"אלו ימים נוראים בשבילי. המצב החדש מכניס אותי למתח. אני לוקחת כדורים להרגעה, מציירת, כותבת, עושה התעמלות, מנסה לעשות משהו עם עצמי. מה עוד אני יכולה לעשות? אני מסתובבת בבית כמו אריה בכלוב. יש לי שני ילדים, אבל אם אותם אני לא יכולה לראות, אז מה שווים החיים?" כך מתארת את ימיה הנוכחיים זני רוזנשטיין, תושבת תל־אביב בת 85, ניצולת שואה.
"ולא רק אני מרגישה כך", היא מוסיפה. "כל ניצולי השואה ויתר הקשישים הם די מסכנים. עד היום היה לנו מקום לשמוע הרצאות, מועדון לקשיש. עכשיו הכול סגור, יש לנו רק קירות. אז איך יכול להיות לנו טוב? אני מרגישה כמו בגטו. תסלחי לי שאני אומרת, אבל זאת ההרגשה. אני חוזרת למקום שבו העברתי את הילדות".
יעל אשכנזי: "מה שהכי חסר לי זה לפגוש אנשים. במיוחד הנכדים. זה לא פשוט בשבילנו המבוגרים, כי אתה לא יודע עוד כמה שנים נותרו לך לחיות"
התחושות הקשות הללו אינן נחלתה הבלעדית של רוזנשטיין. בדידות, חרדה ומועקה מאפיינות את תקופת הבידוד שהקורונה כפתה על רבים מבני הדור המבוגר. הנגיף, שמשנה סדרי עולם מקצה לקצה, מציב לפתחנו גם דילמות רגשיות ומוסריות: אנו מבקשים להגן על חיי האוכלוסייה הפגיעה והרגישה ביותר למחלה, אך בשם הערך העליון של הצלת חיים – הם נותרים לבדם ואיכות חייהם נפגעת ברמה שעלולה גם היא לסכנם ולקצר את חייהם. במקרה הטוב הם מביטים בקרוביהם מבעד למסכים או מחלון המרפסת, במקרים קשים יותר הם סגורים בבתיהם ללא תומך שיספק להם מזון ותרופות. מלבד זאת, תקופה ממושכת של הסתגרות בבית עלולה לדרדר את מצבם הפיזי והנפשי של רבים בגיל הזה.
בעבור עדנה, 85, תושבת ירושלים שחיה לבדה, הקושי העיקרי בתקופת הבידוד הוא ההזדקקות לחסדי אחרים. "אני טיפוס כזה שעוזר כל הזמן לאנשים, אני לא סובלת שעוזרים לי", היא מעידה על עצמה. "אני עושה לילדים ריבה, חמוצים, עוגיות, קניות במחנה יהודה. עכשיו פתאום אני זאת שזקוקה לעזרה. קשה לי להיות במקום הזה של לבקש מאחרים, זה מאוד לא נעים לי. אבל אין לי ברירה, כבר כמעט חודש שאני לא רואה מדרגות או רחוב. אני מתגעגעת להיות במצב שאני נותנת ולא הפוך".
"מה שהכי חסר לי זה לפגוש אנשים, להיות בחברה", אומרת יעל אשכנזי, גם היא בעשור התשיעי לחייה. "במיוחד הנכדים חסרים. אחת ההנאות שלי בחיים היא לפגוש אותם. זה לא פשוט בשבילנו המבוגרים, כי אתה לא יודע עוד כמה שנים נותרו לך לבלות איתם".
בינתיים, לדבריה, היא "מורחת את הזמן". "פעם ביום אני עושה סיבוב מחוץ לבית, להתאוורר, כדי שלא אקבל צורה של כורסה. אני רואה בעיקר טלוויזיה. קשה לי שרואים כל הזמן חולים, זה קצת מוריד את המורל. גם הפעילויות שלי חסרות לי, למרות שיש זום, שהוא נורא מודרני עכשיו. אתמול היה לי שיעור בצ'י־קונג, והיום הייתה הרצאה. מתחילים למצוא פתרונות כדי למלא את היום".
