בבוקרו של ערב חג הפסח האחרון נאלץ ד"ר אלי רוזנברג, רופא בכיר במחלקת הקורונה של סורוקה, לבשר לכמה משפחות של חולים במחלקתו על פטירת יקיריהם. שעות ספורות לאחר מכן, בליל החג, הוא ישב עם אשתו וחמשת ילדיו בסלון ביתם בירוחם, והתפלל יחד איתם את תפילת ערבית החגיגית. כשהגיעו לתפילת ההלל הוא התקשה לומר חלק מפסוקי ההודיה, ויצא מהסלון כשדמעות בעיניו.
"זו רכבת הרים רגשית", אומר רוזנברג, שכבר קרוב לחודשיים עובד ביחידה המיוחדת לטיפול במצבים מיוחדים (יטב"מ), שהוקמה בסורוקה. "מצד אחד, לשחרר מטופל בן 92 ולראות אותו יוצא על הרגליים מחייך ובריא זו תחושה עילאית, שמזכירה לנו בשביל מה אנחנו עושים את כל זה. מצד שני, יש תחושת חוסר אונים ותסכול מול מגפה שבינתיים אין לנו פתרון אמיתי וטוב נגדה, מעבר לבידוד חברתי ושמירה על כללי היגיינה. אנחנו חווים לעיתים גם התמודדות פסיכולוגית לא קלה מול חולה שלא רוצה להיות מאושפז ודורש לצאת הביתה. בתנאים רגילים, אם יש חולה שלא רוצה להיות בבית חולים אנחנו לא מחזיקים אותו בכוח. פה נאלצנו לפעמים להחזיק אנשים בעל כורחם, וזו תחושה לא פשוטה".
בעת שגרה, ד"ר רוזנברג הוא אחראי תחום אימונולוגיה קלינית (מבוגרים) בסורוקה. כאשר הקורונה הגיעה ארצה חיפשו בסורוקה רופאים בכירים שיתנדבו לעבוד במחלקה המיוחדת, ורוזנברג התנדב מיד. כמי שמכיר אותו מגיל 18, מאז שלמדנו יחד בישיבת ההסדר בירוחם, לא הייתי מופתע.
כשבתו הקטנה נעה שמעה שאביה התנדב לטפל בחולי הקורונה, היא בכתה וכעסה. "בהתחלה היה חשש גדול, בעיקר של הילדים", מספר רוזנברג. "הסברתי להם שאני עובד באופן מאוד ממוגן, ושאני סומך על המיגון שיש לי ומשתמש בו היטב. תיארתי להם איך בסוף כל יום אני מתקלח בסבון אנטי־בקטריאלי, מחליף בגדים ונעליים ולא נכנס הביתה עם שום דבר ששהה ביחידת הבידוד למעט המשקפיים. כשהם הבינו את זה, מפלס הדאגה ירד".
ב־8 במרץ ביקרו רוזנברג ועמיתיו לצוות ביחידה המיוחדת, הראשונה בישראל, שהוקמה בבית החולים שיבא בתל השומר לטיפול בחולי הקורונה. "ראיתי שם את כמות הבינוי וכוח האדם, ואת החשיבה הנרחבת שהושקעה כדי לתפעל את הכול בצורה מיטבית. באותם רגעים הפנמתי שזה באמת הולך לקרות ושגם אנחנו נכנסים למערכה הזאת. בסורוקה עבדו באותו יום באופן אינטנסיבי, אל תוך הלילה, כדי להקים את היחידה החדשה, ולמחרת בערב הגיעה אלינו המטופלת הראשונה".
מחלקת הקורונה של סורוקה מבודדת וממוקמת בקצה המתחם של בית החולים, הרחק ממחלקות אשפוז אחרות. ד"ר רוזנברג מתאר את המחלקה כמעין תחנת חלל. בכניסה יש אזור המוגדר כשטח התארגנות, ומשם עוברים אנשי הצוות לאזור התמגנות שבו הם מעלים על עצמם שכבות מיגון חיצוניות. רק כאשר הדלת בין שני האזורים סגורה, ניתן להיכנס מאזור ההתמגנות לאזור שבו החולים מאושפזים. בסיום הטיפול, אנשי הצוות לא חוזרים לאחור אלא יוצאים מדלת אחרת לאזור התפשטות נפרד, שבו הם מסירים את שכבות המיגון. "זה השלב הכי מסוכן מבחינת חשש ההידבקות, כי בהסרת שכבות המיגון טיפות של נוזלי גוף שמכילות את הנגיף עלולות להתפזר באוויר. לכן טקס ההתפשטות מאוד מובנה, ואנחנו מקפידים עליו בצורה דתית כמעט", מסביר רוזנברג. מאזור ההתפשטות עוברים אנשי הצוות לאזור אחר שבו הם מתקלחים, ומשם יוצאים למתחם שבו הם מתלבשים מחדש.
