע אותה. אנשים במצב סיעודי חייבים כפתור חירום, זה הזוי שאין שם כזה".
כעת הוא שוכן במלון דן תל אביב, עם עוד רבים מחולי הקורונה שנמצאים במצב קל. בקרוב, הוא אומר, רוב החולים הצעירים יעזבו את מחלקות הקורונה והעומס הסיעודי עלול רק לגבור. "לכן אני חושב שחייבים לתגבר את המערך הרפואי באנשי צוות שיתנו תמיכה וכתף. המצב הזה לא הגיוני. צריכים להפגיש את הקשישים גם עם עובד סוציאלי, או פסיכולוג, מישהו שיסייע עם ההיבט של הבדידות. ולאותם חוסים צריך לתת מענה אחר לגמרי. בלילה האחרון ביקשתי מהאחות שתיתן לי לדבר עם אמא של אחד החוסים, אולי יש לה טיפים לתת לי, אולי המשפחות יסבירו לי איך לעבוד איתם. אבל זה היה מאוחר מדי, כי כבר הודיעו לי שאני עוזב למלון. עכשיו אני דואג להם, כי אני יודע שאין מי שיהיה שם אפילו להתייחס".
ברשת "עלה" פנו בינתיים למשרד הבריאות בבקשה להקים מתקן אשפוז ייעודי לבעלי מוגבלויות סיעודיים עם קורונה במצב קל, אך לטענתם נתקלו בסירוב. "לא יכול להיות שהמדינה מקימה בית מלון לחברה החרדית, ולחלשים ביותר אין מענה. ההידרדרות בקרב אנשים עם מוגבלויות תהיה הרבה יותר מהירה, וכל עוד לא נותנים להם מענה טיפולי מותאם, המצב רק יסתבך", מזהיר סוויל, סמנכ"ל עלה.
מנגד, במשרד הבריאות נטען שהבקשה לא סורבה: "בבתי החולים בישראל מאושפזים מספר מטופלי קורונה אשר הגיעו ממסגרות עלה. בימים הקרובים צפויה להיפתח, בהובלת משרד הרווחה, מסגרת ייעודית לחולי קורונה קלים בעלי מוגבלויות שונות בהנחיה מקצועית של משרד הבריאות. המשרד לא סירב לבקשת עלה ומסייע ככל הניתן למוסדות לאנשים עם מוגבלות לאור הבנת מורכבות מסגרות אלו. הטענות הנאמרות בכתבה אינן ברורות לנו".
"הלוואי שהייתה אפשרות להקים מחלקת קורונה על בסיס המסגרת שהילדים מכירים, עם צוות מטפלים בעלי ניסיון, שיודעים איך לטפל בילדים האלה, ומכירים את הצרכים שלהם", מסכמת יהודית. "הילד שלי סובל, הוא לא מוצא את הפינה שלו. אני יודעת שאסור לי לראות אותו, אבל אני מתפללת שלפחות יקבל את העזרה והתמיכה שהוא צריך".
תגובת בית החולים קפלן: ״בימים מאתגרים אלה, בית החולים מחויב לבריאות המטופלים, לבטיחותם ולבטיחות הצוות. מחלקת הקורונה מנוהלת על ידי צוות מחלקה פנימית מיומן ביותר, המטפל בשגרה בחולים מורכבים ומלווה 24 שעות ביממה על ידי עובדת סוציאלית. לצערנו, עקב מגיפת הקורונה, נאסרה שהייה של מלווים בתוך המחלקה. אנו מודעים לקושי זה ולכן מתקיים מעקב הדוק במיוחד אחר חולים מורכבים.
"לגבי כפתורי החירום, מדובר באמצעי נוסף על מערכת אינטרקום שהותקנה במיוחד לצורך יצירת קשר רציף עם המאושפזים. אנו מטפלים בכל תקלה טכנית המובאת לידיעתנו. בית החולים מאחל לכולם בריאות שלמה, בשורות טובות וחג פסח כשר ושמח״.