תווית מסוכנת
"יש הרבה אמירות על כך שהבדידות הורגת. אז אמנם זה לא קורה באופן ישיר, אבל ההשלכות שלה על מי שחולה או זקן בהחלט יכולות להיות חמורות", מאשר פרופ' יובל פלגי, מומחה לחקר ההזדקנות וראש החוג לגרונטולוגיה מהפקולטה לרווחה ולבריאות באוניברסיטת חיפה. "אם נתבונן על כל הקשת של האוכלוסייה המבוגרת, אנחנו מודאגים דווקא מהאדם שמתפקד ופעיל בקהילה, אבל עכשיו כשהמשפחה לא יכולה לבקר או שהוא נמצא רק עם מטפל שדואג לצרכיו הפיזיים אבל לא מבין את השפה שלו – התמונה הופכת מורכבת.
"בעבור אנשים שמנהלים שגרת יום מסוימת, שהיא מעט האור שלהם, הבידוד קשה במיוחד. שמעתי על קבוצת זקנים שהעבירו את ה'פרלמנט' שלהם לזום. זה פתרון יפה, כי הפרלמנט הזה הוא עוגן. אתה יוצא החוצה, מתלבש, מתארגן, נפגש עם אנשים, משמיע את הדעה שלך. אתה מרגיש טוב עם עצמך. ופתאום אסרו את הדבר הזה. אז הזום בהחלט יכול לתת מענה מסוים, אבל מי שפחות מסתדר עם טכנולוגיה לא יכול להיעזר בפתרונות הללו. ולכן חוסר היכולת לצאת מתסכל מאוד חלק מהם. מי שהיה רגיל לצאת לסיבוב קצר בגינה הציבורית, מי שרק מחכה לנכדים שלו ולא יכול לפגוש אותם, בעבורו זו מכה קשה מאוד".
יש מי שמציעים לאמץ את המודל הבריטי, שמשמעותו לשחרר את ההגבלות על כלל החברה ולבודד רק את השכבה הפגיעה של המבוגרים. אם ישראל אכן תנקוט בהמשך צעד כזה, מה יהיו ההשלכות שלו על הקשישים מבחינה רגשית ונפשית?
"אין ספק שזה יפגע בהם. יכול להיות שמבחינה בריאותית וכלכלית זה הדבר הנכון, אבל ברמה החברתית זה עלול להדביק על בני האוכלוסייה הזו את הסטיגמה שהם המקור לבעיות הקורונה. כבר שמעתי תפיסות שאומרות שהם יותר מדביקים, שזה כמובן לא נכון, ויש גם כאלה שלא רוצים להגיע למקומות שיש בהם זקנים. צעד כזה ישים על המבוגרים תווית של מצורעים, כאילו הם אלה שיוצרים את המחלות בחברה, אף שהם בעצם הקורבנות".
לא רק הבדידות עומדת בבסיס המצוקה של רבים בקרב האוכלוסייה המבוגרת בימים אלו. עם סגירת מרכזי היום והמועדוניות שהפעיל משרד הרווחה, שבהם יכלו לסעוד ולהשתתף בפעילויות חברתיות, נותרו חלקם ללא אוכל וסיוע. "אדם שהיה רגיל להגיע בכל בוקר למרכז יום, להשתתף פעילות ולקבל שם ארוחות בוקר וצהריים – פתאום
מוצא את עצמו עכשיו ללא אוכל בבית. הוא הולך לשם כבר שנים, רגיל לקבל שם את הארוחות שלו. ברגע שסגרו את מרכזי היום, רבים נותרו ללא ארוחה חמה", אומרת ח"כ מירב כהן מכחול לבן, העומדת בראש מטה המאבק בעושק קשישים.
בימים שבשגרה המטה מסייע לאנשים מבוגרים ש"נעקצו" בידי חברות מסחריות, אך בשבועות האחרונים הוא הפך למוקד בעבור זקנים שזקוקים לאוכל, משלוחים או אפילו אוזן קשבת. "אנשים מתמודדים כעת עם מצוקות קיומיות ברמה שאין להם מה לאכול, וגם עם הרבה מאוד מצוקות רגשיות", מספרת כהן. "הם אומרים לנו 'אני מרגיש לבד, בודד, אני רוצה למות'. זה שובר את הלב. לא רק אנשים בעלי בעיות כלכליות פונים אלינו. יש גם אנשים מבוססים שמזמינים קניות באינטרנט ומחכים חסרי אונים שבועיים עד שהן יגיעו. או כאלה שיש להם קשיים טכנולוגיים, כך שגם את זה הם לא יכולים לעשות".
