פתאום נהיה קצת שקט. יחד עם ההכרזה בשבוע שעבר על שר הבריאות יעקב ליצמן כחולה קורונה, ירד המסך גם על דרמת העדכון היומי בטלוויזיה של ראשי מערכת הבריאות. גם מופע היחיד של ראש הממשלה בנימין נתניהו יצא לחופשה זמנית. טוב או לא טוב, שפטו בעצמכם. אבל העובדה היא שיחד עם ליצמן נכנסו לבידוד גם נתניהו, גם מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן-טוב ועימו ראש שירותי בריאות הציבור הפרופסור סיגל סדצקי, וגם ראש המל"ל יעקב בן-שבת וראש המוסד יוסי כהן.
רגע לפני עוד נתפס ראש המוסד על ידי אילנה דיין, בעודו פוסע בצעד מתוקשר היטב היישר לחמ"ל המשותף בבית החולים שיבא של אנשי משרד הבריאות והמוסד, שם עוסקים בחורינו המצוינים באיתור מטושים ומכונות הנשמה ברחבי הגלובוס. לכולם כמעט נרשמה מנה גדושה של יחסי ציבור, למעט המשנה למנכ"ל איתמר גרוטו, ההולך ומסתמן כמי שצועד בעיניים עצומות לרווחה לתפקיד השעיר לעזאזל של המערכת – ראו נוהל חלוקת מנות קרב והעימות עם מנכ"ל הדסה פרופסור זאב רוטשטיין.
כעת, כשהחבורה כולה בבידוד, זוהי הזדמנות להציג שחקן מרכזי במערכת, שעד כה פעל בדממת אלחוט כמעט: המרכז הלאומי לבקרת מחלות, הידוע גם כ"מכון גרטנר" ויושב אף הוא במתחם שיבא בתל-השומר.
המרכז הלאומי לבקרת מחלות, או בקיצור המלב"ם, בראשותה של פרופסור ליטל קינן-בוקר, הוקם ב-1994 והוא הגוף במשרד הבריאות האחראי על "הצגת עובדות עדכניות הנוגעות לבריאות לממונה על משרד הבריאות. הנתונים הנאספים על ידי המרכז מאפשרים לזהות בעיות בריאותיות הדורשות התערבות ברמה לאומית". היש חשוב מזה בימים אלו? בין תפקידיו העיקריים של המלב"ם "ניטור תחלואה זיהומית וחריגה". בימים כתיקונם זה בא לידי ביטוי בדוחות לניטור שפעת עונתית, היום שם המשחק הוא קורונה. אז איך זה שעד כה לא שמענו עליו? תעלומה.
רשמית, הקורונה אתנו כבר מראשית פברואר. כזכור, ב-29 בינואר החליטה ישראל לסגור את השמיים לטיסות מסין. אלא שבפועל, אומרת פרופסור קינן-בוקר, ניטור הקורונה יצא לדרך לפני שלושה שבועות בלבד. למה? כי "לקח זמן עד שהעסק החל לרוץ", היא מסבירה. "תחילה היה צריך לגייס את מרפאות קופות החולים, אך אז החל המחסור במטושים ובהמשך התגלה גם חוסר בציוד מיגון. אבל עכשיו הדברים רצים".
איך זה עובד, אני שואלת. "הכלים שבהם משתמש המלב"ם דומים לכלים לניטור שפעת", אומרת ראשת המרכז. "בכל יום מקבל המכון פלטים מקופות החולים, מנתח את המידע ומנסה לזהות ריכוזי פניות העלולים להעלות חשד לצבר תחלואה. כך זיהינו בשלב די מוקדם את מה שקורה בבני-ברק וירושלים".
עוד לפני שראש עיריית רמת-גן, קרא להקים מחסומים בגבול בני-ברק ושלח פקחים להציב גדרות למנוע הסתננות של תושביה לעירו, סימן המלב"ם את רמת-גן כאזור מועד. צברים עקביים נוספים, שאיכשהו עברו מתחת לרדאר, נדגמו בחולון, לוד, קלנסואה ומסעדה. דו"ח הניטור הבא אמור היה להתפרסם כבר ביום שני. במקביל, היא אומרת, דוגם המלב"ם "מרפאות זקיף" של קופות החולים כדי לדעת לכמה באמת מקרב הפונים לבדיקה יש באמת קורונה. המרכז מספק גם שירותי קו חם לצוותים רפואיים שנכנסים לפינות ללא מוצא.
