נגד הזרם: הצרות בווהאן התחילו הרבה לפני הקורונה

השיטפונות שהכו בסין בקיץ 1931 נחשבים אחד מאסונות הטבע הגדולים והקטלניים שידעה האנושות. גשמי זלעפות גרמו אז לנהרות, ובעיקר לנהר היאנגצה, לעלות על גדותיהם ולהציף שטח עצום של כ־100 מיליון דונמים. הסינים דיברו על מאות אלפי נספים, אך ההערכה היא שבפועל כמה מיליונים שילמו בחייהם. כך או כך, את מספר המתים המדויק איש לא יודע עד היום. ממשלת סין של אותם ימים הואשמה בכך שלא נקטה די צעדים למניעת השיטפונות.

אחת הערים שנפגעו במיוחד באותו שיטפון הייתה ווהאן, בירת מחוז חוביי, שבה נהר היאנגצה נפגש עם נהר ההאן. המים סחפו איתם בדרכם לעיר אדמות חקלאיות, בתים ואנשים. אפשר היה להתנייד בה באמצעות סירות בלבד, ואפילו לדוג דגים ברחובות. הביוב עלה על גדותיו, וריח נורא שרר בכל מקום. כשהסתיים השיטפון נוצר משבר הומניטרי כבד. רבים חלו בכולרה וקיפדו את חייהם במחלות או ברעב.

למרות מאמצי סין – שהגיעו לשיאם בתחילת שנות החמישים – להרחיב את הסכרים באזור ולבנות אמות מים מלאכותיות ותעלות מיוחדות, שיטפון נוסף שאירע בווהאן בקיץ 1954 ניסה לאתגר את קודמו. העיר נלחמה אז על המשך קיומה, לא פחות. כך תואר אז בעיתון הישראלי 'שערים': "כוחות צבא ופועלים אזרחיים עמלים בלי הרף להצלת העיר ווהאן ממימי השיטפון של נהר היאנגצה, הודיע אתמול רדיו פקין… אלפי פליטים חסרי קורת גג עם עלייתם של מי היאנגצה לשיא הגובה של קרוב ל־30 מטר מעל רמתם הרגילה… אלפי חיילים גויסו למלחמתם בשיטפונות, והם עסוקים בחיזוק סכריו של הנהר הגואה, שהגיע לגובה שכמותו טרם נרשם אי פעם".

הקיץ באזור שבו שוכנת ווהאן מתאפיין בגשמי מונסון עזים. הם יורדים בכמות גדולה בתוך זמן קצר בין יוני לספטמבר, עד שנהר היאנגצה עולה על גדותיו, גורם להרס ניכר ולכמה מאות הרוגים כמעט בכל שנה. השיטפונות המפורסמים בתולדות היאנגצה, שמהם נפגעה גם ווהאן, התרחשו פעמיים בשנות ה־30, ב־1954 וב־1998, וגם בשנים האחרונות סבלה העיר משיטפונות. בולטים במיוחד אלה שהתחוללו בשנים 2013 ו־2016.

רק בשנת 1994 החלו הסינים לבנות על נהר היאנגצה את הסכר שנקרא לימים "סכר שלושת הערוצים". שיטפון משמעותי נוסף בנהר הזה, שנמשך מיוני עד ספטמבר 1998, היה קו פרשת מים, תרתי משמע. הרשויות בסין הבינו כי יש לזרז את הבנייה ככל האפשר, אך היא הסתיימה בפועל רק בשנת 2006. זהו סכר הידרואלקטרי הנחשב לגדול בעולם מסוגו, והוא מספק כחמישית מתצרוכת החשמל של הסינים. הסכר מסייע גם בהשקיה, ומהווה חלק מניסיונם הבלתי פוסק של הסינים לשלוט על המים ולמנוע את השיטפון הבא.

ד"ר ריצ'רד הרדימן, איש המחלקה ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית ומומחה בכימיה סביבתית, התגורר שנים רבות בסין, שימש יועץ לממשלת סין בשלל מיזמים סביבתיים ועבד עם גופים שונים ובהם האיחוד האירופי והבנק העולמי. חלק מהמיזמים שבהם עסק לאורך השנים נוגעים לשיטפונות במימי היאנגצה באזור ווהאן. אף שראה את סכר שלושת הערוצים קורם עור וגידים מול עיניו, הוא לא בהכרח תמך בבנייתו.

