"לנו ולפלסטינים יש עכשיו אויב משותף"

בשעה שמערכות המדינה מגויסות למאבק בנגיף קורונה שהתרגש עלינו, לוחמי צה"ל המופקדים על הגנתנו מפני האויבים ה"רגילים", נדרשים כמובן להמשיך במשימותיהם ולשמור על ערנותם כתמיד. המשימה הזאת הופכת מורכבת יותר ויותר, בצל ההנחיות המיוחדות של זהירות מפני הנגיף שאינן פוסחות על בסיסי הצבא ויחידותיו.

"הקורונה משפיעה עלינו בכמה מעגלים", מתאר מפקד חטיבת בנימין, אל"מ יהונתן שטיינברג, בריאיון שאנו מקיימים דרך המסך כמצוות הימים הללו. "זה לא רק לדבר בשיחות וידאו אלא גם להחליט מי נשאר ומי יוצא, ואיך מאכילים חיילים כשהם לא יושבים במרוכז. אין חדרי כושר, אין מועדונים, אין מילואימניקים, ויש גם ההיבט של ריחוק מהמשפחות. החיילים לא יצאו מפה מאז שהאירוע התחיל. הם בסגר, וזה לא פשוט לא להם ולא למשפחות. אנחנו רוצים למנוע מצב שחייל צעיר, שיודע לחיות עם הקורונה, ידביק את ההורים או את הסבא והסבתא שלו".

כוחות הביטחון פועלים כרגיל בגבולות המדינה וגם בתחומי הרשות הפלסטינית. על פי ההערכות, מספר הנדבקים בשטחי הרשות גבוה בהרבה מהנתון המדווח כעת – למעלה מ-300 חולים מאומתים. אחת הסיבות היא יכולת בדיקה מצומצמת מאוד. "בינתיים תודה לא־ל אין קריסה ברשות הפלסטינית, ואנחנו בקשר רציף איתם", אומר מפקד חטיבת בנימין. "הפלסטינים מאוד לחוצים ומוטרדים מסיפור הקורונה. אני כן רואה שמנגנוני הביטחון אפקטיביים מאוד, וחלק מההחלטות הם קיבלו לפנינו. למשל הם סגרו בתי ספר שבוע וחצי לפני ישראל. כך גם בנושא הסגר על הכפרים והערים. הם הציבו מחסומים וסגרו עסקים וחנויות, ולקחו את העניין ברצינות רבה. אין להם מתחמים של היבדק וסע ואנחנו לא יודעים להתחייב על הנתונים, אבל אני כן יכול לומר שהם עוסקים בזה. יש מחסומים בכל פינה, 24/7. אף אחד לא יכול להיכנס לרמאללה אם הוא לא חיוני. יש דברים שהם לא יודעים ואין להם כלים לדעת, כמו בדיקות ואיכון סלולרי שקיים אצלנו, אבל הם מקפידים על בידוד מרחבים באופן אפקטיבי".

על הממשק שלו עם ההתיישבות אומר אל"מ שטיינברג: "חלק מהתושבים פה היו רגילים לארח חיילים לארוחות שבת, וזה כמובן לא קורה עכשיו. אנחנו בקשר תמידי עם הרבש"צים ומתעדכנים בנתוני ההדבקות ביישובים. כרגע המצב בשליטה, אבל יש לנו גם תרחיש סיוע למצב אחר חלילה".

בצה"ל מבינים שאם תהיה התפרצות חמורה של הנגיף בתחומי הרשות הפלסטינית, ומערכת הבריאות שם תקרוס בעקבות עומס מונשמים, ישראל תצטרך לספק סיוע. "התיאום הביטחוני השתפר מאוד בימי הקורונה, יש פה אויב משותף", אומר אל"מ שטיינברג. "קיימנו לא מעט 'משחקי מלחמה' ונוהלי קרב לתרחישי קיצון של איבוד שליטה וקריסת מערכות, וההשלכות של מצב כזה בהיבט האזרחי והביטחוני. כרגע אנחנו מבינים שייתכן מצב של סגר מלא על יהודה ושומרון – על הפלסטינים ועל ההתיישבות באותה מידה. אחת המשימות שאנחנו נערכים אליה היא לבודד מרחבים שלמים, כדי למנוע מעבר של הנגיף החוצה".

