בבלפור לא פרצו בריקודים ביום שני השבוע, וגם לא הוחלפו חיבוקים וטפיחות על השכם. ולא רק בגלל הנחיות הקורונה או יום השואה המתקרב. מה שהורגש שם היה משהו אחר לגמרי: אנחת רווחה גדולה. הבכירים ויועציהם בשני הצדדים חשו שביצעו ויתורים קשים, אפילו מרחיקי לכת; הליכוד על ראשות הממשלה בעוד שנה וחצי ועל תיק המשפטים, וכחול לבן בכך שבסופו של דבר הכשירו את נתניהו ואת תיקיו הלכה למעשה, במחיר פיצול המפלגה שעל כנפיה הגיעו לכנסת.
האמון הבסיסי שאפשר את ההסכם לאחר שנה רוויַת השמצות, נבנה לאיטו. נתניהו וגנץ נפגשו פעמים רבות יותר מאלו שדווחו בתקשורת. עשרות שעות, פגישה אחר פגישה, וחומת החשדנות ההדדית הלכה והתמוססה. צוותי הדוברות של שתי המפלגות עבדו בתיאום כמעט מלא בשבועות האחרונים. כל צעד ושעל עודכן מראש, כולל הודעות הליכוד על ביצור גוש הימין. במישור אחר, ראש המטה של גנץ מעיין ישראלי, וראש הסגל של נתניהו אשר חיון, יצרו ביניהם חיבור אישי שהוביל גם הוא להורדת מפלס המתח.
דווקא גבי אשכנזי, שסומן תחילה כאחד הגשרים לאחדות בין הליכוד לגנץ בזכות הקשרים שיצר עם דרעי, ושאכן דחף בכיוון בתחילת הדרך, הפך לרועץ. בשבועות האחרונים התנגד לשיח על החלת הריבונות, וניסה לפגוע בהסכמות שהושגו. אחרים טוענים כי אשכנזי התהפך מרגע שהבין כי יו"ר מפלגתו לא מתכוון לוותר לו על תיק הביטחון לפני הרוטציה. הוא לא היה מעוניין בתיק החוץ, והחיפוש אחר תפקיד ביצועי אחר שיהלום את מידותיו נטל זמן ומשאבים. יש גם מי שמצביעים על מרכיב אישיותי: המו"מ המפותל על מעלותיו ומורדותיו דרש סבלנות רבה, תכונה שאשכנזי לא ניחן בה. ההסכם נחתם למרות התערבותו ולא בזכותה, כך לטענת גורמים מעורבים במו"מ.
למחרת בערב חתם גנץ את נאומו בכפר המכביה במילים חמות ומפתיעות לשותפו החדש: "אני מבקש להודות בהזדמנות הזאת לכל השותפים שאפשרו לנו להגיע למהלך הזה עבור אזרחי ישראל, גם לראש הממשלה נתניהו שעשה גם הוא מהלך משמעותי מבחינתו, ציבורית ואישית. אני יודע שגם הוא שילם ומשלם מחירים עבור הצעד הזה. גם הוא כמוני היה צריך להפוך יריב פוליטי לשותף בהובלה הלאומית. אני יודע עד כמה קשה היה לו לעשות את המהלך הזה למען אזרחי ישראל". נתניהו, שצפה בנאום, התרגש מהדברים וביקש מאנשי לשכתו לקשר אותו לגנץ כדי להודות לו. ושוב נרשמה בין השניים שיחה טובה מאוד.
אבל הדרך להסכמים לא הייתה סוגה בשושנים. לכמה מאנשיו של גנץ, וכך גם בעבור יריב לוין, היא דמתה יותר לרכבת הרים שהגיעה לשיאה דווקא לקראת חתימת הסכם ראשון לאחר שנה רוויה בשיחות עקרות. שושביני החופה העיקריים הם שניים – יועז הנדל וצביקה האוזר. ללא דבקותם העיקשת, המעצבנת לפרקים, במטרה – היינו היום כנראה בדרך לבחירות מספר ארבע.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף יומן, מקור ראשון
