בסוף חודש מרץ פרסם אחד מאילי הנדל"ן הגדולים בסין, רן זינצ'יאנג, המכונה גם "התותח", מאמר שבו כינה את מנהיג המדינה שי ג'ינפינג "מוקיון תאב כוח". לדברי רן, "המגבלות שהטילה המפלגה הקומוניסטית השלטת על חופש הדיבור, והשתקתם של מי שמסרו מידע על נגיף קורונה, החמירו את המגפה". רן בן ה־69, מגדולי מבקריו של הנשיא, כבר גורש בעבר מהמפלגה הקומוניסטית. ב־2016 הוא נידון למאסר על תנאי בעקבות התבטאויותיו ברשתות החברתיות, שהוקיעו את מדיניות התעמולה של הממשל.
כעת, רן פשוט נעלם. "אני חושב שהוא בכלא", אומר פרופ' יורי פינס, היסטוריון וחוקר סין מהאוניברסיטה העברית, המיודד עם רן זינצ'יאנג. "הוא שלח את המאמר הזה בתכתובת פנימית לחבריו בסין ובמערב, בהם אינטלקטואלים רבים. המאמר דלף, ומאז הממשלה עקבה אחריו. מנעו ממנו לעזוב את המדינה ומחקו את חשבונותיו ברשתות החברתית, שהיו לו בהן עוקבים רבים. עד היום לא יודעים היכן הוא".
רן זינצ'יאנג אינו לבד. בחודשים האחרונים מתרחבת הביקורת ברשתות החברתיות בסין על הנשיא שי ועל צמרת השלטון, מצד פעילים ואינטלקטואלים סינים. מבקר נוסף, למשל, הוא שו זאנגרן, פרופסור למשפטים מבייג'ינג, שבמאמר שפרסם קבע כי "המגפה חשפה גרעין רקוב בממשל הסיני". גם הוא עוכב לחקירה.
עם התפרצותו של נגיף קורונה, ניתנה תשומת לב עולמית לדרכי פעולתו של המשטר הריכוזי והסמכותני במדינת הענק האסייתית. בתחילה, הזדעזע העולם מסרטונים שדלפו לרשת ושבהם נראו שוטרים עוצרים אנשים ברחוב, מכים ועוצרים אותם כדי לאכוף את חוקי הסגר. אך כאשר הנגיף הגיע למדינות דמוקרטיות במערב ומחזות דומים נראו גם בערים אירופיות, הזעזוע קהה במידה רבה. ועדיין צריך לומר שהשיטות בסין היו קשוחות בהרבה, וכללו על פי הדיווחים ריתוך דלתות בתים, וכליאה מסיבית ואלימה של חולים וסתם אזרחים.
כעת, בעקבות מה שנראה כהצלחה של סין במאבק בנגיף, מתחדדת התהייה: האם מניעת התפשטותה של מגפה קטלנית מצדיקה הפרה של חירויות בסיסיות? ואם כן, עד כמה?
בשבועות האחרונים מקיים הממשל הסיני מאמץ תעמולה אדיר כדי ליצור הפרדה תודעתית בין סין ובין הקורונה. מסייעת לכך גם העובדה שכעת מדינות אחרות הן שעומדות במרכז הדיווחים על ההדבקה והתמותה, ודווקא העיר ווהאן, מוקד ההתפרצות הראשוני, מתחילה לחזור לחיים כשלושה חודשים לאחר הסגר שהוטל עליה. אלא שבעולם לא ממהרים לקנות את הספין, והשאלות בדבר התנהלות הממשל הסיני בתחילת הדרך מעסיקות משקיפים ומנהיגים. הכוונה היא בעיקר לאופן שבו פעל המשטר הסיני כאשר נתגלו הסימנים הראשונים של הנגיף, וניסיונותיו לבלום את הדיווחים על כך. אילו פעלה סין בשקיפות ובזמן, טוענים רבים, הקטסטרופה העולמית הייתה עשויה להימנע. גם הדרכים הברוטליות שבהן נאכפו חוקי הסגר בתוך סין לא נשכחו. מדינות העולם עסוקות בימים אלה במלחמתן שלהן בנגיף, אך לאחר שהוא ימוגר, השאלות הקשות הללו עשויות בהחלט לעמוד על סדר היום הבינלאומי ולהשפיע על מעמדה של סין ועל היחס אליה.
