האם יש יהודים סינים? נדמה שכל עיסוק בסין בכלל וביהודי סין בפרט, מלווה בערפילים ורוחות של אגדה ואקזוטיות. הן בגלל המרחק הגיאוגרפי והתרבותי מהמזרח, והן בגלל ניסיונה של סין לנתק את עצמה משאר העולם ורצונה העיקש לשמור על הזהות הייחודית שלה. יהדות סין היא אחת הקהילות היהודיות המוקדמות ביותר שהוקמו במזרח הרחוק.
הדעות בנוגע לזמן הגעתם של יהודים לסין חלוקות. יש אומרים שהיו שם כמעט מראשית ההיסטוריה היהודית, בהיותם צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים. אחרים טוענים שהם הגיעו במאה הראשונה לספירה או מאוחר יותר, בשנת 231, לאחר גירוש יהודי פרס. אולם ללא ספק יהודים הגיעו לסין במאה השביעית או השמינית מהודו השכנה או במסעות הסוחרים מאירופה לסין בדרך המשי.
סין מוזכרת כבר בכתביו האגדיים של אלדד הדני, מחבר עברי של סיפורי מסעות דמיוניים שחי במאה התשיעית. מנשה בן ישראל כתב את ספרו המפורסם "תקווה לישראל" במאה ה־17 ומזכיר בו את עובדת קיומם של יהודים בסין, אשר לדעתו הם צאצאי עשרת השבטים האבודים. גם בנימין מטודלה בן המאה ה־12 פגש יהודים במסעותיו בסין.
ההיסטוריה המרתקת של הקהילה היהודית בשנגחאי החלה עם הגעתן של משפחות ששון, כדורי וחרדון המפורסמות מבגדד למזרח. משפחת ששון הידועה גם בתוארה "הרוטשילדים של המזרח" התיישבה בהודו משנת 1830 וסחרה בכותנה, בתה ובאופיום. כאשר נפתחו נמלי סין למסחר עם המערב, פיתחה המשפחה עסקים גם בסין. במאות ה־18 וה־19, הגרו יהודים רבים מעיראק להודו אשר הייתה תחת שלטון בריטי, והקימו שם קהילות משגשגות. הם ברחו מרדיפות פוליטיות ודתיות תחת שלטונם של סולימאן פאשה ויורשו דאוד פאשה, שאיימו על מעמדם הכלכלי וסגנון החיים שלהם. מלבד הודו, הם ברחו למקומות נוספים במזרח, ובהם סין. בשנת 1862 כבר הייתה קהילה יהודית קטנה בשנגחאי וגם בית קברות יהודי. יהודים מעדות המזרח המשיכו להגר לעיר מאזורים שבשלטון הבריטים כגון בגדד, מומבאי והונג־קונג, ובתחילת המאה העשרים היו בין 800 ל־1,000 יהודים בשנגחאי.
השלב השני בהיסטוריה של הקהילה היהודית בשנגחאי החל בראשית המאה ה־20 כאשר גל חדש של הגירה יהודית הגיע בעיקר מרוסיה, בגלל הפוגרומים והמהפכות במדינה. הם עברו דרך סרביה לערים בצפון מזרח סין, כגון חרבין, טיאנג'ין, דליאן ומאוחר יותר לשנגחאי. באמצע שנות ה־30 של המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית בשנגחאי 5,000 נפש, יהודים עיראקים ורוסים כאחד.
גל ההגירה השלישי הגיע לעיר לפני מלחמת עולם השנייה. בשנת 1938, כאשר רדיפת היהודים בידי השלטון הנאצי גברה, שימשה שנגחאי יעד הגירה מועדף ליהודים רבים מגרמניה ומאוסטריה. שנגחאי הייתה באותה תקופה אחת הערים היחידות בעולם שפתחו את שעריהן לפני היהודים. גם כשסין נכבשה בידי היפנים – למרות היותם בעלי ברית של הנאצים הם לא הסכימו להפעיל את ה"פתרון הסופי" על יהודי שנגחאי ושמרו על היהודים בגטו הונגקו בעיר. בשנת 1941 שימשה העיר מקלט לכ־30 אלף פליטים יהודים, והם היו הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח הרחוק. במילים אחרות, שנגחאי קיבלה יותר פליטים יהודים מאשר קנדה, אוסטרליה, ניו־זילנד, דרום אפריקה והודו יחדיו. רוב הפליטים הללו עזבו מאוחר יותר לארה"ב, קנדה ואוסטרליה. אלפים מהם עלו למדינת ישראל המתחדשת מ־1948. הצלת היהודים בתקופת השואה היא מקור לגאווה בעבור הסינים. הם אוהבים לספר כי כאשר כמעט כל הארצות סגרו את דלתותיהן בפני היהודים, אצלם הם קיבלו מקלט ועזרה.