תיבת פנדורה

בשנה האחרונה פעלה חטיבת בנימין בעצימות גבוהה מאוד לסיכול טרור, אך גולת הכותרת של עשייתה הייתה לכידת רוצחיה של רִנה שנרב ז"ל, ובעקבותיה חשיפת תשתית הטרור הרחבה של ארגון החזית העממית.

בוקר יום שישי, בין פעילות הלילה הקודם ובין ההכנות לשבת, הוא רגע של מנוחה ואגירת כוחות בחטיבת בנימין. אך 23 באוגוסט 2019 היה רחוק מלהיות יום שקט בגזרה. מעט לאחר השעה 10:00 הוקפץ אל"מ שטיינברג בעקבות דיווח על פיצוץ מטען בעין בובין, או בשמו החדש יותר 'מעיין דני', למרגלות היישוב דולב. בפיגוע נרצחה רנה שנרב ז"ל בת ה־17 מלוד, ונפצעו אביה ואחיה. צה"ל הזרים מיד כוחות גדולים לגזרת בנימין, מתוך הבנה שפיגוע כזה עלול להצית הסלמה רחבה, אך למערכת הביטחון לא היה בשלב זה מושג מהיכן הגיע הפיגוע, אם מדובר בפעיל בודד או בחוליה מאורגנת ואם ארגון מסוים עומד מאחוריו.

"הפיגוע בוצע לצערי בצורה 'איכותית' מבחינת ההכנות של החוליה, המודיעין והמידור", אומר אל"מ שטיינברג. "כמעט לא הייתה חתימת מודיעין. נתפסנו עם המכנסיים למטה, לא היה לנו שום מידע מקדים על האירוע. מיד לאחר הפיגוע הבנו שיש פה חוליה רצינית, בגלל אופן ההתנהלות שלה וצורת הפיגוע שביצעו. הם כמעט לא השאירו שום רמז מודיעיני. אפילו חלק מפעילי החוליה היו ממודרים.

"בשלב הזה התחלנו בחקירה והחלטנו לעצור פעילים. הנחנו שבין כל העצורים נמצא כאלה שיש להם קשר לחוליה. במשך שבועיים חקרנו וחקרנו, ולא הגענו לחיבור של חלקי הפאזל. ואז הגיע הרמז הראשון, והתחיל להעמיד סימני שאלה על המעגל הרחב יותר. הם עשו טעות קטנה, משהו מינורי, והוא נתן לנו קצה חוט. ואז, אחרי פעולה נוספת שלנו, נפתחה תיבת פנדורה והבנו שיש לנו עסק עם משהו גדול. הופתענו מהכמות ומהאיכות, והבנו שמתחת לפני השטח פועלת חוליה רבת־ממדים עם תשתית צבאית מאורגנת וממודרת. אני כמובן לא יכול לפרט מה הייתה אותה טעות קטנה, אבל בלעדיה אני לא יודע אם היינו מגיעים לפענוח, למעצרים ולהריסת הבתים.

"פתאום ברגע אחד החלקים מתחברים", ממשיך שטיינברג, "ואנחנו מבינים שיש כאן משהו שדורש הרבה יותר ממעצר של חוליית מפגעים. כמעט לילה־לילה מאז הפיגוע, במשך חודשיים, פעלנו ברמאללה עם שב"כ, ימ"מ ויחידות מיוחדות, עוצרים עוד ועוד פעילים ומביאים לחדר החקירות עוד ועוד חלקים מהפאזל, עד שאנחנו מרכיבים את התמונה. כל מי שאנחנו עוצרים ונותן לנו עוד רמז, מחבר עוד חלק. בסיום החקירה המקיפה שנמשכה כאמור חודשיים, חשפנו את תשתית הטרור הגדולה הזאת ועצרנו כ־50 פעילים ומחבלים, כולם ממרחב רמאללה של החזית העממית, וכולם קשורים לאותה התארגנות".

