בסרטון שהפיץ אתמול (ד') ראש הממשלה נתניהו לבני המשפחות השכולות, הוא הקריא כמה מילים שכתבה שרה שחף-ברי. אלמנתו של מאיר ברי שנפל במלחמת יום כיפור, ואמו של סגן משה ברי, מ"פ בפלחוד צנחנים שנפל לפני 27 שנים בלבנון. משה היה בן שלוש וחצי כשנהרג אביו במלחמה.
בטקסט שפורסם השבוע ברשתות החברתיות, היא קראה לבני המשפחות השכולות שלא להגיע השנה לבתי העלמין. "בתוך כל הקושי, אני יודעת שהבחירה שלי נכונה", הקריא נתניהו מדברי שחף-ברי, זמן קצר אחרי שהממשלה אישרה את ההחלטה שלא לאפשר ביקור בקברים ביום הזיכרון.
את הדברים כתבה שחף-ברי עוד לפני שהתקבלה ההחלטה. "כתבתי את זה ביום ראשון, כי הרגשתי שזו עת צרה וחייבים להשמיע קול, ואולי מה שכתבתי עזר קצת להחלטה של המנהיגים. זה לא קל לעמוד מול הורים שכולים". אנחנו משוחחות טלפונית, לאחר שהיא מסיימת ללמוד שיעור בזום. כבר כחמישה שבועות שהיא לבד בבית, משתדלת כמעט שלא לצאת, לפי ההנחיות.
היא מתארת כי אחד מבניה שעובד באזור הר הרצל, שלח לה השבוע תמונה של השער הסגור באתר. "זה לא קל, אבל גם ברמה האישית יש רגעים שמבטלים משהו חשוב אחד כי יש משהו חשוב יותר. כך גם ברמה הלאומית. הכאב מועצם בימים אלה, אבל אני מקווה שגם התקופה הזו תעבור ונחזור לשגרה יותר מאפשרת".
שרה, שהתאלמנה לפני יותר משנה גם מבעלה השני, אליקים, עמו גידלה את ילדיה, הייתה השנה לבד בבית בליל הסדר. גם את האזכרה ביום השנה למשה בנה בפסח, קיימה המשפחה באופן שונה. "עשינו אזכרה בזום, מאוד מאורגנת ויפה. כל שנה באים אנשים לא מעטים לאזכרה, אבל השנה נאמר לי שהיו כמאה כניסות לזום, ועוד אנשים רבים שאמרו לי שניסו להיכנס ולא הצליחו. זה איפשר ליותר אנשים להצטרף. אמנם הייתי לבד בבית בעת האזכרה של בני, אבל ממש הרגשנו כולנו שאנחנו עטופים במעטפת עצומה של חום ואהבה והשתתפות אדירה.
"יותר משקשה לי לא להיות בבית הקברות, קשה לי להמנע ממגע עם ילדיי ונכדיי. אני רוצה לחבק אותם, לנשק אותם, לגעת בהם. כי בית הקברות נמצא. הוא שם. עוד יהיו ימי זיכרון, יהיו לילות סדר. אומרים שבמותם ציוו לנו את החיים, והשנה זה מקבל משמעות ממש של החיים כפשוטם. זו עבודה ביני לביני בשיח עמוק ורציני עם הילדים, עם אחותי, עם האחיינים שלי. וזה לא מוחק את הקושי. להיפך, הרבה יותר קשה לי השנה. אני מניחה שהבדידות קשה לכל מי שנמצא במצב הזה, אבל בוודאי בימים האלה, עמוסי הזיכרונות, הכאב והגעגוע גדולים. ואף על פי כן".
מדי שנה, מתארת שרה, לאחר הטקס הרשמי, מגיעים מבקרים רבים אל ההר, והיא מספרת להם את סיפורה המשפחתי. "בסוף הטקס ביום הזיכרון תמיד מתחילה איזו תנועה אל ההר וממנו החוצה. המשפחות לאט לאט נפרדות, וההר מתחיל להתמלא מחדש. ואז מגיעים תלמידים ומקיפים שוב את הקבר של משה ואני מספרת עליו ועל אבא שלו. ואני מדברת על המשפחה שלנו והבחירה לחיות כאן. המוני נוער צעיר מהארץ ומחו"ל באים וצמאים לשמוע את הסיפור האישי. ובאמת יש חיבוק של כתף לכתף, המונים באים, ואני כל שנה שם. והשנה זה יהיה אחרת. הכול אחר.
