כדי להבין את אופיו הנוכחי של החינוך הסיני יש לחזור לשלהי שנות השבעים ושנות השמונים של המאה הקודמת. אותה תקופה עמדה בסימן הקמה מחדש של מערכת החינוך במדינת הענק, לאחר כל התמורות וההרס שזרעה ״מהפכת התרבות״ הידועה לשמצה, וכחלק מרפורמות מקיפות שהנהיג דנג שיאופינג, שבשנת 1978 תפס את מקומו של מאו דזה־דונג, מנהיגה הראשון של סין הקומוניסטית. מטרתה של מהפכת התרבות הייתה להבטיח ולהעמיק את השלטון והערכים של הקומוניזם בסין באמצעות חיסול יסודות מסורתיים ואנטי־מהפכניים, פיאודליים או קפיטליסטיים, והיא עלתה בחייהם של מיליונים רבים. המשכילים הסינים נשלחו אז למחנות עבודה, למפעלים או לשדות. את הפרופסורים והמורים החליפו עובדי מפעל, חיילים או חקלאים, כולם בני מעמד הפועלים שהקומוניזם רצה להפוך למעמד השולט.
השינויים שהנהיג דנג במערכת החינוך היו קריטיים כדי לתמוך ביתר הרפורמות שהוביל, ושקידמו את סין למעמדה הנוכחי כמובילה עולמית ולא מדינה נחשלת, כפי שהייתה לאחר תקופתו של מאו. אחת הרפורמות המרכזיות הייתה ביזור של המערכת, קרי העברת ניהול מערכת החינוך מהרמה הארצית למישור המקומי.
מבחינה פדגוגית הציב דנג את המטרות הבאות בחזית הרפורמה: העצמה של החינוך היסודי וחטיבות הביניים, והחלת חובה על כל האזרחים ללמוד במערכת זו; הגדלת מספר בתי הספר ומספר המורים המוסמכים; האחדת רמת ההכשרה של המורים ושל תוכניות הלימוד באזורים השונים של מדינת הענק; ופיתוח תוכניות לימוד מקצועיות וטכניות. בתחום החינוך הגבוה צומצמה מעורבותה הישירה של המדינה במוסדות, בין היתר בכך שאיוש משרות הפרופסורים חזר להיות קשור להישגים וליכולות אקדמיות, בניגוד למאבק של מאו במשכילים.
בשנת 1985 ביטלה הממשלה הסינית גם את הסבסוד המלא שניתן לסטודנטים באוניברסיטאות, וחייבה אותם להתמודד על מלגות וסיוע על בסיס יכולת והישגים אקדמיים. באותן שנים אפשרה הממשלה גם את הקמתו של המוסד האקדמי הפרטי הראשון, והביאה להגדלת מספר בוגרי ההשכלה הגבוהה בסין פי חמישה עד שנת 2005. נכון לשנת 2018 הייתה סין למדינה השנייה במספר אוניברסיטאות העילית השוכנות בה לפי דירוגים בינלאומיים, כאשר המובילות שבהן הן אוניברסיטת פקין ואוניברסיטת צ׳ינגואה הממוקמות בבירה הסינית, ואוניברסיטת ג'ג'יאנג השוכנת בעיר האנגג'ואו.
הנה מעט מספרים ונתונים, כדי לסבר את האוזן בדבר היקפיה של מערכת החינוך הסינית: כל אזרחי סין מחויבים ללמוד בבית הספר לפחות תשע שנים רצופות – בתרגום למערכת החינוך הישראלית: מבית הספר היסודי ועד סוף חטיבת הביניים – והלימודים ממומנים על ידי הממשלה. בחלק מהאזורים החלוקה דומה לזו המקובלת בארץ, שש שנות חינוך יסודי ושלוש שנות חטיבת ביניים, ובאזורים אחרים החלוקה היא של חמש שנות יסודי וארבע לחטיבה. שנות התיכון שלאחר חטיבת הביניים אינן מוגדרות חובה. רוב מערכת החינוך בסין היא ציבורית, ומנוהלת באופן רשמי על ידי משרד החינוך. המפלגה הקומוניסטית הסינית, המפלגה השלטת והיחידה, מכתיבה את רוב התכנים ודרכי ההתנהלות, אך מאפשרת מרחב תנועה רחב להנהגה המקומית בכל הנוגע לאופיים של בתי הספר.
בדו״ח שפורסם לאחרונה דווח כי בשנת 2018 כללה מערכת החינוך הסינית כ־519 אלף מוסדות חינוך הפועלים במדינה, גידול של כ־5,000 לעומת השנה הקודמת. מערכת החינוך הסינית כללה 276 מיליון תלמידים בבתי הספר בלבד, יותר מפי 100 מהנתון בישראל באותה שנה כולל סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. מספר המורים במערכת החינוך הסינית הוא 16.7 מיליון, קרוב לכפול מאוכלוסיית מדינת ישראל כולה.