בשבוע שעבר החל משרד הרווחה בחלוקת מזון ל־70 אלף קשישים נזקקים, ובחלוקת ארוחות יומיות לבתיהם של 30 אלף אנשים מבוגרים שנוהגים לפקוד את מרכזי היום והמועדוניות. אך לדברי ח"כ כהן, הפניות מקשישים רעבים לא פסקו. "אני עדיין לא יכולה להגיד שאנחנו חשים הקלה בפניות. יש הרבה מאוד אנשים שלא הגיעו אליהם החבילות, ואני מאוד מקווה שזה ילך וישתפר. נכון שיש גם המון עמותות שמנסות לסייע, אבל לרוב הן לא מספקות ארוחות חמות אלא מבצעות קניות. יש גם מתנדבים שמבשלים בבית שלהם. אנשים שואלים אם זה מסוכן, אבל בן־אדם גווע ברעב, אז מה נעשה? זה לא פתרון מושלם, אבל לפעמים אין ברירה.
"הבעיה היא שאלו פתרונות מאולתרים. התחושה היא שאין פה מערכת מתקתקת שמכירה את האנשים ויודעת איך להגיע אליהם. אין רשת ביטחון. בהרבה מובנים אנחנו משלמים כעת את המחיר על הזנחה של שנים".
יעל אלוני, הממונה על הטיפול באזרחים הוותיקים במחוז הצפון של משרד הרווחה, מודה שאכן נדרש זמן להבין כיצד להיערך לשגרה החדשה. "המצב הזה נפל עלינו בן־לילה, אבל אנחנו מסוגלים לספוג זאת. אם יש משהו טוב בתקופה הזאת, זה שהיא גורמת לנו לשנות הרגלים וללמוד כיצד לתת שירותים מרחוק. יש לנו כעת מוקד קשר שמורכב ממתנדבים שמתקשרים לאנשים מבוגרים, שואלים לשלומם ומציעים את עזרתם".
המטפלים מתקשים להגיע
בישראל יש כמיליון אזרחים ותיקים – הגדרה הכוללת את מי שהגיעו לגיל הפרישה. כ־300 אלף מהם נמצאים בטיפול שירותי הרווחה, עוד מספר לא ידוע של אזרחים מבוגרים שחיים בבתי אבות, והיתר חיים בבתיהם באופן עצמאי. לדברי אלוני, האוכלוסייה הזאת היא שצריכה להדאיג כעת במיוחד. "האנשים האלה שחיים ללא מסגרת עלולים להיפגע קשות", היא אומרת. "הם רגילים להתנהל עצמאית, ופתאום הם חסרי אונים. אין להם איך לקנות תרופות או אוכל, והם לא יוצאים החוצה כפי שהם רגילים.
"אני חוששת מכך שהאוכלוסייה הזאת לא יודעת על קיומנו, או שאנשים מתביישים לבקש עזרה ממחלקת הרווחה. אני לא רוצה לחוש שהחמצנו מישהו. ההנחיה המאוד ברורה שלנו לצוותים היא שאסור לנו להסתפק באנשים המוכרים לנו. אנחנו חייבים כעת להרחיב את המעגלים ולפנות לאנשים נוספים שלא היינו איתם בקשר עד היום, וזה בהחלט שינוי במדיניות שלנו. חשוב לי שידעו שהם יכולים להתקשר למוקד העירוני 106, שם יושבים נציגינו".