בשבוע הראשון, כשהחולים שהגיעו לטיפול עוד היו ממוספרים ובכלי התקשורת פורסמו המקומות שבהם ביקרו, אמר לי רוזנברג: "יותר מהמחלה עצמה, יותר מהבידוד שנכפה עליהם, הדבר שהכי פוגע בחולי הקורונה שאני מטפל בהם, הוא השיימינג שהם סופגים ברשתות החברתיות ובסביבה שלהם". באותם ימים, כזכור, פורסמו המקומות שבהם שהה כל חולה, והיו שכעסו עליהם, לא תמיד באופן רציונלי, על כך שגרמו להם להיכנס לבידוד. כך קרה שהחולים נחשפו לביטויים לא נעימים כלפיהם בקבוצות ווטסאפ של השכונה והקהילה שלהם או בפייסבוק.
"כעת התופעה הזאת כבר פחות קיימת", אומר השבוע רוזנברג. "בימים הראשונים האוכלוסייה של החולים הייתה אוכלוסייה צעירה וחשופה למדיה חברתית. בתוך כל הבידוד הם יכלו לראות מה כותבים עליהם בפייסבוק או בקבוצת הווטסאפ השכונתית. היום, החולים הקלים נשארים בבית או מגיעים למלוניות הקורונה, והחולים שמגיעים אלינו בכלל לא נמצאים במצב שמאפשר להם חשיפה לתכנים במדיה החברתית".
קריאת שמע במצלמה
אחד מרגעי המשבר שחוו ביחידה בסורוקה בחודש האחרון, היה כאשר הגיעו החולים הראשונים מבית האבות 'משען' שבעיר. "חששנו שמשען יהיה רק הסנונית הראשונה למסגרות סיעודיות נוספות, ושייווצר גל משמעותי של חולים שימלא את המחלקה ויצריך תפעול של מחלקה נוספת. זה לא קרה אבל זה עדיין יכול לקרות, ולכן טוב שיש לנו את כל המערכות שמוכנות לתסריט כזה".
"ישבתי בחדר בקרה היכן שהמצלמות, וכשהיה ברור שהוא ברגעיו האחרונים הספקתי לומר קריאת שמע לפני פטירתו"
בנוגע למשען, שנכון למועד כתיבת הכתבה 14 מדייריו נפטרו כתוצאה מהנגיף, רוזנברג מעדיף שלא להרחיב. "צריכים לזכור שזה אתגר גדול לטפל בחולים סיעודיים. אני רק יכול להעיד שהחולים שהגיעו אלינו ממשען, קיבלו טיפול סיעודי מצוין לאורך התקופה שקדמה לקורונה. האם הם התמודדו נכון עם המשבר? אלה דברים שייבדקו בהמשך, ואני לא יכול להתייחס אליהם".
אחד הקשיים הגדולים הוא האיסור על משפחות החולים להיות לצידם ברגעיהם האחרונים. חשבתם על דרך לאפשר לבן משפחה להיות נוכח ברגעים הללו עם מיגון מלא?
"העובדה שאדם נפטר בלי אף אחד לידו, היא דבר איום ונורא. זה נכון שמבחינה פיזית הם לבד, אבל המחשבות של כולם, גם של בני המשפחה וגם של הצוות, איתם, ואנחנו נמצאים איתם גם באמצעים טכנולוגיים. להכניס בני משפחה זה נושא מאוד מורכב מהרבה היבטים. לא קל להיות עם ציוד המגן בפנים, וכשמדובר באדם בשנות התשעים לחייו, גם הבן או הבת שלו הם בשנות השבעים לחייהם, וגם להם קשה פיזית להיות עם הציוד הזה. דמעות שנוזלות מהעיניים ונוגעות במסכה עלולות לפגום באיטום שלה, ויש סכנה שמישהו ששוהה בפנים ונמצא במצב רגשי לא פשוט, עלול להגיע למצב של פגיעה ברמת האיטום אם הוא למשל ייגע עם הידיים בעיניים. הפתרונות שאנחנו חושבים עליהם הם יצירת חדר עם חלון זכוכית גדול שאפשר יהיה לשהות בו בלי מיגון, או פתרון טכנולוגי שיתחיל לפעול בימים הקרובים, שיאפשר לשדר החוצה למשפחה תמונות מהחולה, ופנימה לחולה קולות מבני משפחתו".
