קשה לקנא בצמרת קבלת ההחלטות במדינת ישראל בימים אלה. נתניהו צריך לא רק להרכיב ממשלה חדשה במהלך משבר פוליטי שישראל לא ידעה כמותו, הוא גם נדרש לעשות זאת תוך כדי משבר בריאותי שישראל לא ידעה כמותו, ולנווט בין הקולות השונים בתוך ממשלתו שלו. בשעה שמשרד הבריאות מאיים כי אם לא יוטל סגר מלא מערכת הבריאות תקרוס תחת עומס של עשרות אלפי חולים, משרד האוצר מתריע כי סגר מוחלט יביא את הכלכלה הישראלית לקריסה.
את החלטות הממשלה יבקרו בכל מקרה: אם יהיו פה מאות או חלילה אלפי מתים – יגידו שלא פעלו בנחרצות ובמהירות מספיקות; אם ישראל תצלח את המשבר במינימום פגיעה בנפש, יאשימו בליבוי היסטריה מוגזמת ובפגיעה מיותרת בכלכלה. כך או כך, כל הנוגעים בדבר מבינים שיש להכין את הטיעונים שיושמעו באוזני ועדת החקירה שתוקם בסופו של דבר. פוליטיקאים תמיד נדרשים להביא בחשבון שיקולים פוליטיים לצד שיקולים ענייניים, ולהכריע בענייני מדיניוּת תוך מחשבה על שרידות פוליטית.
גם התוכנית הכלכלית שהממשלה פרסמה השבוע מורכבת מאותם חומרים. הלחץ הציבורי "לעזור" לכל המשפחות שפרנסתן אבדה ולעסקים שעומדים על סף קריסה הוא עצום, והוא צועד יד ביד עם הנטייה הטבעית של פוליטיקאים לשפוך כסף על הבעיה מתוך תקווה ש"כסף רב יציל את המצב", ולכל הפחות ישיג להם כותרת מחמיאה בעיתון.
התוכנית מוגדרת כ"תוכנית הכלכלית הגדולה ביותר בתולדות המדינה", ובצדק. היקפה העצום עומד על 80 מיליארד שקלים, הוצאה חסרת תקדים. לשם השוואה: תקציב הבריאות השנתי הרגיל עומד על 40 מיליארד שקלים, ותקציב המדינה כולו כ־400 מיליארד שקלים. ככזו היא סיפקה לפוליטיקאים את הכותרת הנדרשת ואת התחושה ש"עושים משהו", כדי להשתיק את המצקצקים באולפני הטלוויזיה ובמערכות העיתונים.
חשוב מכך: היא אכן מספקת מענה לקושי הקרוב והמיידי של משפחות ועסקים רבים. למשקי בית ניתנה מטריית הגנה מקיפה בדמות דמי אבטלה לכל מי שמוּצא לחופשה ללא תשלום. תג המחיר של המטרייה הזו עצום: כ־14 מיליארד שקלים בשנה. על אלה הוסיפה הממשלה סכומים נוספים להגנה על שכירים בני 67 ומעלה שעבודתם הופסקה, הכשרות מקצועיות למפוטרים, והארכת תקופת מתן דמי האבטלה לעובדים שאיתרע מזלם ופוטרו לפני המשבר הנוכחי. לעצמאים הוקצו מענקים בגובה של כ־14 אלף שקלים בממוצע לחודשיים הקרובים, בהיקף כולל של כשלושה מיליארד שקלים נוספים.
לבעלי העסקים יש כמובן התחייבויות קבועות, ובשעה שרובם נדרשו או נאלצו לסגור את שעריהם, המדינה תסייע לקזז רבות מההוצאות הגדולות: רבים מעובדיהם יוצאים לחופשה ללא תשלום, ושכרם משולם על ידי המדינה בצורת דמי אבטלה; תשלומי מס הכנסה, ביטוח לאומי ומע"מ נדחו עד סוף אפריל; רישיונות חודשו באופן אוטומטי (וכך נחסכו מהם תשלומי אגרה); העסקים קיבלו גם פטור מארנונה לעסקים לשלושה חודשים; וכן הוחלט על החזר מקדמות מס שהעבירו בחודשים ינואר ופברואר.
אם מסתכלים היטב מתחת למכסה המנוע רואים שעל אף המיתוג הבזבזני, מדובר בתוכנית אחראית יחסית. הקול הענייני לא נפקד מהדיונים, ומשפכי הכסף רוסנו. כמחצית מהסכום ניתן כהלוואות לעסקים, והמחצית השנייה מתקציב המדינה. גם החלק התקציבי מורכב בחלקו הגדול מהוצאות בריאות שהן מוכרחות, והוצאות על דמי אבטלה שהממשלה מחויבת להעניק מתוקף חוק.