לא לאבד פנים
למרות הרפורמות שתוארו וששינו את פניה של מערכת החינוך הסינית, היא עדיין מתמודדת עם אתגרים רבים, מגודלה העצום ועד לקשיים הרבים שהיא מערימה על התפתחות, חדשנות וחשיבה עצמאית. האתגר האחרון עומד בראש סדר העדיפויות של הממשל הנוכחי המונהג בידי הנשיא שי ג׳ינפינג, שנוהג לדבר רבות על הצורך בחדשנות. סין זקוקה לחדשנות, משום שכדי שהמפלגה הקומוניסטית תוכל להמשיך לשלוט, היא חייבת לשמר את אחוזי הצמיחה השנתיים ברמה כזו שתאפשר לה להציג קבלות על הצלחה ולהעלות עשרות מיליוני סינים כפריים אל מעל לקו העוני. התנאי להמשך הצמיחה הסינית הוא הפיכתה מבית החרושת של העולם, למקור של חדשנות. על כן מערכת החינוך הסינית עמלה בניסיון לטפח חדשנות.
הקשיים בטיפוח חדשנות וביישומה טמונים בדגש שהתרבות הסינית מעניקה לצייתנות, לחץ רב והקפדה עזה על התנהגות נאותה. החינוך הסיני עודנו מעלה על נס את חשיבות השינון והלמידה בעל פה, ופחות את החשיבה והפתיחות היצירתית. נקודה נוספת היא הפער שנותר, למרות הרפורמות באיכות החינוך, בין הכפרים לערים הגדולות. מנגנון הכניסה לאוניברסיטאות שמבוסס אף הוא על כל אלה מקשה גם הוא על צמיחתה של מחשבה חופשית – דרישה הכרחית כשמדברים על הצלחה וחדשנות. מבחן הכניסה לאוניברסיטאות מכונה גאו־קאו, והוא זכה לא אחת לכינוי ״המבחן המלחיץ בעולם״. הוא נערך פעם בשנה, ובפעם האחרונה ניגשו אליו כעשרה מיליון נבחנים. בממוצע, רק כארבעים אחוז מהם עוברים את המבחן וזוכים להתקבל ללימודים אקדמיים בסין. חלק מהנכשלים ינסו להתקבל ללימודים במדינות אחרות.
אופיר דור, עיתונאי שחי בסין שנים ארוכות וחקר את החברה הסינית, סיפר על המבחן במאמר שכתב ל'כלכליסט': ״המבחן נמשך בדרך כלל תשע שעות, המתפרסות על פני יומיים. הוא כולל פרקים בסינית, אנגלית, מתמטיקה ומקצועות בחירה במדעי הרוח או מדעים מדויקים. המבחן מורכב משאלות אמריקאיות ושאלות פתוחות, וכולל גם חלק של חיבור שבו התלמידים צריכים לספר למשל על דמות אהובה מההיסטוריה הסינית. בסין נהוג לומר שלגאו־קאו מתחילים להתכונן אחרי הלידה, או לכל המאוחר בגן הילדים״. לתוצאות המבחנים יש השלכות על בתי הספר עצמם, שכן המימון לבתי הספר מחולק על בסיס שיעור התלמידים שעברו את גאו־קאו. בכך למעשה מתרחבים עוד הפערים בין הכפרים לערים הגדולות.
על רקע מערכת חוקים נוקשה זו, שהיא חלק בלתי נפרד באתוס הסיני, מובן מדוע הסינים מתקשים לייצר חדשנות שתלויה ביכולת לחשוב לבד, מחוץ לקופסה ובאופן שמאפשר להמציא ולא רק לשנן. לצורת הלימוד הסינית, הכוללת בעיקר שינון וציות במטרה לבנות בתלמידים נחישות והתמדה, שני הסברים מרכזיים הנטועים בהיסטוריה והתרבות הסינית. הראשון הוא החשש ״לאבד פנים״, והשני הוא שיטת הבחינות הקיסרית. ״איבוד פנים״ הוא מושג מרכזי בהוויה החברתית הסינית, שהוא הקצנה של איסור ״הלבנת הפנים״ היהודי. כך למשל, אסור לסרב או להשתמש במילה ״לא״, כדי שחברך לא ״יאבד פנים״. מובן נוסף של ״איבוד פנים״ הוא כל סוג של כישלון ולו הקטן ביותר, כמו למשל שאילת שאלה שאיננה במקום בשעת השיעור. הפתגם ממסכת אבות המוכר לכל בוגר בית ספר ישראלי, ושלפיו ״לא הביישן למד״, איננו תקף בסין. התלמידים הסינים לרוב אינם שואלים או מביעים את דעתם במהלך שיעור או במקום פומבי אחר, מחשש שיאבדו פנים.