במהלך החקירה התברר כי מלבד רצח רנה שנרב ז"ל, התארגנות הטרור המדוברת עמדה גם מאחורי ניסיונות לעשות פיגועי ירי, ובהם ירי על אוטובוס בכביש 60 שבוצע בשנת 2018 ולמרבה המזל לא היו בו נפגעים. ניסיון פיגוע נוסף של הקבוצה הזאת שלא צלח הוא ירי בין רחלים לאריאל, ציר שנעים בו מתיישבים רבים. בשני המקרים הפיגוע לא פוענח בשעתו, ובידי צה"ל ושב"כ לא היה קצה חוט.

"בחקירה הבנו שאם יש קשר בין הפיגועים הלא מפוענחים הללו, זה אומר שמאחורי החוליה יש תשתית רחבה מאוד", מסביר אל"מ שטיינברג. "ואכן הגענו לכמות גדולה מאוד של נשק ותחמושת. היה פה תהליך סיכולי שנועד לקפל את כל החבורה הזאת מהשטח. להערכתי, זו תשתית שנבנתה במשך שנתיים־שלוש". אילו התשתית שנבנתה הייתה ממשיכה לבצע את זממה, היינו רואים כנראה עוד שורה של פיגועים שהיו עלולים להביא להרג מתיישבים וחיילים.

לא לענות

המעצר של שלושת מבצעי הפיגוע במעיין דני, תושבי גזרת רמאללה ובנימין, נעשה בפעולה משולבת של שב"כ, צה"ל וכוח ימ"מ, ובפיקודו של אל"מ שטיינברג. בראש חוליית רוצחיה של רנה שנרב ז"ל עמד סאמר ערביד, תושב רמאללה בן 44. ערביד הכין את המטען והפעיל אותו ברגע שהבחין במשפחת שנרב מגיעה למעיין. שני המחבלים הנוספים שנעצרו הם קאסם שבלי, בן 25 מהכפר כובר, ו־יזן מג'מאס, בן 25 מרמאללה. שבלי הוא שייצר את חומר הנפץ למטען, סייע בהרכבתו והיה שותף להפעלתו בעת הפיגוע. מג'מאס היה שותף מלא לתכנון הפיגוע וביצועו. השלושה, התברר בחקירה, תכננו לבצע פיגועים נוספים ובכללם פיגועי ירי ופיגוע חטיפה. במהלך החקירה הוסגר מטען נוסף שהיה ברשות ההתארגנות, ונועד לפיגוע נוסף במעיין.

המרדף אחר החוליה היה מורט עצבים, ונעשה בתקופה רגישה. "חלק מהמבוקשים נכנסו מיד ל'נוהל מבוקשים'", מתאר אל"מ שטיינברג, "זה אומר שהם פשוט יורדים מתחת לרדאר ומתנהלים אחרת מבחינת איפה הם מסתובבים ואיפה הם ישנים בלילות. החלטנו להוריד פטיש על כל החזית העממית ברמאללה, ואתה רואה את זה בהתנהלות שלהם. מנגנוני הביטחון הפלסטיניים יודעים שבאירועים כאלה אין לנו מעצורים, גם אם זה יפגע בהם".

מעצרו של ראש החוליה, סאמר ערביד, נעשה בעיתוי רגיש שהיה עלול לסכל את הפעולה. "מסיבות מבצעיות המעצר התגלגל לאור יום", מספר אל"מ שטיינברג. "מעצר מחבל ביום הוא אירוע לא שגרתי, והוא גר במרכז רמאללה. ביום הזה אבו־מאזן היה אמור לנאום באו"ם, והיו המון דילמות. לא פשוט לפעול בלב הבירה של הפלסטינים, מרכז העצבים שלהם. ובמשך כל האירוע הזה עומדים מעלינו בגבעות פלסטינים, ומשדרים את המעצר בחי בפייסבוק.

"אני יורד למטה, לכניסה לבית, עם רכז של השב"כ למעצר, ואנחנו סופרים יחד 22 מצלמות שמשדרות את האירוע בשידור ישיר בצהרי היום. זה אירוע שיכול להפוך בכל רגע לקטסטרופה בשידור חי, ועוד כמה שעות אבו־מאזן יכול להפוך את המעצר הזה לאירוע בינלאומי מעל בימת האו"ם. זה לא תוכנן ככה, אבל זה מה שקרה. מצד שני אנחנו מבינים שאם אנחנו לא מסיימים פה את המעצר, יכול להיות שלא נתפוס אותו עוד הרבה זמן.