פרק ההגירה הרביעי לשנגחאי מורכב מהיהודים המגיעים כיום מישראל לסין, ארה"ב ואירופה ומקימים קהילות חדשות. יהודים אלו הם מהגרים חדשים שמחפשים אופקים כלכליים ומקצועיים חדשים באימפריה האדומה, אבל הם אינם המשך רציף של היהודים שהיו בסין בעבר.
מוסלמים בכובעים כחולים
המסורת של יהודי סין מספרת שהיו להם שבעה שמות משפחה, שנתן להם הקיסר סונג משושלת מינג שהתקשה לבטא את שמות המשפחה היהודיים. ז'או – Zhao, ז'אנג – Zhang, שי – Shi, לי – Li, ג'ין – Jin, לאו – Lao, אי – Ai. שמות משפחה אלו קיימים עד היום, ונשמרים אצל משפחות שהן מצאצאי היהודים.
בסין קיימים 56 "לאומים" או "מיעוטים" מוכרים, אבל היהודים או צאצאי היהודים אינם נמנים עימם. שיטה זו החלה בשנת 1949 בהשפעת סטלין להגדרת מיעוטים לאומיים המוכרים על ידי השלטון המרכזי. זו גם ההחלטה שקיבלה הממשלה הסינית בשנת 1953 ולאחר מכן בשנת 1980, שלא להכיר בצאצאי היהודים כמיעוט לאומי. הסיבה היא שהם לא התאימו לקריטריונים שאומצו לכל הלאומים. מצב זה גורם עד היום למגבלות רבות בכל הקשור לאפשרות של קיום חיים דתיים בפומבי במסגרת החוק. רק לאחרונה פורסם שכאשר אחת הקהילות היהודיות בסין רצתה לבנות מקווה טהרה, היו צריכים לשכנע את השלטונות שהמקווה משמש כספא ובית מרחץ ולא כמקום לקיום מצוות הדת.
מעניין לציין שהסינים לא קוראים ליהודים יהודים, אלא במילה הסינית יואו־טאי. המונח "יהודי" בסינית השתנה פעמים אחדות במהלך מאות שנים ובעבר היהודים נקראו "ייצלויה" כלומר "ישראל", "כת תולשי הגידים" (הכוונה לגיד הנשה), "כת מלמדי הכתבים" או "מוסלמים חובשי כובעים כחולים" (בגלל הקרבה בין היהדות לאסלאם בעיניהם).
היהודים והסינים הם שני עמים עתיקי יומין אשר נאבקו כל אחד בדרכו לשמר את המסורת והזהות שלהם בתקופה של תהליכי מודרניזציה. אחד ההבדלים שבין עם ישראל לסינים הוא שהסינים הם עם המבודד ומרוכז במקום אחד יותר מעמים אחרים, והיהודים היו העם המפוזר והנפוץ ביותר בעולם.
חיבור וקשר מעניין ביותר בין הסינים ליהודים מופיע דווקא בספרו של ברוך שפינוזה, "חיבור תיאולוגי מדיני". הוא הבין כי יש סבירות גבוהה לכך ששתי הציוויליזציות העתיקות בעולם יתאוששו וישיגו מחדש את עצמאותן, מכיוון ששתיהן ממשיכות לשמר בעקשנות את שונותם מאחרות. הוא היה הראשון שהבין שככל הנראה יש חוק היסטורי משותף החל על יהודים ועל סינים כאחד. במאמרו משווה שפינוזה בין שני סימנים חיצוניים השומרים על ייחודם של העמים – ברית מילה אצל היהודים והצמה בשערם של הסינים.
למרות המספר האפסי של היהודים בסין, הסינים מכבדים את היהודים ואת תרבותם ומעריכים אותם, יש אומרים שבגלל העבר, שכן הן לסינים והן לעם היהודי יש היסטוריה ארוכת שנים והסינים מכבדים היסטוריה; יש אומרים שבגלל ההווה, מכיוון שהסינים מעריכים הישגים והצלחה ולדעתם ההצלחה של היהודים בתחום העסקי, הטכנולוגי והצבאי והקמת מדינת ישראל מוכיחים את חוכמת היהודים. הסינים רגילים לומר ש"היהודים הם העם החכם בעולם והם אנשי העסקים המוכשרים בעולם". וככל הנראה, 1.3 מיליארד סינים לא טועים.