היסוד הנוסף המעצב את אופייה של מערכת החינוך הסינית הוא מה שכונה מערכת המבחנים הקיסרית. מערכת זו שימשה לבחירת פקידים לחצר הקיסרית בסין ולגופים הכפופים לה במשך יותר מאלף שנה, משנת 603 ועד 1905. מערכת זו כללה מבחנים על ידיעה בעל פה של כתבי קונפוציוס, מגדולי הפילוסופים הסינים, וידע בחמישה תחומים נוספים: אסטרטגיה צבאית, חוק ומשפט, כלכלה ומיסוי, חקלאות וגיאוגרפיה, ויכולת כתיבה וקליגרפיה. סדרת מבחנים זו החלה ברמה המקומית, וככל שהנבחן הצליח הוא עלה למישור האזורי וכך הלאה, עד שהגיע לחצר הקיסר עצמו. בסופו של תהליך, רק כחמישה אחוזים מהנבחנים עברו. בדומה למקבילה המודרנית, גם מבחן זה היה מבוסס על שינון והתמדה שיאפשרו לנבחנים פשוט ״להקיא״ את החומר ללא הבנה או עיבוד פנימי, קרי לכתוב כמה שיותר פסקאות ועמודים שהם זוכרים בעל פה, ולא על חשיבה פתוחה או יצירתיות.
מחליפים מורים וידע
אז מה עושים כדי לטפח חדשנות ולסגור פערים? בספטמבר 2003 נכנס לתוקפו חוק המאפשר חינוך פרטי בבתי הספר היסודיים והעל־יסודיים. פתיחת שוק החינוך לבתי ספר פרטיים הביאה לעלייה בהיצע מוסדות החינוך בכלל, ואפשרה למוסדות עצמאיים להעסיק צוות מקצועי ולהציע מתקנים איכותיים. כשנה אחר כך כבר היו יותר מ־70 אלף בתי ספר פרטיים מכל הסוגים והרמות, ונרשמו להם כ־14 מיליון תלמידים. ואכן, מכון ליגטום הלונדוני דירג את מערכת החינוך הסינית במקום השביעי (והמכובד) בעולם. סקרים אחרים, המדרגים את תחושתם של הורים שילדיהם מקבלים חינוך איכותי, הציבו את סין במקום החמישי בעולם.
עם זאת, בתחומים אחרים מערכת החינוך הסינית נתונה הרחק במורד הטבלה. כך, באחוז המסיימים בית ספר יסודי סין מדורגת במקום ה־94 בעולם; בשיעור העובדים בעלי השכלה תיכונית היא דורגה במקום ה־96; ובשיעור העובדים בעלי השכלה על־תיכונית סין מדורגת במקום ה־105. אם כן, האתגר החינוכי הגדול של סין איננו רק למצוא דרכים לטפח חדשנות וחשיבה יצירתית, אלא גם לספק חינוך למאות מיליוני צעירים, שגם כיום חלק גדול מהם חי באזורים כפריים מרוחקים.
כדי להתמודד עם הפערים, השלטון הסיני המרכזי והשלטונות במחוזות מנסים לפתח תוכניות לצמצום הפערים בין בתי הספר היוקרתיים בערים החזקות ובין בתי הספר בכפרים, שבמקרים רבים סובלים מהזנחה רבת שנים וחוסר במשאבים. על כן, בתחילת שנות האלפיים החלה הגבלה על רישום ונקבע שהורים יוכלו לשלוח את ילדיהם רק לבתי הספר הסמוכים למקום מגוריהם, כדי לייצר יותר בתי ספר טובים ביותר מקומות. קשה לעמוד על מידת הצלחתו של המהלך, שכן הוא לא ממש יושם. ההנחיה עודכנה כך שלמי שרוצה (ויכול) לשלם מס מיוחד, הותר לשלוח את ילדיו לבתי ספר מחוץ לאזור הרישום.