על פי דיווח ברשת בלומברג, דו"ח של המודיעין האמריקני קבע כי סין הסתירה את ממדיה האמיתיים של ההתפרצות בשבועות הראשונים. רופאים סינים גילו אז שחולים ששהו במקומות משותפים סבלו מתסמינים דומים, והטיפול הסטנדרטי לשפעת לא הביא לריפוים. ובכל זאת, הרשויות במחוז חוביי והממשל הסיני המשיכו לטעון באותו שלב כי המחלה אינה עוברת בין בני אדם, אלא במגע עם בעלי חיים בלבד.
בסוף דצמבר התגלו בבית החולים בווהאן שלושה חולים בדלקת ריאות. חוקרת שעסקה בעבר בנגיף הסארס – וירוס מאותה משפחה שמקור התפרצותו ב־2003 היה אף הוא בסין – זיהתה מאפיינים דומים ודיווחה על כך. אך השלטון העדיף לשמור זאת בסוד, מתוך רצון למנוע בהלה לקראת ראש השנה הסיני ודיבורים על מגפה שיפגעו במעמדה של סין ובכלכלתה. רק המחלקות הספציפיות שבהן היו חולים מוגנו.
אכן, בסין כמו בסין, התדמית הפוליטית חשובה לעיתים רבות יותר מהאמת. לא אחת הואשמה המדינה בזיוף נתוני הצמיחה שלה, ועד שהנשיא הכריז על מלחמה בשחיתות, פקידים נהגו לדווח אי־אמת כדי לעמוד ביעדי הממשלה. במקרה הזה, איום על בריאות העם הוא ללא ספק איום גם על המפלגה הקומוניסטית.
אם וכאשר העולם יבקש לבוא חשבון עם סין, במרכז הביקורת יעמוד גם סיפורו של ד"ר לי ונליאנג בן ה־34, רופא עיניים שעבד בבית החולים המרכזי של ווהאן וניסה להזהיר את עמיתיו מפני מחלה מסתורית המידבקת במהירות. בראשית ינואר הוא נחקר בידי השלטונות באשמת הפצת שמועות, ונדרש להודות ב"הפצת שקרים באינטרנט". חודש לאחר מכן נדבק לי עצמו בנגיף ומת מהמחלה.
"לי ונליאנג הפך לגיבור רשת, אנשים עדיין שולחים לו הודעות הערצה בטוויטר הסיני, הוויבו", מספר לנו העיתונאי שי שיאוצי, ראש המחלקה העברית של הרדיו הבינלאומי של סין, המכונה גם 'איציק הסיני'. שי מצדיק את פעולת השלטונות. "הוא נקרא לחקירה בשלב ששום גורם רשמי לא יכול היה לאשר שמדובר בנגיף בעל כושר הדבקה כה גבוה. אין פלא שההתייחסות הייתה כאל הפצת שמועות. אם כי הוא שלח את המידע לקבוצת רופאים ולא לקהל הרחב, כך שמבחינה טכנית לא הוא חשף את המחלה לציבור הרחב".
האח הגדול
שלושה שבועות לאחר מעצרו של לי ונליאנג הבינו השלטונות שאכן מדובר במגפה חדשה ומסוכנת. אותו עיכוב גורלי, אומר פרופ' פינס, הוא בהחלט באחריות השלטונות. אך מהרגע שההבנה חלחלה, היחס השתנה מקצה לקצה. "רק לקראת 20 בינואר הם הגיבו בעוצמה חסרת תקדים. אין בכל העולם מדינה שיכולה לחקות את העוצמה הזאת. התגובה כללה שלושה מרכיבים: הטלת עוצר טוטלי על ווהאן ואחר כך על כל פרובינציית חוביי, שיש בה קרוב ל־60 מיליון בני אדם. האזור הזה הוא צומת מרכזי בסין, ונפח התנועה בו הוא מהגדולים בעולם. הכול נעצר בהתראה של שעתיים, זה מטורף. בתוך שלושה־ארבעה ימים הוטל עוצר דומה ברחבי המדינה ובערים הגדולות.