"תוך כדי המעצר הטלפון שלי מצלצל, ועל הקו אנשים שאני צריך לתת להם תשובות. אני מחליט לא לענות להם, כי אני יודע מה הולכים להגיד לי: 'אתה בטוח? אבו־מאזן נואם באו"ם הערב, אולי זה לא יצטייר טוב'. בסוף אתה צריך לקבל החלטה. בגלל התוצאה של הפיגוע אין דילמות, ואני הולך ועושה את זה הכי טוב שאני יודע. אני מדבר עם המקביל הפלסטיני שלי ואומר לו 'תקשיב, זה לא נגדכם, אני יודע את הרגישות ואני יודע מה אני עושה לכם ביום כזה שאבו־מאזן נואם באו"ם, אבל זה לא עוד פיגוע, זה לא אירוע רגיל'. בדיעבד אנחנו יודעים לומר שזה היה מעצר הכרחי ונכון, שאם לא היה קורה זה היה משפיע על המשך החקירה ועל הפענוח הגדול.

"נכנסנו אליו הביתה בצהרי היום, עצרנו אותו ולקחנו את כל הדברים שרצינו לקחת, למרות הרגישות והאילוצים והמשמעויות. זו גזרה רגישה, ובשגרה אני מנהל מערכת של איזונים מול המנגנונים הפלסטיניים. אם אני יודע למשל שיש לי כמה מעצרים, אני עושה מאמצים לסיים אותם בלילה אחד או שניים ולא להיכנס לרמאללה כל לילה. אני אעשה מאמצים לא לקפל את מנגנוני הביטחון, כי בסך הכול הם מאוד אפקטיביים".

"הבנו שזו חוליה רצינית, בגלל אופן ההתנהלות שלה וצורת הפיגוע. הם כמעט לא השאירו שום רמז. אפילו חלק מפעילי החוליה היו ממודרים"

לחוליה שביצעה את הפיגוע הקשה היה קשר לתשתית הארגונית של החזית העממית ברמאללה, שהיא ענפה מאוד ונהנית מביסוס כלכלי איתן, מרחיב אל"מ שטיינברג. "ביום־יום היא מנהלת פעילות שנחשבת תמימה, כמו מאבק למען זכויות האסירים הביטחוניים הכלואים בישראל. יש להם עורכי דין, חלקם ישראלים, שיושבים לכאורה על הציר המשפטי המקובל והלגיטימי, והם מנהלים מערכת שלמה כמו תנועה לזכויות האזרח. הם מגינים על זכויות האסירים, ומעסיקים אותנו המון בהיבטים משפטיים. הם מחזיקים משרדים ברמאללה, והכול מתנהל משם. בנקודת זמן מסוימת הבנו שתחת המעטה הזה הם הקימו תשתית צבאית שמבצעת פיגועים. הם מקבלים כסף מארגונים בינלאומיים באמתלה של מאבק למען זכויות אדם, ולא בטוח שהגופים התורמים יודעים שהם מממנים טרור".

במבט רחב יותר אומר אל"מ שטיינברג: "כשאתה חוטף פיגוע כזה כמו בעין בובין, ולאחר חודשיים מבין שהייתה לך תשתית רצינית כזו מתחת לחטיבה, זה אגרוף בבטן. אנחנו יודעים שכשאתה עוסק בטרור אין דבר כזה לסכל 100 אחוז, ולצערנו לפעמים יש להם הצלחות ולנו כישלונות. מצד שני כשאתה מנתח את היקף פעילות הסיכול שלנו ואת מה שהיה יכול להתממש בלעדיה, אני חושב שאנחנו נמצאים במקום לא רע בכלל. מבחינת מדדי הטרור אנחנו בירידה משמעותית מאוד, והמגמה טובה בסך הכול. מספר המעצרים שאנחנו עושים הוא חלק ממאמץ הסיכול. בשנת 2019 עצרנו 1,500 פעילי טרור רק בגזרה שלנו. זה מפעל שלם שקורה פה לילה־לילה כדי לכסח את הדשא, להוריד מחבלים ולחתוך טרור. אין עוד חטיבה שעומדת במדדים כאלה. לצערנו היו גם כישלונות, כמו הפיגוע בעין בובין".