הסינים מנסים ללמוד ממערכות החינוך במדינות שכן מצליחות במרוץ החדשנות העולמי, ואחת המרכזיות שבהן היא ישראל
טום קרגנבילד, מייסד ועורך האתר הישראלי 'כלכלה קלה', מונה חמישה צעדים שבוצעו בסין והוכחו כיעילים בצמצום הפערים: ״הצעד הראשון בכיוון היה ליצור מערכת דירוג לאיכות התשתיות של בתי הספר השונים, כאשר רמה A היא הגבוהה ביותר ורמה D היא הנמוכה ביותר. בשנים שלאחר מכן בתי הספר ברמה C ו־D נסגרו לחלוטין או מוזגו עם בתי ספר ברמה B ו־A, ובמקומם נבנו בתי ספר חדשים עם תשתיות מתאימות. היום כלל בתי הספר נמצאים ברמה A או B, ו־64% מבתי הספר הם ברמה A.
"הצעד השני שנקטה ממשלת סין", ממשיך קרגנבילד, "הוא העברת תקציבים גדולים יותר אל בתי הספר שבאזורים עניים, כך שיפצו על היכולות הכלכליות המצומצמות של ההורים. הצעד השלישי הוא העברת מורים איכותיים מבתי ספר עירוניים לבתי ספר מתקשים באזורים הכפריים, שיוכלו לסייע להם להשתפר. מערכת תמריצים ושכר מעודדת מורים מהעיר לעבור ללמד בכפרים.
"בנוסף, כדי להתקדם בתפקידים ובדרגות השכר, מורים בערים מחויבים ללמד תקופה מסוימת בכפרים מקומיים. הצעד הרביעי שבוצע הוא שילוב בתי הספר תחת מחוזות משותפים ויצירת קבוצות גדולות של בתי ספר, כך שמוסדות חינוך באותו מחוז יוכלו להחליף ביניהם ידע וכוח אדם כאשר בחלקם נוצר מחסור. הצעד האחרון מאפשר לבתי ספר מצוינים לקבל שליטה על בתי ספר חלשים, ולעזור להם להשתפר ולהגיע לרמות הישגים גבוהות".
דרך ארוכה
ומה עושים כדי שהן העשירים והן העניים יוכלו להיות שותפים במרוץ העולמי לחדשנות, מרוץ שסין נדרשת להצליח בו מסיבות רבות? מנסים ללמוד ממערכות החינוך במדינות שכן מצליחות בתחום החדשנות, ואחת המרכזיות שבהן היא מדינת ישראל. ואכן, משלחות רבות מאוד של אנשי חינוך וממשל סינים מגיעים למדינת ישראל, נפגשים עם מקביליהם ומנסים ללמוד מההצלחה הישראלית בתחום. בנוסף, הסינים מזמינים חוקרים ואנשי חינוך ואקדמיה מישראל לכנסים ומפגשים בסין עצמה, במטרה זהה: לבחון וללמוד כיצד מערכת החינוך שלנו, אף שאיננה מדורגת במקומות הראשונים בעולם כמו זו הסינית, מצליחה לחנך ולאפשר לבוגריה יכולות חשיבה יוצאות דופן. הספר ״סטארט־אפ ניישן״, שדן בין היתר ביסודות החדשנות בחברה הישראלית, הפך לרב־מכר בסין, ומחבריו מוזמנים תכופות להרצות ולשתף בתובנותיהם.
האם כל זה מצליח? נראה שכמו הרבה דברים בסין, זה מצליח אבל יש עדיין דרך ארוכה. סין מובילה היום בעולם בפיתוחים טכנולוגיים של בינה מלאכותית, רשת G5 ועוד, כך שבמידה מסוימת המטרה הושגה. אך שתי שאלות חשובות דורשות מענה: האם זה יימשך? וחשוב מכך, האם זו באמת תוצאה של השינויים במערכת החינוך המקומית, או שמא הצלחה לגייס מוחות וטכנולוגיות ממקומות אחרים ולהטמיע אותם בסין ובחברות הענק שלה?
סין עברה דרך ארוכה ומשמעותית מאז מהפכת התרבות שהחריבה את מערכת החינוך, ועד למקום שבו היא נמצאת היום. כל זה נעשה במידה רבה בזכות הרפורמות שהנהיג דנג, שפתחו את סין לעולם ולסטנדרטים הנהוגים בזירה הבינלאומית. התוצאות הכלכליות של הרפורמות הללו מרשימות וחסרות תקדים, וגם הצלחתה של מערכת החינוך, למרות האתגרים העצומים, מעוררת התפעלות. השאלה שנותרה פתוחה היא האם היוצרות יתהפכו בעשורים הקרובים, והסטנדרטים הבינלאומיים יהפכו להיות סיניים. האם המדינות שירצו להצליח יצטרכו לעשות זאת בדרכים סיניות? אולי אופן התגובה למגפת הקורונה, שבו העולם הלך במידה רבה בעקבות מדיניות הסגרים והבידוד הסינית, עשוי ללמד משהו על כך.