"הצעד השלישי היה בלתי ייאמן בפני עצמו, לפחות באותו שלב: השלטונות החליטו להקריב את הכלכלה כדי לעצור את המגפה. צריך לזכור שמדובר במדינה שמכורה לנתוני הצמיחה הכלכלית שלה, במיוחד כאשר היא מצויה בעימות כלכלי עם ארה"ב. הנזק הכלכלי בלתי משוער, וימים יגידו בכמה טריליוני דולרים מדובר".
סין פעלה בקשיחות רבה, באופן שאף פגע באנשים רבים. יש למשל אנשים שנתקעו בווהאן במשך יותר מחודשיים, ורק עתה הורשו לחזור הביתה.
"יש לי ניחוש ציני", אומר פרופ' פינס. "ייתכן שהשלטון ניצל את ההזדמנות כדי לבדוק עד כמה החברה הנהנתנית בסין כיום מוכנה לאתגרים ולמלחמה. הוא גייס את כל המערכות שלא היו בשימוש משנות השבעים: ועדי בתים, מִנהלי שכונות. כוחות הביטחון היו שוליים לחלוטין. הגיוס היה אזרחי, של קבוצות שעד עתה לא היו משמעותיות בחיי האזרחים הסינים. בכל שכונה או בלוק בניינים יש 'אחראי בלוק', פונקציה שחשבנו שמתה מזמן, ולפתע קמה לתחייה. בבתים הגדולים יושבת תמיד איזו 'דודה', שאף פעם לא חקרה את הנכנסים. הדודה הזאת נהייתה פתאום פעילה והחלה לבדוק מי אתה ואם יש לך אישור כניסה. היא מכירה את הדיירים ואיש לא יכול לספר לה שפתאום יש לו כלב שהוא חייב לצאת איתו או ללכת לבית המרקחת ארבע פעמים ביום".
מה בנוגע לשמועות שהנגיף דלף ממעבדת נשק ביולוגי?
"שטויות. אף אחד לא מייצר נגיפים כדי לפגוע בבני שבעים, אפילו לא מעבדה צפון־קוריאנית".
במסגרת מאבקם בנגיף הפעילו הסינים לא רק ועדי בתים ו"דודות" חקרניות, אלא גם טכנולוגיות מודרניות כמו איכון חולים ומצלמות לזיהוי פנים. לשם כך הם פנו לחברות הגדולות, כדי לפתח אמצעי מעקב וזיהוי. אלא שקשה מאד לעקוב אחרי מיליארד אנשים במצלמות, ולכן הסתמכו במידה רבה על שיתוף הפעולה של האוכלוסייה. "היו גם אנשים שרימו, שיחדו וברחו מעיר לעיר, אבל הרוב המכריע מציית. המשטר לא יכול לשלוט במאה אחוז של האוכלוסייה, אבל מספיק לשלוט ב־98 אחוז כדי שהבעיות של שני האחוזים הנותרים יהיו קטנות", אומר פרופ' פינס.
רשת רויטרס הביאה את סיפורו של איש עסקים מהעיר הנגצ'ו, שלוחית הרישוי של מכוניתו זוהתה כאשר היה בנסיעת עסקים באחת הערים שבהן שיעור התחלואה היה גבוה. המשטרה יצרה איתו קשר ודרשה ממנו להישאר בבידוד של שבועיים. אחרי 12 יום, ברגע של שעמום, הוא יצא החוצה. בתוך דקות הוא קיבל שיחת טלפון מהמשטרה. מצלמה לזיהוי פנים לכדה את תמונתו כאשר טייל על שפת האגם. "הייתי בהלם", סיפר לכתבת רויטרס. "הם יכולים לאתר אותי בכל זמן ובכל מקום, בעזרת טכנולוגיית בינה מלאכותית וביג דאטה".