הרתעה יעילה

אחרי פענוח הפיגוע ומעצר מבצעיו מגיע שלב ההרתעה: הריסת הבתים. גם המשימה הזאת הוטלה על מח"ט בנימין ועל כוחותיו במרחב. שני בתים כבר נהרסו, והריסתו של השלישי עודנה מעוכבת בדיונים משפטיים בבג"ץ.

אל"מ שטיינברג משוכנע שהרס הבתים הוא כלי הרתעה יעיל במיוחד, ומספר גם על תחושותיו האישיות ברגעים כאלה. "כשאני עומד מול הבית עם הכלים הכבדים והכוחות ורואה אותו נהרס, אני מסתכל גם לאחור – מה יצא מהבית הזה, איזה חושך יצא מפה, איזה חינוך יצא מהקירות האלה שגרם לאדם שחי פה להפוך למחבל רוצח. ומצד שני עומד הבית של רנה שנרב, שאתה כבר מכיר את המשפחה ויודע כמה אור יצא מהבית שלה. זה הבדל עצום בין חושך לאור".

המטרה היא לא רק לעשות צדק, סבור אל"מ שטיינברג, "יש פה גם ממד הרתעה בהסתכלות עתידית. בהריסת בתים יש הרתעה משמעותית, ואנחנו רואים את זה. מגיעים הורים פלסטינים ואומרים לנו או למנגנונים אצלם, 'קחו את הבן שלי, הוא הולך לעשות פיגוע ואני לא רוצה שתהרסו לי את הבית'. שאלתי אבות למה הם מסגירים את הבנים שלהם, והם מודים שזו הסיבה. הפלסטינים משקיעים המון בזירה הזאת. הם מביאים עיתונאים לבתים לפני ההריסה ועושים מזה אירוע גדול, ועוד קודם לכן משקיעים מאמץ משפטי גדול על כל הריסה. גם אם הם מבינים שזה כבר אבוד והולך לביצוע, הם לא מוותרים ומנסים להשפיע על דרך ההריסה, אולי נאטום רק חדר, אולי רק חלק מהבית. הרס הבתים פוגע בהם מאוד, והם נלחמים בזה בכל הכוח.

"בא אליי פלסטיני והסגיר את הבן שלו שהיה בדרך לפיגוע דקירה. הוא אמר לי 'אני לא רוצה שתיקחו לי את היתרי העבודה או שבסוף תהרסו לי את הבית'. יכול להיות שהוא חושב שאת הסכסוך הישראלי־פלסטיני צריך לפתור באלימות, אבל הוא מורתע וחושש לעתיד של שאר בני המשפחה שלו. זה ההבדל בין הפעולה הזאת לכלים אחרים שהפסקנו להשתמש בהם. 'כתר נושם' למשל הפסקנו, בגלל הפגיעה הקולקטיבית שראינו שהיא לא יעילה. הריסת בתים או שלילת היתרי עבודה פוגעת בלב המשפחה, ומייצרת הרתעה בלי לפגוע בצורה רחבה בכל הכפר. עד כמה זה מרתיע בפועל במספרים גדולים? יש דברים שאנחנו לא יודעים לומר באמת את מידת האפקטיביות של מה שאנחנו עושים.

"אני תמיד מסביר לחיילים באיזה משקפיים מסתכלים על האוכלוסייה פה", אומר אל"מ שטיינברג. "האוכלוסייה הפלסטינית פה, ברובה הגדול לא חלק ממעגל האלימות ולא מאמינה בזה. בין 90 ל־95 אחוז רוצים לחיות בשקט. אני פוגש אותם ומדבר איתם. יש פלח מסוים של שבעה אחוזים שמאמינים באלימות אבל לא מממשים אותה כי הם מורתעים מכל מיני סיבות, בין היתר הריסת בתים ושלילת היתרים. ויש אחוז אחד שהם האלימים – אלה שיוצאים לזרוק אבנים ובקבוקי תבערה, ולבצע פיגועי דריסה, דקירה וירי. באחוז הזה אנחנו משקיעים את רוב המשאבים שלנו. המשימה שלנו היא לדאוג שמשבעת האחוזים המורתעים, לא תהיה זליגה לאחוז של הלא מורתעים".