התוכנית הזאת איננה תרופה אלא רק טיפול תומך – מכונת הנשמה, אם תרצו – שתחזיק את הגוף בחיים עד שיסיים להילחם בנגיף. היא לא יכולה, וגם לא צריכה, להעניק פיצוי מלא על כלל ההפסדים של כלל העסקים, אבל היא כן יכולה לספק להם אוויר לנשימה שיאפשר להם לשרוד עוד כמה חודשים. הכלכלה הישראלית, צעירה ובריאה, נכנסה למשבר הזה במצב איתן, וגם עכשיו היא במצב קשה־אך־יציב. אם המשבר לא יתמשך זמן רב מדי, היא תתאושש בהקדם ותחזור לאיתנה.
נאה דורשת
לא לעיתים קרובות קורה שפוליטיקאים נדרשים לאכול את הדייסה שבישלו. כשמתברר שהמדיניות שהובילו נראתה אולי טוב בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היו לה השלכות בעייתיות – לרוב הם כבר נמצאים בתפקיד אחר או שפרשו מהחיים הפוליטיים. לשר האוצר משה כחלון זה קרה השבוע בשידור חי, מול מיליוני ישראלים.
הצגת התוכנית הכלכלית לטיפול במשבר הקורונה התאחדה עם נאום הפרישה שלו מהחיים הפוליטיים, ואין הולם מכך. האיש שחילק כספים רבים מדי לקבוצות אינטרס והכניס את ישראל לבור תקציבי, עומד עכשיו מול מדינה במצוקה אמיתית עם כיסים ריקים. כחלון הוא אולי הפוליטיקאי עם הנטייה הפופוליסטית החזקה ביותר לזרוק כסף על בעיות, אבל לא קל לזרוק כסף כשאין כסף בקופה הציבורית.
דבר אחד לא הופיע בתוכנית התקציבית שפרסם השבוע שר האוצר: מקורות תקציביים. אין כסף פנוי בתקציב המדינה, וכרגע אין בכלל תקציב מדינה אלא תקציב המשכי. בימים הקרובים יהיה צורך להעביר תיקון לחוק שיאפשר להגדיל את יעד הגירעון הלאומי. במילים אחרות: ישראל תצטרך להעמיק את האוברדראפט.
כדי לממן את הוצאות הענק הללו תידרש מדינת ישראל ללוות סכומי עתק, והיא כבר התחילה בכך. החשב הכללי רוני חזקיהו הודיע השבוע כי גייס איגרות חוב בהיקף הגדול ביותר בתולדות המדינה: 5 מיליארד שקלים, מתוכם מיליארד לטווח של מאה שנים – הטווח הארוך ביותר שישראל הנפיקה אי־פעם.
לפני כמה חודשים כל הצמרת הכלכלית של ישראל התרעמה על כך שכחלון הביא את ישראל לחריגה מיעד הגירעון שהיה אמור להיות 2.9%, ובשל מדיניות בזבזנית הגיע קרוב לארבעה אחוזים. ההוצאות על המשבר הנוכחי יביאו אותנו לעשרה אחוזי גירעון, ובהערכות פסימיות ליותר מ־15 אחוזים. אלו מספרים שבמשרד האוצר כבר לא מכירים, והם דומים לאחוזי הגירעון של יוון לפני המשבר.
להלוואות יש השלכות ארוכות טווח. ילדינו ונכדינו יצטרכו להחזיר את החובות הללו בריבית. החזר חובות גבוה משמעו פחות חינוך, פחות ביטחון, פחות רווחה ופחות בריאות. אין ארוחות חינם. כל הדורשים שהמדינה תכניס את היד עמוק יותר לכיס, מוטב שיזכרו כי למדינה אין כיסים משלה. כל כספה מגיע אליה מאותם עסקים ואזרחים שכרגע נפגעים.
המדינה, צריך לזכור, היא הגורם השלישי הנפגע ממשבר הקורונה. אחרי עצמאים שאיבדו כשליש משכרם ועסקים שמאבדים שליש מפדיונם השנתי, הממשלה איבדה ככל הנראה הרבה יותר. החבל הממשלתי התקצר משני קצותיו: הכנסות המדינה הצטמצמו משמעותית מכיוון שהן מגיעות ממיסים על הכנסה שהצטמצמה, מעסקים שפעילותם נעצרה ומִצריכה שהואטה. מהצד השני של החבל, הוצאות הממשלה הרקיעו שחקים עם ההוצאות הגבוהות על מערכת הבריאות, הוצאות ענק בדמי אבטלה, והוצאות נלוות נוספות על מערכות חינוך ורווחה.
כדי לעמוד בכך, המדינה תצטרך להפנות את המבט אל הנעשה בחצרה שלה. חברת אל־על נמצאת בימים אלה במשא ומתן עם המדינה לקבלת הלוואה שתסייע לה לצלוח את המשבר שקרקע את מטוסיה. בתמורה להלוואה נוחה דרשה המדינה שאל־על תיישם תוכנית התייעלות ותקצץ בשומנים שצברה לאורך השנים. מוטב שהמדינה תפנה את אותה הצעה כלפי עצמה ותקצץ בשכר הגבוה של עובדיה שלה, בתנאים המפליגים, בתקנים המיותרים ובאבטלה הסמויה. בעוד המשק כולו נאנק תחת מצב חירום בריאותי וכלכלי, לא מתקבל על הדעת שהמגזר הציבורי לא יישא בחלק מהנטל.