כעת נראה שהמאבק העיקש שלא בחל באמצעים נשא פרי, ושסין מיגרה את ההדבקות הפנימיות. רוב ההדבקות עתה נובעות ממקורות חיצוניים, כלומר מסינים שחוזרים מאנגליה ומארה"ב ובבואם אמורים להיכנס מיד להסגר.
ביקורת זהירה
"היתרון הגדול של סין הוא בכך שמה שהממשל אומר – אנשים מבצעים", מציין שגריר ישראל בסין לשעבר, מתן וילנאי. "המשמעת והאמון בשלטון המרכזי טבועים חזק בתרבות ובמנטליות, ובסופו של דבר הם חלק מסוד ההצלחה הסיני. היה מרגש לראות בסרטון איך המוני בני אדם מריעים לאוטובוסים ובהם צוותי הרפואה העוזבים את ווהאן. הסרטון הזה מבטא הכול, זוהי סין". אגב היכולות הטכנולוגיות, וילנאי מגלה כי מעולם לא ניהל דיון מדיני או אסטרטגי בחדרו או בחדר הישיבות אלא בחוץ – בבית קפה או בלובי של מלון, ואף פעם לא ליד אותו שולחן.
מתן וילנאי: "היתרון של סין הוא בכך שמה שהממשל אומר – אנשים מבצעים. המשמעת והאמון בשלטון המרכזי טבועים חזק במנטליות והם חלק מסוד ההצלחה הסיני"
האם לדעתך הממשל דיווח אמת על נתוני המחלה לאורך כל הדרך?
"האם אנחנו מדווחים תמיד אמת? הם מדווחים כמונו. אני סמכתי עליהם", עונה וילנאי.
"איציק הסיני" מבקש לשכנע אותנו שהדיווחים היו אמיתיים. לדבריו, "כשמתחילים בשקר אחד חייבים להמשיך לשקר, אז כבר עדיף לומר את האמת. לדעתי המספרים נכונים. תמיד התייחסו לסין כאל מדינה קומוניסטית שקרנית, והסיבה לכך לדעתי היא הפחד ממנה. אבל בתקופה כזו חשוב לעבוד יחד כדי לנצח".
"המנטליות הסינית יוצרת תרבות שבה כולם צריכים לשתף פעולה עם המשטר", מוסיף פרופ' פינס. "בסין לא קיים שיח זכויות אדם בכל הקשור להגבלות תנועה או מעקב. זה לא נובע מפחד, אלא מהכרה ואמון בסיסי בזה שאם המשטר רוצה משהו, אתה חייב לשתף פעולה. אחרי שמערכות הבריאות בווהאן קרסו, נשלחו לשם 40 אלף רופאים מכל רחבי המדינה. איש לא ערער על כך, כולם הבינו שצריך לשתף פעולה".
עם זאת, פרופ' פינס מסייג, "כל זה נכון עד לרגע שבו יתגלה שהתקנות נגועות בשחיתות. אם האזרחים יגלו שהתקנות לא הופעלו על ילדים של חברי המפלגה והם המשיכו ללכת למסעדות – זה יכול להביא להתקוממות ממשית".
למעשה, זו הייתה התחושה בחודשים הראשונים להתפרצות הנגיף. המפלגה התגלתה בחדלונה, ונאלצה לשתף את הציבור, שלא כדרכה, במידע אמין ובנתוני אמת שעלולים היו לפגוע בה. היא נוכחה לדעת שאי אפשר לטפל בנגיף באמצעות צנזורה. הרשתות החברתיות החלו להתמלא בסרטונים ובתיאורים של מעשי זוועה המתבצעים באזרחים מפירי סגר, ונראה היה כי כיסאו של שי החל לרעוד.
האם הזעזועים האלה עלולים להביא להפלת המשטר?