"סכר גדול אינו פתרון אמיתי למכת השיטפונות, אלא משמש קודם כול לייצור חשמל ולהשקיה", קובע הרדימן. "בעת השיטפונות הגדולים של שנת 1998 עבדתי עם ממשלת סין, וקיימנו סקר ומחקר באשר לסיבות שהביאו לשיטפון. בעבר היו באזור היאנגצה אגמים שספגו את עודף המים לפני שהגיעו לערים. גם עצי היערות סייעו בוויסות הסחף, בכך שאפשרו לגשם לרדת דרכם ולחלחל לקרקע. הסחף, שנגרם כתוצאה מכריתת העצים, גרם למילוי האגמים שהיו אמורים לספוג את המים, וכך השטח של המים באגמים הצטמצם והתקשה לקלוט את מי השיטפונות. גם החקלאים כבשו חלק מאדמת האגמים, והאגמים לא יכלו למלא את תפקידם. כך למעשה התרחשו השיטפונות, שלא נגרמו בהכרח על ידי הטבע אלא כתוצאה מהתנהלות הגורם האנושי. הגענו למסקנה כי כל אלה אפשרו למי הגשמים לזרום ללא מעצורים, ושטיפול נכון באגמים ובעצים הוא שיסייע במניעת שיטפונות בעתיד".

מנדט השמיים

העיר ווהאן זוכה בתקופה זו לפרסום עולמי שלא בטובתה, כעיר הולדתו של נגיף הקורונה בגרסתו הנוכחית, COVID-19. רק בשבוע שעבר יצאה ווהאן מ־77 ימי הסגר שהוטל עליה, ותושביה מנסים לחזור לשגרה זהירה וחשדנית. אך כעיר מועדת לשיטפונות הם כבר רגילים לעיתות מצור וחירום, להגבלה על התנועה ולחשש ממחלות. וכשהם לא מוצפים, חם להם: הטמפרטורה בווהאן בחודשי הקיץ עלולה בקלות לנסוק ל־40 מעלות צלזיוס.

ד"ר ריצ'רד הרדימן: "בשיטפון ב־1975 דובר על 26 אלף מתים, אבל בעיתון הלאומי נכתבה על כך ידיעה של חמש שורות. הסינים ניסו לגמד את המקרה"

ווהאן, שנוסדה כבר בשנת 223 לפני הספירה, היא למעשה שלוש ערים שחוברו להן יחדיו – ווצ'אנג, הנקו והניאנג – ושמה הוא ראשי התיבות של הערים הללו. העיר נחרבה פעמים רבות במהלך המלחמות העקובות מדם שידעה סין לאורך השנים, ובעיקר בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, עת השתוללו מלחמות סין־יפן הראשונה והשנייה.

העיר חזרה ונבנתה וכיום היא נחשבת עיר תעשייתית ומודרנית, שנשתמרו בה גם שיירים של בנייה מסורתית. לא אחת שימשה ווהאן מוקד מהפכני: ממנה החלה ההתקוממות שהביאה למהפכה הרפובליקנית שהדיחה את הקיסרות הסינית בשנת 1911, ובקרבה פעלו לימים גם תאים אנטי־קומוניסטיים שחתרו תחת שלטונו של מאו דזה־דונג.

עד המאה ה־18 בלט בסין בעיקר רפרטואר השיטפונות של נהר אחר בסין – הנהר הצהוב, שזורם במערב סין בדרכו לים הצהוב וכונה "צרתה של סין". השיטפונות התכופים בנהר הצהוב הביאו לא אחת את הסינים למרידות נגד הקיסרים. כזה היה גורלו של הקיסר ואנג מאנג משושלת שין, ששלטה בסין בין השנים 9 ל־23 לספירה.

"ואנג מאנג תפס את השלטון בקלות, אך התגלה כמנהיג לא יציב שניסה לבצע רפורמות שמוטטו את הכלכלה", מתאר פרופ' יורי פינס מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית. "בהמשך הגיעו גם שיטפונות בנהר הצהוב, רבים הגיעו לחרפת רעב והוא לא דאג להם. הם מרדו בו בהמוניהם והפילו אותו. בסופו של דבר הוא גם נרצח על ידי המורדים, וראשו נכרת".

בכלל, "מנדט השמיים" הוא מונח קדום בהגות הדתית־מדינית הסינית. הוא קושר בין אסונות טבע ללגיטימציה שניתנת לשליט או לשושלת שליטים מידיהם של כוחות עליונים. מדריך הטיולים הוותיק ד"ר גלעד (גילי) חסקין מסביר כי "השושלת שלטה מתוקף מנדט שקיבלה מהשמיים, אך מנדט זה נלקח מהשליט אם היו למשל אסונות טבע, כמו שיטפונות. הם הראו שהשמיים לא בירכו את השלטון, אך יש לכך גם סיבה מעשית: השליט כשל בכך שלא החזיק את הסכרים או את הסוללות, לא בנה את תעלות המים, לא ניקז את המים ולא הקדים תרופה למכה. השליט היה יכול לעשות יותר כדי למנוע את השיטפון".