"אני באמת חושבת שיש כאן חשיבה מאוד עמוקה איך יוצרים את האיזון בין הרצון להיות הכי קרוב למקום קבורתם של הבנים לבין הרצון לחיות. זו חוויה מאוד עמוקה ומאוד קשה, אבל זה הדבר הנכון בעת הזאת", אומרת לנו שרה.
וכך היא כתבה ביום ראשון:
"
הבחירה לא ללכת להר הרצל השנה, היא הבחירה בחיים. הפעם לא אלך להר הרצל ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
בני, סגן משה ברי הי"ד נהרג בלבנון (ניסן תשנ"ג; 1993) וקברו בהר הרצל סמוך לחלקה בה קבור אביו מאיר הי"ד שנהרג במלחמת יום הכיפורים (תשרי תשל"ד; 1973).
העליה לבית הקברות ביום הזיכרון הפרטי וביום הזיכרון לכלל חללי צה"ל, היא כדי לזכור ולהזכיר את כל מי שמסר נפשו על הגנת העם והארץ, את המחיר הנורא ואת משמעות החיים עם ולמרות האובדן והכאב. ימי הזיכרון בבית הקברות הצבאי הם מקום מפגש של כל מעגלי הקשר עם יקירינו. קברם של משה ואביו, הוא מוקד עליה לרגל מדי שנה בשנה של המשפחה והחברים, חיילים ובני נוער מהארץ ומהעולם.
בימי הזיכרון אני מדברת ומספרת על משה ועל אביו מאיר, על השורשים המשפחתיים, על אהבת העם והארץ, על חייהם ועשייתם לפני מותם ועל מסירות נפשם מתוך תחושת אחריות ומנהיגות. אני מדגישה ש"בחייהם ובמותם ציוו לנו חיים של משמעות". אנחנו עוטפים ועטופים באהבה גדולה של המשפחה והחברים. כך כל שנה.
הפעם אשאר לבד בביתי כמו שנשארתי לבד בליל הסדר. אני בוחרת להישמע להוראות במצב החירום שנכפה עלינו בעקבות מגפת הקורונה. אני אחראית לבריאותי כמיטב יכולתי, מתוך תקווה שאוכל בקרוב לפגוש את ילדי ונכדי פנים אל פנים. למרות מפגשי הוידיאו והזום עם המשפחה והחברים, היה לי מאד קשה להיות לבד בליל הסדר, והיה לי מאד קשה להיות לבד ביום הזיכרון למשה בשבוע שעבר. האזכרה שעשינו לזכרו, היתה אחרת ושונה מכל האזכרות שקיימנו ליד קברו בהר הרצל, ואעפי"כ לא ויתרנו על מפגש (בזום) עם אוהבי משה. הלבד הפיזי נותן הזדמנות ליחד חדש, אחר ומשמעותי כמו לאפשר לנכדי החיילים להשתתף למרות ריחוקם הפיזי והגיאוגרפי.
לפני כשנה וחצי הלך לעולמו אישי היקר אליקים ז"ל שגידל יחד איתי את ילדיו של מאיר ובהם משה, כילדיו שלו, ויחד עם כל ילדינו, לאי"ט, היה לי למשענת ומקור תמיכה ואהבה. בלעדיו, הלבד קשה כפל כפליים.
בתוך כל הקושי אני יודעת שהבחירה שלי נכונה.
אני מאמינה שעוד יהיו לילות סדר ועוד יהיו ימי זיכרון. ביטול ליל הסדר המשפחתי וביטול טקסי יום הזיכרון ברוב עם – נכונים לעת הזאת.
השנה הייתי בבית לבד בליל הסדר וביום הזיכרון למשה בני. השנה אהיה לבד בביתי גם ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
בכל הימים האלה היו ויהיו איתי, משפחתי וחברים בדרכים אחרות ומשמעותיות כמו הזום.
בתפילה לימים של בריאות, ושל מפגשי חיים כפשוטם. באהבה גדולה ובחיבוק ענק לילדיי ונכדיי ולכל קרוביי וחבריי. ובזכרם הטוב של יקירינו, נתנחם".