"יש כאלה, במיוחד בקרב האליטות האינטלקטואליות המבקרות את המפלגה ואת הנשיא, שמייחלים להתמוטטותו המיידית. באינטרנט בסין יש חופש ביטוי מסוים, המאפשר ביקורת שמנוסחת בזהירות רבה. המבקרים מצביעים על שלושת השבועות של ההשתקה כביטוי למשטר פגום שאיבד את הלגיטימציה שלו. אבל גם להם יהיה קשה להתעלם מהעובדה שהמשטר הצליח לטפל בבעיה ברגע שהתחיל לעשות זאת. גם הדמוקרטים בארה"ב לא ישכחו לטראמפ את החודש הראשון שבו התעלם. מצד שני יהיו כאלה שימחאו כף ויאמרו כי זה המשטר הטוב ביותר לעומת ארה"ב ואירופה שאינן מתפקדות, והכול תודות לחבר שי".
"אחרי שד"ר לי ונליאנג מת היה סחף מסוים בתקשורת הסינית לכיוון הדרישה להרחיב את חופש הביטוי ולשמוע ריבוי דעות", אומר נועם אורבך, פרשן לענייני סין ודוקטורנט באוניברסיטת חיפה. "אנשים העזו להביע את דעתם בפורומים רבים. אנשי אקדמיה יצאו בעצומות הקוראות להגברת השקיפות וחופש הדעה. רצו להקדיש את יום מותו של לי כ'יום חופש הביטוי בסין'. אבל זה דוכא לחלוטין, בעיקר באמצעות ההצלחה להתגבר על הנגיף".
"בזכות ההחלטה הנכונה של השלטון ננקטו צעדים נכונים", אומר מנגד שי שיאוצי. "המזכיר הכללי והמושל של מחוז חוביי הוחלפו מיד בפקידים רמי דרג משנגחאי, וככל הנראה יעמדו לדין".
ההתמודדות עם הקורונה, אומר אורבך, חידדה את העימות הפנימי בסין וגורמת לשני הצדדים להתחזק ואף להקצין בעמדתם. יש הסבורים שהעם משלם מחיר על כך שראשי המפלגה מציבים את צורכיהם הפוליטיים לפני בריאות הציבור, ומעריכים כי בעקבות זאת המרד בהונג־קונג עשוי לזלוג לתוך סין עצמה ולהפיל את השלטון. אחרים גורסים כי דווקא האמון במשטר והחשדנות המושרשת כלפי הדמוקרטיות המערביות וחוסר יכולתן לעמוד במשברים הם שגדלו. לדעתם לא רק שדמוקרטיה מערבית אינה מתאימה לסין, אלא שבאופן מהותי היא פחות טובה ממבנה המשטר הסיני, שהוא הטוב ביותר ויש להעתיקו לכל מקום.
"התפיסה של תומכי המשטר קיבלה חיזוק בשבועות האחרונים, לנוכח השיפור שחל במדינה", ממשיך אורבך. "אם המצב היה מחמיר והתודעה הייתה שהמפלגה יצרה מבנה שלא מאפשר לציבור הסיני להתגונן מפני משברים, אפשר לשער שמעמדה היה נפגע. אבל כרגע המצב נראה הפוך. הצפי למהפכה ירד מאוד, ונראה שהמפלגה אף התחזקה".
ואולי נראה דווקא תהליך הפוך, כאשר התפיסה של הגדלת כוחו של השלטון על חשבון זכויות הפרט תתפשט גם לדמוקרטיות המערביות?
"תסריט כזה אינו בלתי אפשרי. תדמיין למשל ציבור אמריקני המתפכח מהאשליה הדמוקרטית של עליית טראמפ לשלטון, שבתחילה בכלל ראה בכל העניין קשקוש, ועבר זמן רב עד שהוא תפס מה קורה. בשעה שהסינים עצרו בכ־3,000 מתים, בארה"ב מדברים כעת על 200 או 250 אלף במקרה הטוב. כשם שדיקטטורות עלולות ליפול, כך גם דמוקרטיות. סין הפעילה בהצלחה כלים שעד לפני זמן מה קראנו להם דרקוניים ומטורפים, ולא היינו מדמיינים שדבר כזה יקרה במשטרים דמוקרטיים, ושבישראל למשל המשטרה תרדוף אחרי אדם שעושה ג'וגינג ברחוב. מה שהיה בסין לפני חודשיים, קורה עכשיו אצלנו".