מה שאולי מסקרן במיוחד הוא שיתוף פעולה מתוכנן של המלב"ם עם פרופסור דני כהן מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת תל-אביב לבדיקת נוגדנים לקורונה מפלסמה שנלקחה מאנשים חולים. "המטרה", אומרת קינן-בוקר, "לבדוק כיצד התפתחה החשיפה לקורונה בחודשים האחרונים. הצפי הוא שנראה עלייה מדצמבר עד אפריל".
לכאורה, מדובר במסקנה צפויה, אבל יכולות להיות הפתעות. בשבוע שעבר ראיינו במקור ראשון את אלה נווה, אפידמיולוגית סביבתית מחיפה, שהחלה לבדוק חשיפה לקורונה בישראל לאחר שהיא ובני משפחתה חלו, במה שהיא כעת מעריכה שהיה "קורונה בלתי אופיינית עם חום שבא והולך וחולשה נוראית, ממש כמו במקרה שהתפרסם של השחקן טום הנקס". מה שעורר בה את התחושה ש"יש כנראה הרבה מקרים מפוספסים של קורונה".
כדי לבדוק את השערתה החלה נווה לאסוף מידע על מקרים מוזרים של שפעת ודלקת ריאות. להערכתה, מתוך כמה עשרות מקרים שזיהתה כחשודים, לא מן הנמנע שהקורונה הגיעה לישראל הרבה לפני ההכרזה הרשמית, כבר בנובמבר. חלק מהמקרים שתיעדה אפשר למצוא בדף הפייסבוק שלה, שהיא מפעילה בשיתוף פעולה עם קהילת העוקבים, המסייעים באיתור מקרים אלו. להערכתה, "במשרד הבריאות לא זיהו שמשהו אחר, שונה ומדאיג התחולל אולי בשטח הרבה קודם".
זוהי הרמה להנחתה למלב"ם ולכל מערך הניטור שמפעיל משרד הבריאות, והיא מבוססת לא רק על המקרים שאספה נווה אלא גם על נתונים נוספים, המראים בין השאר כי שיעור התחלואה בחיפה נמוך משמעותית מזה שבירושלים ותל-אביב, אף שזוהי אחת משלוש הערים הגדולות בישראל. לדברי נווה, אולי זה משום שגל הדבקה בקורונה עבר על חיפה לפני כולם, אך חלף מתחת לרדאר למרות התסמינים החריפים והבלתי רגילים המאפיינים כאמור את עשרות המקרים שאספה. מאז השבוע שעבר היא ראיינה אנשים נוספים שחלו בצורה קשה מאוד, וחושבים שמה שעבר עליהם היה קורונה.
הסינים שלנו נעלמו
הצגתי השבוע את התיאוריה של נווה בפני פרופסור קינן-בוקר, והתברר שהשתיים מכירות היטב. "אני זוכרת את אלה היטב. היא הייתה הסטודנטית הראשונה שלי", אומרת ראש המלב"ם. נווה מצידה דיברה על עמיתתה בהערכה רבה, אבל דיאלוג לא נוצר. יש שם איזה מתח מיותר בין מי שהיא חלק מהמערכת לבין מי שכבר לא.
"לפני שיוצאים בהערכות", אמרה ראש המלב"ם, "צריך לבדוק עוד כמה דברים. שיעור ההדבקות הנמוך בחיפה נובע מכך שאוכלוסייתה זקנה משמעותית ביחס לזו שבשתי הערים האחרות".
אבל על פניו, המקרים שאספה נווה שווים בדיקה. אם יש בסיס למה שהיא אומרת, זה יכול לשנות את התפיסה הכוללת לגבי המשך המלחמה בקורונה. בין השאר מתבקש חיפוש אחר נשאים לא רק "מקרב אוכלוסיית הצעירים", אלא גם מקרב הפועלים והסטודנטים הסינים שהגיעו לכאן מאז נובמבר או אפילו קצת קודם, או ישראלים שנסעו לסין וחזרו. המקרה של מ' מבהיר זאת.
מ' זכתה לדיאגנוזות שונות ומשונות, החל בטרשת עורקים, עבור בזיהום בכליות ועד ראומטיזם. לאחר שתחנוניה להיבדק לקורונה עלו בתוהו, שחררה את עצמה משיבא
בשנת 2009 חלתה מ', הסובלת ממצבים כרוניים שונים, במחלה קשה מאוד. התברר אז כי לקתה במה שמכונה "נגיף גני הילדים", וירוס ממשפחת הקורונה. בדרך כלל זו נזלת שקופה ועוד כמה דברים קלילים, מחלה עונתית שעוברת מאליה, אלא אם כן מדובר באנשים הסובלים ממחלות כרוניות או שייכים לקבוצות סיכון מסוימות. מ' חטפה את זה בצורה הכי קשה שאפשר לדמיין, היא אומרת. האם יש קשר בין אז לעתה, היא אינה יודעת.