ח"כ כהן מברכת על הרחבת המעגלים הזאת, אך סבורה כי השינוי נעשה מאוחר מדי. "צריך להבין את נקודת הפתיחה שבה נכנסו למשבר: מלכתחילה כל המערכת שאמורה לתמוך באוכלוסייה המבוגרת בישראל חלשה מאוד, גם בימים רגילים. יש בישראל כ־250 אלף מבוגרים עניים, אחד מתוך ארבעה. גם הבדידות היא עניין מורכב. לפי כל מיני סקרים, יותר מ־40 אחוזים חשים בודדים גם בשגרה, ובתוך כל זה משרד הרווחה מתקשה לנטר את המבוגרים שזקוקים לשירותיו.
"אתן לך עוד דוגמה שמעידה עד כמה הנושא לא חשוב מספיק ברמת המדיניות. היה דיון על הגדרת עובדים חיוניים למשק, והודיעו לרשויות המקומיות שכמו בכל משרדי הממשלה, הן יכולות להשאיר 30 אחוזים עובדים חיוניים. עובדים רבים מלשכות הרווחה לא נלקחו בחשבון והוצאו לחל"ת, במקום שיבינו שזו עת חירום ודווקא אותם צריך לתגבר. זה כמו לצאת למלחמה בלי חיל רגלים. כשבשגרה מזלזלים בתחום הרווחה, לא מפתיע שגם בשעת חירום ההתייחסות לרובד הזה לא עמוקה מספיק. לא מכירים בחשיבותם של העובד הסוציאלי ושל לשכת הרווחה, שמצילים חיים לא פחות מבתי החולים".
גם בבתי הדיור המוגן מוטרדים מהמצב. בשבוע שעבר נפטרו שניים מדיירי בית האבות 'מגדל נופים' בירושלים, לאחר שכ־25 אנשי צוות ומטופלים נדבקו בנגיף הקורונה מאחת העובדות. בהמשך התפשט הנגיף בבתי אבות נוספים. באיגוד בתי האבות והדיור המוגן חוששים שהמצב יחמיר, והתריעו כמה פעמים בפני משרד הבריאות כי בשל המחסור בשוק אין בידם יכולת להשיג ציוד מגן לאנשי הצוות. משרד הבריאות אמנם סיפק להם סיוע ראשוני, אך במכתב ששיגרו למנכ"ל המשרד טוענים אנשי האיגוד כי זוהי טיפה בים הכמויות הנדרשות, וכי מדובר בפצצה מתקתקת.
במסגרת ההגבלות שהחילו בשבועיים האחרונים, הוחלט על צמצום שירותי התחבורה הציבורית, ובממשלה אף שקלו לבטלה לחלוטין. ח"כ מירב כהן חוששת כי המטפלים הסיעודיים יתקשו להגיע לבתי המטופלים. "יש בערך 100 אלף מבוגרים סיעודיים בישראל, שהמטפלים שלהם מגיעים אליהם בעיקר בתחבורה ציבורית. עכשיו, כשהמערך הזה מצומצם כל כך, הם מתקשים להגיע. אם מחליטים החלטה דרמטית כזו על התחבורה הציבורית, חייבים לתת מענה למקרים הללו. אם המטפלים לא יגיעו, זו סכנת חיים אמיתית: המטופל זקוק לידיים שלהם כדי לתפקד באופן הכי בסיסי.
כשמנהלים את מערך החירום חייבים לקחת את מצבי הקיצון האלה בחשבון. חייבים לחשוב על האוכלוסייה המבוגרת בכל צעד שנוקטים, ולשאול איך נותנים לה מענה. איך נמנע מצב שבו אנשים ימותו חלילה מבדידות או מרעב".
ליל הסדר העומד בפתחנו מכניס גם הוא את המבוגרים ובני משפחותיהם למתח. המחשבה שייאלצו לעבור לבדם את החג המזוהה כל־כך עם חיבור בין־דורי, כואבת וקשה. "זה יהיה מוזר לעשות סדר פסח לבד בבית", מודה יעל אשכנזי. "בדרך כלל אני הולכת לילדים, ועכשיו אצטרך לחגוג איתם מרחוק". "בליל הסדר לא אעשה שום דבר. אכנס מתחת לשמיכה ואלך לישון", מציינת בכאב זני רוזנשטיין. "א־לוהים שלח לנו מכה, כמו במצרים. אני אישה חילונית, אבל אני מתפללת כל יום שאולי גם הפעם יקרה איזה נס".