כבר לא "הנגיף הסיני"
הקורונה עצרה את סין באמצע המרוץ השאפתני שלה להגשמת חזון "דרך המשי", בדרכה להיות הכלכלה המובילה בתבל שהתל"ג שלה כפול מזה של ארה"ב. רק השבוע פרסם האו"ם שסין הגיעה למקום הראשון בעולם ברישום פטנטים, ולראשונה עברה את ארה"ב – בשיא של לא פחות מ־265,800 אפליקציות חדשות שאושרו על ידי ארגון הקניין הרוחני העולמי. עריה הגדולות הן פאר הקדמה הטכנולוגית, והתעשייה פרצה כל גבול אפשרי. כעת היא מצטיירת כאונייה גדולה שהתנפצה על סלעי המציאות. נשיא המועצה האמריקנית ליחסי חוץ, ריצ'רד האס, כתב שלמגפה יש פוטנציאל לשנות את סין באופן יסודי, כולל בתחום הפוליטי. שאלתי את פרופ' פינס אם הוא צודק.
"לאיש אין תשובה כעת", הוא משיב. "השאלה היא גם מה יהיו ההתפתחויות בארה"ב. טראמפ הפסיק לדבר על 'הנגיף הסיני', אבל אם ירגיש שהוא מאבד גובה בציבור וירצה לשלוף את נשק הסכסוך עם סין, המצב עלול להשתנות ולהביא לחיזוק הגורמים המתנגדים למפלגה הקומוניסטית. יש בסין גורמים לא מעטים המקווים שהמפלגה הקומוניסטית תיפול, ואם לא בעצמה אז בעזרת ארה"ב. כעת המדינה מתחילה להחזיר את הכלכלה לתפקוד. התעשייה חזרה לתפקוד מלא, אבל 60 אחוז מהתל"ג הם השירותים שנפגעו מאוד. זה תלוי גם בחזרת העולם כולו לפעילות סדירה. כשהעולם כולו בתוהו ובוהו, אין מדינה שיכולה לשגשג לבדה. לכן סין משתדלת מאוד לשתף פעולה. לא רק כדי לשפר את תדמיתה, אלא גם מרצון אמיתי שהעולם לא יידרדר".
האם נראה שינוי מבחינת יחסי הכוחות הגלובליים?
"גם זה תלוי בתגובה האמריקנית והאירופית. ייקח לנו זמן להבין מה מתרחש מבחינת יחסי הכוחות הבינלאומיים. קשה להאמין כיצד בכל יום ארה"ב הופכת לזניחה מבחינה עולמית. היא לא המקור לסיוע, אפילו לא לישראל. סין יכולה לחיות בלי העולם, לסין עצמה יש די משאבים פנימיים להתמודד עם בעיותיה, גם אם הצמיחה שלה תקטן. רוב הצמיחה באה מצריכה פנימית ומתחום השירותים. התעשייה איבדה קצת מחשיבותה וממרכזיותה בחיי האנשים".
"המאבק סביב השם מגלם את הקרב על התודעה", אומר אורבך. "סין מתעקשת להשתמש בשם האוניברסלי הבינלאומי COVID-19, ואפשר לומר שהיא כפתה את העניין על ארגון הבריאות העולמי שהיא שולטת בו. כולם ראו איך בכיר הארגון חושש לומר את המילה טאיוואן, כאשר רצה לתאר כיצד הצליחו לטפל שם במגפה. טראמפ קרא לו 'הנגיף הסיני', ורק כדי לא להחריף את המתח הסכים לקרוא לו 'הנגיף מווהאן', שם שהסינים עצמם נתנו בתחילה. היום הם מתייחסים לאזכור מקום המוצא כגזענות. זה תרגיל רטורי סחטני. היחידים שמאתגרים כעת את סין בעניין הזה הם אנשי הפאלון־גונג הנרדפים, שיצאו בקמפיין לקרוא לנגיף על שם המפלגה הקומוניסטית הסינית".
