"איקאה פתוחה אבל מבטלים את יום הזיכרון": פוליטיקה וחיים בקריית שאול

בית העלמין קריית שאול, יום חמישי, 9:43

כשנכנסים לבית העלמין הצבאי בקריית שאול דרך שער 5 שומעים מיד צלילים נעימים של במבוקים ופעמונים דקים שנעים ברוח. השקט מסביב והפריחה האביבית הירוקה והצלילים האלו יוצרים כמה שניות של אסקפיזם דווקא במקום הכואב ביותר במדינת ישראל. מתחת לעץ עומדת נונה להבי, אמא של איתן, שהיה מוזיקאי. מבחינתה כל צליל וצליל בתזמורת החרישית שתלתה על העץ הוא בעצם הנהון לשלום מהבן שלה. שורות של אבנים – "החדשות" יותר מקושטות כבר בלא מעט צבע, וכל אחת מביאה איתה עולם, סיפור וכאב שלא עובר. בימים כתיקונם, ולא שיש ימים כתיקונם למבקרים פה, סוף השבוע שלפני יום הזיכרון מוקדש לצחצוח הקבר וטיפוחו רגע לפני שכל החברים באים לביקור השנתי. לא רק השקט המוחלט והתנועה הדלילה מסגירים שאנחנו לא בימי שגרה. אימת הקורונה שמגולמת במסכות הופכת גם מיתוס כמו יום הזיכרון לגרסה לא ברורה של מה שאנחנו מכירים מאז ומעולם.

יורם דורי, 70, גבעת־שמואל

על המפה: מ־1996 ועד יום מותו הייתי עוזר של שמעון פרס. הייתי דובר מפלגת העבודה הרבה שנים, אני מכיר את התחום ואני איש מפלגת העבודה הרבה שנים.

פוליטיקה, חיים, קורונה: הימים האלו הם דז'ה־וו בשבילי. ההיערכות לקורונה וההיערכות ליום כיפור. אני זוכר את דיין שאמר: "מעולם מצבנו לא היה טוב יותר". הייתי ילד חצוף שידע שלא שלום ולא מלחמה – זה לא מצב טוב. יצאנו בלי מקלעים ועם ציוד שהגיע מווייטנאם. אני שומע את הסיפורים על המטושים ונזכר בזה. אבל אני מאוד בעד ממשלת האחדות. פוליטיקה היא מתמטיקה, העובדה היא שלא היו 61 אז לא הייתה ברירה. פעם הרב עובדיה אמר לי ולפרס שגם האדם הראשון התעורר והבין שהוא לבד בעולם, וגם האישה התעוררה והבינה שהיא לבד, ועשו ממשלת אחדות עד שהנחש בא והפריד ביניהם. מפלגת העבודה תמיד רצתה להיות חלק מהעשייה, ואני חושב שטוב שפרץ נכנס פנימה.

זיכרון: אני בא הנה בכל שנה לבקר את החבר הכי טוב שלי, משה וילדינר. משה היה בן למשפחה של ניצולי שואה. היינו חברים קרובים בבית ספר לשיריון, היינו מדריכים והכשרנו את רוב מי שהצילו את מדינת ישראל ב־1973. ביום כיפור, בגיוס, הוא אסף אותי באוטו שלו, והוא גם היה הנהג בחתונה שלי ושל אשתי, שהייתה המד"סניקית שלנו. ב־1973 המנהיגים כשלו, והטנקיסטים והחיילים הביאו את הניצחון. זה מאוד מזכיר לי את הקורונה: המנהיגים כושלים, והרופאים עומדים בחזית. פגשתי את משה בפעם האחרונה במקלחת של ג'ריקנים במפגש חטיבתי, בשבת לפני שהוא נפל. לא היה לי מושג שהוא נהרג, התקשרתי הביתה יום אחד, ואחי שאל אותי אם שמעתי שהוא נהרג. אני בקשר צמוד עם כל המשפחה שלו. הייתי אמור לטוס מחר לארה"ב בהזמנת אחיינית שלו, אבל הנה אני פה, לא נוסע ואפילו לא יכול לבוא לבקר אותו ביום הזיכרון.

אמירה בקל, 49, חולון

על המפה: אני ימנית וליכודניקית ומצביעה, אבל לא עמוק בזה.

פוליטיקה, חיים, קורונה: באנו היום כי אמרנו שלא נפסיד את היום הזה, אבל אנחנו מבינים את ההחלטה. ביום הזיכרון נשב מול הטלוויזיה, כאילו יש אופציה אחרת עכשיו. נראה בערוץ 33 את השמות עד שנגיע לשם שלו. בכל שנה אני עוצרת ומצלמת את זה שוב. אבל פוליטיקה לא מעניינת אותי ביומיום. בלי שום קשר למקרה של אחי. יש הרבה טרדות, לא מגיעים להתעסק בזה בכלל. עכשיו אני בחל"ת, אבל אני מעצבת גרפית בבית דפוס.

