שנה, ואף יותר, של סחרור פוליטי הגיעה אמש לסיומה, לא לפני שזכינו לעוד כמה שעות של פיצוצים, אי הסכמות ודיווחים סותרים על התקדמות ונסיגה בהתאם. בסוף זה הגיע: הסכם פוליטי קואליציוני מהמסובכים שנראו במחוזותינו, ושניים שהעבירו את השנה האחרונה בהשמצות האחד של השני (ארדואן ו"לא כשיר") יושבים אל השולחן, דוחקים מעט מגאוותם הצדה, וחותמים. אולי בפעם הראשונה השנה הם באמת שמו את ישראל לפני הכול. חוסר האמון ההדדי בין הצוותים והאישים נתניהו וגנץ יצר הסכם מסועף שאמור להפיג את חששותיהם מפני הדחה מוקדמת.
מיד לאחר החתימה, נשלחה לתקשורת "רשימת ההישגים" של כל צד בהסכם. בליכוד ציינו בצדק את החופש לקידום הריבונות, את השארת חוק הלאום ללא שינוי, את יו"ר הכנסת ואת הווטו שהושג על מינוי שופטים לעליון. מנגד רשימתה של כחול לבן נראתה מוזרה מעט. למעט תיקי הביטחון והמשפטים (שכמעט רוקן מתוכן) וציון הברור מאליו שכל החלטה על מינוי וחקיקה תתקבל עם אפשרות וטו של שני הצדדים, לא היה שם הרבה. אבל אי אפשר לקחת מגנץ את ההישג המרכזי בהקמת הממשלה – כניסה לתפקיד ראש הממשלה בעוד שנה וחצי עם 15 מנדטים בלבד, 13 מתוכם שרים, וחוק נורבגי שיכניס עוד כמה ח"כים חדשים שיאכלסו את ספסלי המליאה.
ההישג הכמותי של כחול לבן פוגש הישג תודעתי של נתניהו. אחרי שנה שלמה בה לא מצא נתניהו שותפים להקמת קואליציה והוקע בשל כתבי האישום נגדו, הגיע גנץ, שמנע מערכת בחירות רביעית, והלבין את המשך כהונתו. אך גנץ לא עשה זאת לבד, לצידו עמדו יועז הנדל וצביקה האוזר. השניים, שטרפדו תחילה את האיום להקמת ממשלת המיעוט עם הח"כים הערבים, ולאחר מכן לא הותירו לגנץ ברירה אלא להגיע למו"מ מול נתניהו. תפקידם לא הסתיים בזאת, ואמש סייעו רבות בהשגת הפשרה בנושא הוועדה למינוי שופטים, כשהאוזר יהיה הח"כ השני מטעם הקואליציה שחבר בוועדה ובתיאום מלא עם הליכוד. השניים שיצאו לדרכם הפוליטית מתוך התנגדות לכל מה שמייצג נתניהו, מצאו עצמם במרכז הסכם אחדות שמשמר את שלטונו, לפחות לתקופה הקרובה.
נתניהו שראה את הסקרים המחמיאים בשבועות האחרונים ואת אהדת הקהל עולה ויתר, גם הוא לכאורה על האפשרות לבחירות נוספות ומיקסום הצלחות. לא רק זה, אלא שהאיומים של גנץ בחקיקה נגדו היו כמעט בלתי אפשריים, בשל החלטת חברי הכנסת משמאל שלא לשתף פעולה. הקורונה שיחקה תפקיד מרכזי בשני צידי מגרש ההסכמים. לולא המגפה והשבתת המדינה לא הייתה לגנץ, האוזר והנדל כל הצדקה להצטרף לממשלה עם נתניהו. בצד השני לעומת זאת, המצב הנוכחי הצדיק את המחיר ששילמו שרי הליכוד ומדיניות הימין בנושאי המשפט.
בתוך ההסכם מתחבאת האישור של כחול לבן לנוסח חוק הגיוס שליברמן סרב לו: מתווה אטיאס, לפיו יעדי הגיוס ייקבעו בממשלה ולא בחוק. כזכור, התנגדות ליברמן למתווה הזה הייתה הסיבה לבחירות מספר אחת ותירוץ לבחירות מספר שתיים. אם ליברמן היה מסכים לפני שנה לאותו מתווה בדיוק, היו נחסכים מאיתנו שנה של שיסוי חברתי ובזבוז מיליארדי שקלים. ומי יודע, אולי היינו מגיעים מוכנים קצת יותר להתמודדות עם הקורונה.
אך כמו לכל הסכם, יש גם נקודות יציאה. אם תקציב המדינה לא יועבר, הצד שהצביע נגד לא יוכל לכהן בראשות הממשלה, והצד שמנגד יקבל שלושה חודשים נוספים על השלושה הקבועים בחוק לפני פיזור הממשלה. רק אז, אם לא יועבר התקציב, תתפזר הממשלה. נקודת יציאה אחרת נמצאת במהלך התקופה שהוגדרה להקמת ממשלת חירום של חצי שנה. נכון לעכשיו, ויתרו הצדדים על הגדרת קווי היסוד של הממשלה שבדרך והותירו את המשימה לחצי שנה הקרובה. אם לא יגיעו הצדדים להסכמה – בחירות?