הסינים הפעילו כל מה שהם יכולים כדי לעצור את הנגיף בתוך ארצם, אך בעולם מטילים ספק אם עשו הכול כדי למנוע את הייצוא שלו החוצה, למדינות אחרות. רבים סבורים שהדבר היה באחריותם, וכעת מטילים עליהם את האשמה בתוצאות הבלתי נתפסות של שיתוק הכלכלה העולמית. יש מי שכבר הגישו תביעות ייצוגיות נגד סין, בסך טריליוני דולרים. כזכור, שגריר סין בישראל מחה בזמנו נגד ההגבלה שהוטלה כאן על כניסת תיירים מסין – מחאה הנראית כיום מגוחכת ובלתי מציאותית. איטליה וספרד, לעומת זאת, חששו מלהרגיז את הסינים ושילמו את המחיר.
"ההאשמות המופנות כלפי סין אינן הוגנות, ודאי לא התביעות שמאיימים להגיש נגדה", אומר לנו שיאוצי. "איש לא האשים את ארה"ב או את מקסיקו בהפצת שפעת החזירים ב־2009. אז למה דווקא את סין?"
מבינים רק כוח
ג'ון יו, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת ברקלי, שהיה סגן עוזר התובע הכללי בארה"ב, אומר כי על ארה"ב לראות בסין אחראית למה שקרה ולתבוע ממנה את סכומי העתק שהמשבר גרם. בריאיון לרשת פוקס ניוז אמר פרופ' יו כי המחיר הכבד צפוי להגיע למאות אלפי מתים ולטריליוני דולרים. לדבריו, "הממשל הסיני מבין רק כוח, ויש כמה דרכים להבטיח שהסינים ישלמו על מה שעוללו: יש להדיח את סין מארגונים בינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי, להפסיק את שיתוף הפעולה עימה במסחר, להטיל עליה סנקציות, והדבר הדרסטי ביותר – להחרים את רכושן של חברות סיניות בארה"ב ובעולם כולו. הם צריכים להבין שיש לכך מחיר, כדי שלא יעשו זאת שוב".
גם כתבת מגזין 'נשיונל רוויו' הלן ראלי, אמריקנית ממוצא סיני, סבורה שניסיונה של סין לשלוח ציוד, מכשור רפואי וסיוע למדינות העולם אינו נובע ממניעים אלטרואיסטיים דווקא. "הכלכלה הסינית נפגעה קשות בחודשי הסגר, כך שהיא שואפת לבנות מחדש את כלכלתה. בכלל, המסכות שהיא מספקת הן חסרות תועלת".
מאידך גיסא, מתן וילנאי מציע לא להתייחס לאמירות הללו ברצינות. "הקריאות הללו תופסות כותרות, אבל כולם יודעים שלסינים יש עוצמה כלכלית כזו שלעולם עדיף לא להתעסק איתם. אחרי שהפיליפינים הגישו עתרו לבית הדין הבינלאומי בעניין הסכסוך בים סין הדרומי, ואף נפסק לטובתם, התברר להם לפתע שכל הבננות שייצאו לסין 'התגלו' נגועות. הפיליפינים הבינו עניין, ונסוגו מהתביעה".
גם אורבך לא רואה תהליך כזה קורה. "אפשר לדמיין כל דבר, ממשבר סחר כמו זה שהתחולל עוד לפני הקורונה, ועד הידרדרות לעימות צבאי בין שתי מעצמות. אבל בינתיים נראה שהם מצליחים לקדם ולכפות את נרטיב ההצלחה שלהם, בנוסח: העולם צריך להגיד לנו תודה כי אנחנו מצילים אותו מאסון טבע שהתחיל אי־שם".