זיכרון: זה מאוד קשה. אחי מת ממחלה לפני עשר שנים. הוא היה בפלוגת חיל קשר בנח"ל, ומשם התקדם. הוא היה נשמה טובה. אהב לעזור, החיילים שלו הרגישו שהוא אבא שלהם. לב גדול שפספסנו בגיל צעיר, הוא היה בן 44 כשנפטר. הזמן לא מרפא שום דבר. אלה הדברים הקטנים שאתה אומר עליהם: חבל שהוא לא פה. הוא נפטר יומיים לפני יום ההולדת שלי, אז בכל יום הולדת אני עצובה ואומרת שהוא היה צריך להיות פה. כבר עברתי אותו בגיל.

נחום זמבור, 48, הרצליה

על המפה: הלכתי להצביע מחוסר ברירה. הצבעתי לכחלון בהתחלה, והבנתי שגם הוא מכר אותנו. אחר כך אני כבר לא זוכר למי הצבעתי.

פוליטיקה, חיים, קורונה: אנחנו יתומי צה"ל שעברו את גיל 18, בעצם "פגי תוקף" מבחינת המדינה. אף אחד לא דואג לנו. יש פה ביזיון עצום במדינה הזאת – חנות איקאה פתוחה, ויש התקהלויות שם, אבל פה אתה מבטל את יום הזיכרון. פה רק דואגים לכיסא ול־40 אלף שקל משכורת ואחר כך חפש אותי בסיבוב. אם אני אשב שם לא אהיה כזה, אני בא ממצוקה ולא אמכור את עצמי.

זיכרון: אבא שלי נחום נהרג במלחמת יום כיפור, ואני קרוי על שמו. סיפורים קצת משתנים עם השנים – בהתחלה אמרו לנו שהוא הראשון שנהרג במלחמה, אבל עם השנים גם אמרו לנו שהוא נהרג מאש כוחותינו, אחרי שחבר מהפלוגה חקר יחד עם עיתונאי. אחרי שלושים שנה אתה מקבל פתאום תפנית בסיפור והפצעים נפתחים מחדש. שתבין, לא הכרתי אותו, עוד לא נולדתי אז. אבל הוא אבא שלי לכל דבר. לא פשוט לגדול ככה בלי זיכרונות וטיולים והרפתקאות שעברנו ביחד. אין מצב שאני לא בא ביום הזיכרון לפה, אף אחד לא יעצור אותי. אף שוטר לא ירגיש טוב עם עצמו אם יעצור מישהו מלהגיע הנה ביום הזה.

שיראל וולקן, 18, גבעת־שמואל

נעה כהן, 18, גבעת־שמואל

על המפה:

נעה: אנחנו מהקוראות ומהמתווכחות. לא הספקתי להצביע עד עכשיו, אבל בספטמבר בטח יהיו עוד בחירות.

שיראל: אנחנו אוהבות פוליטיקה, קוראות על זה. הספקתי להצביע פעם אחת, לימינה.

פוליטיקה, חיים, קורונה:

שיראל: המצב עצוב. לפי מה שהבנו בהכנות להיום, חלק גדול מההורים שאמורים לבוא לפה הם בקבוצת סיכון, ויש הרבה שלא יגיעו גם בימים שלפני. אני מקווה ומאמינה שמישהו שיציב דגל בשבילם ייתן להם תחושה טובה, אחרי שהקריבו את הקורבן הכי יקר שיכול להיות. בקשר לממשלת האחדות, הייתי מעדיפה שהממשלה תהיה רק ימין, אבל הגענו למצב שמוכרחים ממשלה. אם זה מה שצריך לעשות, אז יהיה טוב. ושבנט ייכנס, בנינו על זה.

נעה: מרגש לראות שאנשים גם במצב הזה מגיעים לפה, ומוכנים גם לעשות מעבר. לגבי הפוליטיקה, אם בנט לא ייכנס לממשלה ניפגש מהר שוב בבחירות.

זיכרון:

נעה: דרך בני עקיבא יש מיזם שנקרא "נר לנופל". בכל שנה מגיעים לפה השבטים הבוגרים של הסניף להדליק נר ולהציב דגל על קברי הנופלים כדי שיהיו ביום הזיכרון. השנה בגלל המצב באנו כבר עכשיו.

שיראל: נותנים לנו שקף שנלמד דרכו על כל נופל שאנחנו מבקרים בקבר שלו, שנכיר את הסיפור.