בסין היה גם מקרה מיוחד שבו שליט סיני החליט לגרום לשיטפון באופן מלאכותי: שליט סין צ'יאנג קאי שק, ששאף לבלום את היפנים בדרכם לכבוש את סין, פוצץ בשנת 1938 את הסכרים במעלה הנהר הצהוב, והטביע את היפנים – מה שהותיר בידיו זמן להיערך להגנה על ווהאן, ששימשה באותם ימים עיר הבירה של סין. התקדמות היפנים נבלמה, אלא שלא רק כ־7,000 יפנים טבעו, אלא גם גם כ־800 אלף איכרים סינים. בעיתונות העולם התקשו אז להאמין שדבר כזה יכול לקרות, וחלקם התמקדו בנספים היפנים והחמיצו את ממדי הטרגדיה האמיתית.

במאתיים השנים האחרונות הבכורה בתחום השיטפונות כבר אינה נחלתו של הנהר הצהוב. השיטפונות הקטלניים בנהר היאנגצה הצליחו להתבלט גם הם. פירוש השם יאנגצה הוא נהר ארוך: 6,300 הקילומטרים שהוא זורם לאורכם הופכים אותו לנהר הארוך ביותר באסיה, והשלישי באורכו בעולם.

נהר היאנגצה הוא בעל חשיבות מיוחדת בעבור העם הסיני. על כן, לא פלא שמאו דזה־דונג בכבודו ובעצמו, הרודן הקומוניסטי ששלט בסין בין השנים 1949 ל־1976, החליט ביולי 1966 לצאת למשחה מיוחד במימיו שבאזור ווהאן, כחלק ממפגן כוח מנהיגותי. "נהר היאנגצה מסמל את סין: השינוי, הזרימה קדימה", מסביר חסקין. "המקום של הנהר בתרבות הסינית הוא גדול. בכך שמאו עשה בו מסע גדול וחצה את הנהר, הוא הפך למעשה לאדון הנהר".

עיתוני התקופה, שתיעדו את מסעו של מאו, דיווחו שעל פי הצהרת השלטונות מאו שחה 15 ק"מ בשעה וחמש דקות – תוצאה מעולה לכל הדעות. כך למשל נכתב אצלנו בישראל, בעיתון 'למרחב': "התעוררה פליאה גדולה בקרב השגרירויות הזרות בפקין ובקרב מומחים בכל קצווי תבל: כיצד יכול אדם בן 73 לשבור את השיא העולמי – הגם ששחה, כפי שהודיעונו, עם הזרם".

"מאו היה ידוע כשחיין מעולה, אך הסיפור על מהירות השחייה שלו הוא שקרי כמובן", אומר פרופ' פינס. "במדינות המערב אף הופצה באותם ימים השערה שאולי עמדה מתחתיו צוללת ומשכה אותו, וכך הוא הגיע מהר. כך או כך, הדבר המהותי הוא שמאו, שנתן באותם ימים לאחרים לעמוד בראש השלטון ואילו הוא היה ברקע, חזר ובגדול וחולל בסין את 'מהפכת התרבות' הידועה לשמצה. היא החלה ממש עם חזרתו לבייג'ינג מהמשׂחה בווהאן. למשחה הזה הייתה סמליות גדולה מאוד. מאז, בכל שנה במשך תקופתו של מאו היו עושים שם משחה לזכר הרגע ההוא".

מחזירים לטבע

כפי שקרה כעת עם נגיף הקורונה, לאורך השנים ניסתה סין להמעיט בממדי ההרס שהסבו השיטפונות ושחררה מידע חלקי. כך למשל קרה לאחר השיטפון בשנת 1975, בתקופתו של מאו. סכר שקרס בעקבות לחץ מים גדול, גרם אז לשיטפון בנהר החוואי, שמדרום לנהר הצהוב. "דיברו על כ־26 אלף אנשים שקיפחו את חייהם, אך למרות ממדי האסון, בעיתון הלאומי הופיע קטע של כחמש שורות על השיטפון", אומר הרדימן. "הסינים בחרו לגמד את המקרה ולא להתייחס אליו כשיטפון לאומי מסיבי. עד לפני עשרים ושלושים שנה לא חסרו מקרי הסתרה סינית של אירועים שכאלה, גם כשהיה מדובר באסון טבע. באופן כזה, לממשל היה קל יותר להתנער מאחריות".