יהודי קאיפנג אימצו חלק מהתרבות הסינית אך שמרו על אחדותם עד לעת החדשה. בית הכנסת, שילוב ייחודי של ארכיטקטורה סינית ומסורת יהודית, היה מרשים ביותר
מעניין לציין שהיחס של כבוד מצד האומה הסינית ליהודים, מתקיים אף על פי ששמונים אחוז מהסינים אינם מאמינים בדת כלשהי, וגם האחוזים הנותרים קשורים לכנסיות בעיקר מסיבות של מעמד חברתי, וכדי למנוע את הבדידות המאפיינת מגורים בעיר גדולה. למעשה ההערכה של הסינים אל היהודים היא סוג של הערכה וירטואלית ללא היכרות ממשית או אישית. בעולם עוין כלפי היהודים, שבו רמת האנטישמיות רק עולה, סין היא סוג של נווה מדבר בתחום הזה.
היחס החיובי הזה כלפי היהודים בנוסף לצמיחה כלכלית מואצת והפיכת סין לכלכלה הגדולה בעולם, גורמים לכך שבשנים האחרונות יהודים רבים מישראל, ארה"ב, אנגליה וצרפת מגיעים לסין ללימודים ולעבודה. סטודנטים, אנשי מקצוע, אנשי עסקים ומשפחותיהם בוחרים להעביר את מושבם למדינה, וכך הקהילה היהודית בסין מתעוררת. כיום יש תשע קהילות יהודיות בסין, בין היתר בשנגחאי, בבייג'ינג, בגואנדז'ו, בשנג'ן, בייוו ובשנגדו ובהם בתי כנסת, בתי ספר ושירותי כשרות.
היכל האמת הטהורה
בין הקהילות הייחודיות והמבודדות ביותר מכל קהילה יהודית אחרת בעולם, שקסמה ליהודים ולחוקרים כאחד, נמצאת קהילת קאיפנג, עיר הבירה לשעבר במחוז שושלת סונג בסין. הקהילה הצליחה לשרוד קרוב לאלף שנה בתנאי ניתוק כמעט מוחלטים משאר העולם היהודי, עד שהתבוללה בסביבתה לפני כ־150 שנה. מקורה של הקהילה במאה ה־11, ביהודים שהגיעו מהודו ופרס. ככל הנראה הקהילה היהודית של יהודי קאיפנג התגלתה על ידי המיסיונר הישועי מתיאו ריצ'י בשנת 1605.
הקהילה בקאיפנג מנתה בעבר אלפי יהודים הודות לסובלנות והפתיחות ששררו בסין כלפי היהודים, וחבריה עסקו בהצלחה בתחומים שונים – במסחר, באומנויות, בשירות ממשלתי ובצבא. יהודי קאיפנג אימצו חלק מהתרבות הסינית אולם שמרו על אחדותם כקהילה עד לעת החדשה. בית הכנסת של הקהילה, שילוב ייחודי של ארכיטקטורה סינית ומסורת יהודית, היה אחד המראות המרשימים ביותר בעיר. הרב האחרון של קהילת קאיפנג נפטר בשנת 1867 (בבית התפוצות מוצג דגם של בית הכנסת שם, שחרב).
בית הכנסת של הקהילה הוקם בשנת 1163 וחרב כמה פעמים אך שופץ שוב ושוב מחדש, עד שבשנת 1860 עלה הנהר הצהוב על גדותיו והרס את בית הכנסת, ומאז הקהילה החלה להתפורר ולהתבולל. במקומו של בית הכנסת ניצב כיום בית חולים ממשלתי, ואין זכר לקירותיו של בית התפילה. במשך העשורים האחרונים חלמו רבים וטובים לבנות שוב את בית הכנסת הנקרא בפי יהודי קאיפנג "היכל האמת הטהורה", אולם לא עלה בידם.
אחת האגדות המרתקות המסופרות בפי צאצאי יהודי קאיפנג מגוללת את סיפורם של היהודים שם והמיסיונרים הנוצרים הראשונים בסין. היהודים שלא שמעו מעולם על הנצרות, והניחו כי כל המאמין באל אחד הוא בהכרח בן לדת היהודית. המיסיונרים, שלא שיערו שיכולים להיות יהודים בסין, הניחו שהם "נוצרים אבודים". כאשר התבררה הטעות, ניסו הנוצרים להעביר את היהודים על דתם – אך לשווא, מכיוון שיהודי קאיפנג דבקו בנאמנותם למסורת היהודית (אגדה זו מופיע גם בספר אגדות היהודים הסינים של קאיפנג, מאת ד"ר בוורלי פרינד ופרופ' שו־שין).