מאז, כאמור, עברו 11 שנים. מ' עובדת יחד עם בעלה כאשת הייטק בחברה בתחום הביומטריה. בסוף אוקטובר נסעה עם בעלה לכנס בינלאומי בשנג'ן, עיר כנסים ענקית בסין, סמוכה מאוד להונג-קונג. בטיסה הלוך מ' ובעלה טסו עם חברה סינית גדולה והכול היה בסדר, אך בחזור פגשו פתאום בשדה התעופה בסינים עם מסכות וכפפות משתעלים באופן מחריד.
כך גם על המטוס שהחזיר אותם לארץ. הרוב המוחלט של נוסעים בטיסה היו סינים, היא משחזרת, "וכולם, פשוט כולם, השתעלו שיעולים קשים, חריפים. היה מפחיד ממש. השירותים היו מוצפים בקיא. בכיתי. באותו שלב הפחד היה שנידבק בשפעת חזירים. עוד לא שמענו על קורונה".
יומיים אחרי שובם, מ' ובעלה חלו. מאז, היא אומרת, שניהם חולים און אנד אוף במצטבר כבר חמישה חודשים. התקופה הכי קשה הייתה בנובמבר, בדצמבר הייתה פאוזה. בין לבין הגיעו אליהם לביקור בישראל שני אנשים מהמפעל שבו הם עובדים בסין. "אירחנו אותם", היא משחזרת, "לקחנו אותם למסעדות, טיולים. הם חזרו הביתה, אולי הם היו נשאים, אין לדעת. עם שובם לקראת ראש השנה הסיני התפוצץ עניין הקורונה בסין, ומה שקרה אחר כך לא מתועד בשום מקום, אבל העובדות הן אלו:
"הסינים שאירחנו נעלמו. התברר לנו שהעיר שנג'ן פשוט נסגרה יום אחד. רק לפני שבועיים הצלחנו ליצור איתם קשר מחדש. הם זהירים מאוד. כששואלים מה נשמע, התשובה 'הכול בסדר, כולם בריאים'. חלו? מה פתאום. הכול מנווט שם מלמעלה".
מ' אומרת כי כל החודשים הללו היו היא ובעלה חולים מאוד, וכי היא הגיעה למצבים אקוטיים. מאז פברואר, למרות כל הסבבים שעברה, למרות כל הרקע של נסיעתם לסין, הם סורבו פעם אחר פעם אחר פעם לבדיקת קורונה. היא מספרת שלקראת פורים הייתה במצב שהבהיל כל כך את רופא המשפחה שלה, שהוא שלח אותה בדחיפות לשיבא, שם נבדקה בלי כפפות או מסכה.
גם לאחר שאושפזה קיבלה מ' דיאגנוזות שונות ומשונות, החל בטרשת עורקים, עבור בזיהום בכליות בחיידק בית חולים ועד ראומטיזם. אך למרות כל תחנוניה לא נבדקה לקורונה, חרף נסיעתה לסין וחשיפתה לאורחים משם. זה בדיוק מסוג המקרים שהיו צריכים להגיע למלב"ם, אבל זה לא קרה. בשלב מסוים, היא אומרת, שחררה את עצמה משיבא. השבוע שוב קפץ לה החום, והיא מיואשת. מה עוד עליה לעשות, שאלה, כדי להיבדק לקורונה?
מהסיפור של מ' עולה כי עד שהתקבלה ההחלטה לסגור את השמיים לטיסות מסין הגיעו לכאן מספרים משמעותיים של סינים חולים במשהו. אולי קורונה, אולי משהו אחר. אולי אנשים א-סימפטומטיים, משהו שעבר מתחת לרדאר.
באותו שבוע שהוחלט על הפסקת הטיסות פניתי לרשות האוכלוסין וההגירה כדי לקבל מהם מידע על מספר האזרחים הסינים שהגיעו לישראל בשבועיים שקדמו להחלטה. התשובה של סבין חדד, דוברת הרשות, הייתה מקפיצה: 343 סינים שהגיעו לישראל באשרת תייר באמצע ינואר, ושבועיים אחרי זה לא חזרו עדיין. לאן נעלמו? לא היו תשובות. באותו שלב גם לא הייתה לרשות ההגירה סמכות לעצור תיירים מסין ולתשאלם בשדה. האפידמיולוגית של מחוז תל-אביב, שהבטיחה לחזור עם תשובה, לא ענתה לפנייתנו עד עצם היום הזה.
האינטרס הציבורי הוא לבדוק את המקרים שמצאה נווה. מישהו במערכת צריך לשנות דיסקט.