בינתיים, מספר ד"ר רוזנברג, נעזרים בני המשפחות בצוות הרפואי, גם לפרידה מיקיריהם. "היה אצלנו חולה מבוגר מאוד, ניצול שואה. משפחתו הבינה שהוא כנראה לא ישרוד ושהם לא יוכלו להיות לידו, אז הם ביקשו שנגיד קריאת שמע לפני פטירתו. ברגעים האחרונים שלו אמנם לא היינו לידו פיזית, אבל ראינו אותו דרך מצלמה. ישבתי בחדר בקרה היכן שהמצלמות, וכשהיה ברור שהוא ברגעיו האחרונים הספקתי לומר קריאת שמע לפני פטירתו".
יש גם מקרים שבהם בני משפחה מתקשרים לצוות הרפואי מספר ימים לאחר מות יקיריהם, ומבקשים לשמוע כמה שיותר פרטים על ימיהם האחרונים של החולים. "זה הזכיר לי, להבדיל או לא, את הצמא של משפחות שכולות שאיבדו את בניהם בצבא לשמוע מהחברים כמה שיותר פרטים, כדי להבין מה הבן שלהם חווה בתקופה האחרונה לחייו".
במציאות שבה אין עדיין תרופה לקורונה, מה בעצם הטיפול העיקרי שניתן לחולים?
"הטיפול הוא טיפול תומך ביסודו, כמו תוספת חמצן, הורדת חום ותזונה מתאימה. בנוסף, יש תרופות ניסיוניות שאנחנו שומעים עליהן ממקומות אחרים בעולם, כמו הידרוקסיכלורוקווין, התרופה המפורסמת נגד מלריה שכבר שנים לא משתמשים בה נגד מלריה. עדיין אין מחקרים מבוקרים שנוהלו בכללים של מחקר רפואי על התרופה הזאת, ובכל זאת, בגלל הדיווחים הראשוניים החיוביים יש שימוש נרחב בתרופה.
"מה שמיוחד בהתמודדות עכשיו הוא שכל רעיון שמתפרסם בכל מקום בעולם, מתפשט כמו אש בשדה קוצים. דיווח של רופא בניו־אורלינס בשעות הבוקר, יגיע עד הצהריים לקצה השני של העולם. זה פחות בהיבט של טיפולים שנמצאו כיעילים, אלא יותר בהיבטים כמו איך לזהות את החולה לפני שהוא יקרוס, או מי החולה שיעבור את זה כנראה בשלום בלי סיבוכים. אין לנו את הגיים־צ'יינג'ר שישנה את כללי המשחק ויהווה טיפול ממוקד ויעיל, אלא יותר דרכים לניהול נכון של הטיפול. אני מאמין שהפתרון יהיה בסופו של דבר חיסון ולא טיפול מסוים".
בהמשך מספר לי רוזנברג על ניסיון שמתרקם לטיפול חדש בחולים. "אנחנו משתפים פעולה עם כמה מרכזים רפואיים בארץ ובעולם כדי לבצע מחקר על תרופה אנטי־ויראלית. אני מקווה שהאפשרות להתחיל לתת את הטיפול הזה, במסגרת מחקר, תהיה זמינה ממש בימים הקרובים".
כפיים לעובדי הניקיון
כמנהל תחום אימונולוגיה קלינית, ד"ר רוזנברג עוסק בשגרה בחקר מערכת החיסון. מטבע הדברים, המחלה החדשה מרתקת אותו גם כחוקר. "מערכת החיסון היא גיבור בכל הסיפור הזה. אצל חולים שהחלימו, ההחלמה התרחשה משום שמערכת החיסון שלהם זיהתה נכון, מהר ובצורה מדויקת את הנגיף, התארגנה בצורה נכונה ויצרה מענה הולם. עם זאת, צריכים לזכור שמערכת החיסון היא הרבה פעמים סוג של חרב פיפיות. כלומר, אם מערכת החיסון לא מספיקה להתארגן ולתת מענה הולם לווירוס והוא ממשיך להשתולל בתוך רקמת הריאה, התגובה של מערכת החיסון עלולה להיות אלימה מאוד. חלק מהנזק שאנחנו רואים בחולים הקשים, נוצר גם מתגובה קיצונית של מערכת החיסון כקרב בלימה אחרון נגד הווירוס, וחלק מהטיפולים הניסיוניים שאנחנו בוחנים נועדו למתן את התגובה המוגזמת הזאת. מה שצריכים להשיג הוא איזון של תפקוד מערכת החיסון, וזה מוביל אותנו למורכבות של יצירת חיסון. צריך לוודא שמייצרים תכשיר שיוצר בדיוק את דרך האמצע הזאת".