תור הזהב של יהודי קאיפנג היה בימי הביניים. במאות ה־15־16 הם חיפשו קווי דמיון בין הקונפוציאניות ליהדות, ככל הנראה ראו צורך למצוא מקבילות בין האמונות והפולחנים כדי להוכיח כי היהודים יכולים בקלות למצוא מכנה משותף עם סין. לצורך כך הכינו מלומדים יהודים טקסטים המציגים את המשותף וחרתו אותם על אבנים. הקהילה היהודית הציבה את האבנים בבית הכנסת ובמקומות אחרים בשנים 1489, 1512, 1663, ו־1679. האבן הקדומה ביותר מציגה את אברהם כמייסד הדת היהודית וכמתנגד חריף לעבודת אלילים: "הם לא עשו פסלים, לא החניפו לרוחות ולשדים ולא האמינו במנהגי האמונות הטפלות. ואשר לעשיית פסלים ודמויות וציור צורות וצבעים, אלה הם דברי שווא ונוהגי ריק".
אולם במשך השנים, יהודי קאיפנג התקשו לשמור על יהדותם בשלמות עד אשר שכחו כיצד לקרוא בתורה בעברית וכתבו ספר תורה בסינית, שכדוגמתו אפשר למצוא במוזיאון הבריטי בלונדון. מפאת ההשפעה המקומית וההסתגלות לחקלאות המקומית הם החלו גם לאפות חלות של שבת מקמח אורז.
באיגרת מרגשת משנת תר"ס (1800), פנו בני הקהילה הספרדית אשר בשנגחאי לבני הקהילה היהודית בקאיפנג, קבלו על מצבם הרוחני והציעו את עזרתם. מתוך האיגרת אפשר ללמוד על המצב ששרר בקהילה: "אחינו אנשי גאולתנו, שמענו שנחרב בית הכנסת שלכם ולא יש לכם רב ומלמד ללמד אתכם תורת אלוקים ודרך הישר בעבודת ה'… נשבר ליבנו בקרבנו ויגון ואנחה מלא ליבנו בשומעינו זאת השמועה הרעה… אשר שכחתם את תורת ה' אשר לימדו אתכם אבותיכם ואת עבודת ה' שכחתם ושבת ומועדים והמילה עזבתם. על כן נתעוררנו לעזרתכם וביקשנו לשלוח לכם מלאכים מבני עמנו לראות מה זה ועל מה זה… ואנחנו משתוקקים לעזור אתכם ככל אשר יעלה בידנו למען תשובו על דרך אבותיכם ואבותינו… ואם אתם צריכים הוצאות לבניין בית הכנסת שלכם, אנחנו נשתדל לקבץ ולשלוח לכם מעות… ואם אתם צריכים מלמד ללמד אתכם תורה וחוקים גם כן נשתדל ככל כוחותינו לשלוח לכם, ואם ייטב בעינכם שתבואו לפה עירנו שנגאי ותשבו פה, אנחנו נעזור אתכם וניתן לכם עסק ותעשו משא ומתן גדול… ותלכו בדרך אבותיכם ואבותינו אשר הלכו בה… ועל כן ספרי התורה אשר נשארו אצלכם לא תמכרו אותם".
על רקע סין הגדולה הנחשבת כיום לאחת ממעצמות העולם המודרני, ההיסטוריה הארוכה של הקיסרים הסינים והתרבות הייחודית שלהם וכוחה של המפלגה הקומוניסטית, יש לראות כפלא את קיומה של הקהילה היהודית הקטנה בקאיפנג לאורך השנים, וכן את התעוררותה וחידושה של קהילת צאצאי יהודי קאיפנג היום ורצונם לשוב לדת אבותיהם. גורלה של קהילה היסטורית זו טרם הוכרע, ודפי ההיסטוריה ילמדו אותנו על המשך דרכה וגורלה. 
הרב אליהו בירנבוים הוא ראש מכון שטראוס עמיאל מבית רשת אור תורה סטון, חוקר קהילות ישראל ושבטים אובדים ובעל מדור "רב עולמי" במוסף שבת