מאחורי המאמץ הסיני לייבש ביצות ואגמים ולכרות עצים רבים – מה שהביא כאמור להגברת ממדי השיטפונות באזור היאנגצה – עמדה התפוצצות האוכלוסין במדינה. לאורך השנים נדרשו עוד ועוד אדמות פנויות ליישב אנשים ולאפשר להם עבודה חקלאית.

לדברי פרופ' פינס, ההצפות הקשות באזור ווהאן בשנת 1998 המחישו זאת היטב: "ווהאן ניצלה אז ממש ברגע האחרון. במאמץ אדיר של הצבא היא לא הוצפה כליל, אבל האזורים במעלה הנהר ובמעלה העיר, שהם אותם אזורי ביצות לשעבר, כן הוצפו. הייתה אז החלטה מושכלת של הצבא לפוצץ את הסכרים העליונים כך שיוצפו אזורי שדות, כדי למנוע מגל השיטפונות להגיע לעיר. בהצפות אלו קיפחו את חייהם כ־3,000 אנשים. בקנה מידה של אוכלוסיית סין זה לא נשמע הרבה, אבל עדיין מדובר באסון כבד מאוד".

בשל הנזקים נקבע בחוק שאסור לכרות עצים ב־18 פרובינציות בסין, ובאזור היאנגצה נעשים מאמצים להחזיר לאחור את מה שקלקל האדם. פינס: "דבר חשוב שאותו לא כל־כך כותבים, בעיקר בעיתונות המערבית, הוא שבעקבות השיטפונות העזים בשנת 1998, שהייתה שנת המפנה, התקבלה בסין החלטה אמיצה להחזיר את  והמצב האקולוגי לקדמותו: מאז מפנים איכרים רבים שכבשו את הקרקע כבר במאה ה־18 ומעבירים אותם לאזורים אחרים, ואת האזור המפונה הופכים בחזרה לאזור ביצות כדי שיוכל לספוג את המים. למעשה, מחזירים לטבע את מה שהוא תמיד עשה, רק שהאדם חשב שהוא חכם יותר. מרכיב שני הוא לא רק איסור כריתת היערות במעלה היאנגצה, אלא גם מאמץ גדול מאוד, שיישא פרי בהדרגה, לשתול מחדש עצים באזורים שמהם נכרתו".

גם בניית "סכר שלושת הערוצים" אילצה את השלטונות להעביר מיליוני סינים למקומות אחרים. חלקם חיים בעוני גדול, ורבים התקוממו והפגינו נגד ההעברה הזאת בתקווה לזכות בתנאים מיטיבים. המומחים תמימי דעים כי אף שמטרתו המקורית של הסכר הענק היא ייצור חשמל או השקיה, הוא בכל זאת מנע את הפיכתם של שיטפונות מהשנים האחרונות לאסונות כבדים. בה בעת נשאלת השאלה אם מתחת לפני הקרקע לא מפעפעים אסונות נוספים, שהימצאותו של הסכר אדיר הממדים על נהר היאנגצה דווקא מזרזת.

לדעת ד"ר הרדימן, הקמת סכרים קטנים יחסית היא אפשרות טובה יותר. "אחת הבעיות של סכרים גדולים היא שהם עלולים ליצור לחץ חזק מדי של המים, באופן שעלול לגרום לרעידות אדמה. הסחף של הנהר נכנס לתוך האגם הממוקם מעבר לסכר ושוקע שם, בעוד הלחץ של המים על האגם הוא אדיר. יש חוקרים שטוענים כי רעידת האדמה שהתרחשה בסצ'ואן ב־2008 נגרמה מלחץ מים כזה, שגרם לסדקים בתוך הסלעים והם שעוררו את האדמה לרעוד".

"עם כל חשיבותו של 'סכר שלושת הערוצים' בצמצום הנזק משיטפונות באזור ווהאן", מסכם פרופ' פינס, "הצרה המרכזית היא שאנחנו לא יודעים מהם השינויים הגיאולוגיים שמתרחשים בעקבות השינוי בלחץ המים באזור הסכרים, ועד כמה הקרקעית שם יציבה. בשיטפונות של שנת 2016 קיומו של הסכר מנע אסון גדול יותר, וזאת למרות שהמים במעלה היאנגצה עלו אז אפילו מהר יותר מבשנת 1998. אבל אין לדעת מה טומן העתיד. כל מנהיגיה הגדולים של סין חלמו על 'סכר שלושת הערוצים'. הרעיון שלפיו בכוחו של האדם לגבור על הטבע הפך לאמונה של הרבה אנשים. אבל עם השנים הגיעה ההתפכחות הגדולה מהתפיסה הזאת".