בכתבה ששודרה עליו בחדשות 12, אמר ד"ר רוזנברג שווירוס הקורונה מלמד אותנו שיעור עמוק בענווה. "למרות שאנחנו חושבים שהצלחנו בכל כך הרבה תחומים, פיתחנו וגילינו והמצאנו ושכללנו, בפועל משהו קטן מאוד עוצר את הכול. זה לא יהיה נכון אם לא ננצל את ההתרחשות הזאת בשביל לנסות להתפתח. אני מפחד שכשכל זה ייגמר נחזור אחורה ונאחז חזק במה שהאמנו קודם לכן, לא נשאל שאלות ולא נרצה להשתנות וללמוד".
"חשוב שתשומת הלב תינתן לא רק לצוותים הרפואיים, אלא גם למנקה ביחידת הקורונה שעלול לסבול מחששות ופחדים"
רוזנברג ישמח לחזור לשגרה ולחקור, במסגרת עבודתו, את ההבדלים בתפקוד מערכת החיסון של חולי הקורונה, כדי להבין מדוע חולים מסוימים החלימו בתוך חמישה ימים ואחרים רק לאחר שלושה שבועות. בינתיים, כל זמנו ומחשבותיו מוקדשים אך ורק לטיפול בחולים. "אני חולם בלילה על יחידת הבידוד, והמחשבות הראשונות שלי בבוקר, בדרך ליחידה ובחזרה הביתה, הן רק על המטופלים. זה לופת את כל זמני, וגם כשאני מנסה להתנתק מעט אני לא באמת מצליח. זו פעם ראשונה בחיים שאני חווה טוטליות כזו. חשבתי על זה כשקראתי קריאת שמע ברגעיו האחרונים של החולה שנפטר בערב פסח, והגעתי למילים 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'. הציווי הזה מאוד תובעני. הוא דורש שתעסוק בדבר ה' כל הזמן, ושזה יהיה הדבר היחידי שתחשוב עליו. מעולם לא חוויתי משהו שהעסיק אותי בטוטליות שכזו. אני חושב שהתמודדות שלי עכשיו עם הטיפול בחולים הפכה להיות דבר כזה".
בכל הנוגע לרווחתם הנפשית של אנשי הצוות הרפואי במחלקת הקורונה, רוזנברג מספר שהוא ואנשיו במחלקה מרגישים עטופים, אבל הוא מפנה זרקור לעובדים אחרים שזוכים לפחות הכרה ציבורית. "בית החולים משקיע משאבים ומאמצים כדי שיהיה לנו למי לפנות אם נרגיש קושי, אבל צריך להזכיר שהטיפול במחלקת קורונה הוא רב ממדים. אלה לא רק רופאים ואחיות אלא גם כוחות עזר, עובדים סוציאליים, עובדי ניקיון, אנשי מטבח, אנשי מחשוב ותחזוקה, פיזיותרפיסטים, עובדי מעבדות ועוד. זו מכונה עם הרבה גלגלי שיניים שצריכים להשתלב זה בזה. לכן חשוב שתשומת הלב תינתן לא רק לצוותים הרפואיים, אלא גם למנקה ביחידת הקורונה שעלול לסבול מחששות ופחדים.
"לפני כמה ימים ראיתי סרטון שבו כוכבי ספורט מהעבר ומההווה מוחאים כפיים לצוותים הרפואיים. אני נרגש מהיחס החם שאנחנו מקבלים מהציבור, ואין ספק שזה מחזק ומחמם את הלב, אבל מחיאות הכפיים צריכות להתפזר לקבוצה מאוד רחבה של אנשים שמשתתפים במערכה הזאת, ונותנים את כל מה שהם יכולים לטובת הטיפול. לצערי רבים מהם שקופים".
על ההקלות בסגר שהחלו השבוע אומר רוזנברג שהן הגיעו בזמן. "התהליך שנעבור מעכשיו יהיה דומה לירידה בסנפלינג. בהתחלה נאחזנו חזק ולא נפלנו, ועכשיו צריכים לשחרר, לגלוש קצת למטה ולבחון אם אנחנו יורדים מהר מדי או לאט מדי, ולפי זה להחליט האם לאחוז שוב חזק או לשחרר עוד יותר. אין נוסחה קבועה, ואי־אפשר לעבוד לפי מודלים מתמטיים. זה תהליך של ניסוי וטעייה, שבו החברה תגלה מה המהירות הנכונה בשבילה. אני אופטימי שבעבודה נכונה נוכל לרדת בצורה טובה במורד המצוק הזה, אבל זה ידרוש סבלנות ואורך רוח". 
