יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה צויין בשבוע שעבר. חלל מערכות ישראל הראשון הנמנה במפעל ההנצחה "יזכור" של משרד הביטחון הוא אהרון הרשלר, שנרצח בשנת תרל"ג (1873). היה מי שקבע כי בסוגיית ראשון חללי פעולות האיבה עלינו לחזור לשנת תרי"א (1851), שבה נרצח הרב אברהם שלמה זלמן צורף. שניהם נמנו על בני היישוב הישן בירושלים. ברשומה הזו ברצוננו לספר את סיפור מותו של אדם נוסף, שנרצח בירושלים ימים ספורים לאחר הרשלר, אולם שמו נשמט מדפי ההיסטוריה והוא מעולם לא הוכר כחלל מערכות ישראל או כנפגע פעולת איבה. מי ייתן שתהיה הרשומה הזו לימוד זכות לזכרו ולעילוי נשמתו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בניגוד להצהרות: רשות העתיקות נמנעת מהגעה להר הבית בימי הקורונה
– לא רק הר הבית נעול השנה, גם הר הרצל נעול
– צחנה בזמן: מסע היסטורי לזבל הירושלמי
ב־ו' בטבת תרל"ג (5.1.1873) נדם לבו של הרשלר, שנורה במהלך מרדף אחר כנופיית שודדים, שפרצו לבית סמוך לשכונת משכנות שאננים, כפי שנזכר בעיתון "הלבנון": "פרצו הגנבים בבית איש יהודי היושב מבחוץ לעיר [העתיקה] סמוך ונראה לבתי 'משכנות שאננות'… היהודי הזה ניסה כוחו לתפוש את הגנבים ורדף אחריהם הוא וחתנו [הרשלר], והגנבים ירו עליהם בקנה רובה, ושנים עשר כדורי מוות הביאו בחתן היהודי [הרשלר]…ואחרי ד' ימים מת במכאוביו בבית החולים של שרי בית ראטהשילד. עד היום לא נודעו מי המה הרוצחים" (הלבנון, 5.2.1873).
הרשלר הובא לקבורה בהר הזיתים, ובהמשך לדיווח על פטירתו נכתב כי בירושלים אירע בינתיים מקרה רצח נתעב נוסף. עד היום הוא נותר בגדר נעלם וללא כל התייחסות בספרות המחקרית: "אתמול קרה פה [בירושלים] מקרה זר ונורא מאד: איש יהודי ספרדי בן חמשה וששים שנה, נמצא אחרי חומת העיר בעמק יהושפט, נרצח, ידו שבורה וראשו פצוע. וכה היה הדבר: האיש הזקן הזה, היה בדרכו בכל יום לבוא לישיבת בעלי בתים ללמוד תהלים, ותמיד בא השמש מהישיבה ויוליך אותו אל הישיבה. ביום ד' משבוע זה, אחר השמש לבא. וילך הוא לבדו, ותעה מן הדרך ויבא עד חצר הר הבית, שם מצאוהו הישמעאלים הקדושים ויכוהו עד אשר מת תחת ידם. הרה"ג סי' [סניור] יקיר גירון עפענדי הי"ו [בעברו ראש רבני טורקיה] מיהר להודיע להממשלה בקושטא דבר הרצח הזה. יתן ה' ולא ישמע עוד בתוכנו נאקת חלל ושוד ושבר ושלום על ישראל" (הלבנון, 5.2.1873).
מיהו אותו "איש יהודי ספרדי" שתעה בדרכו ונרצח רק כי נכנס להר הבית בשגגה?
בתקופה הממלוכית ובתקופה העות'מאנית נאסרה הכניסה להר הבית ללא מוסלמים. אולם על אף הפקודה, שהמפר אותה היה צפוי למוות, הצליחו מעטים מבני דתות אחרות לחדור אל המתחם ולתעדו. בלית ברירה נאלצו היהודים להשקיף על מקום המקדש מהר הזיתים וממרומי מבנים בעיר העתיקה. בכניסות להר הבית הציבו המוסלמים שמירה מתמדת למניעת כניסה של בני דת אחרת למתחם. השומרים כונו דרווישים ("קדושים") והחזיקו חניתות בידיהם. "בכל פינות מקום המקדש נמצאים שומרים ביום ובלילה מהישמעאלים [מהמוסלמים] בשפודות ברזל בידיהם (והם אנשים מקודשים דירוישי בל"ע [בלשון ערב]) לשמור כי לא יבוא זר בתוך מקדש ה'" (חבצלת, 30.7.1863).
בזכרונותיה של אליזבט אן פין (אשת הקונסול הבריטי ג'יימס פין) התקבל תיאור נוסף לדמותם ומוצאם: "שומרי הר הבית מכוח הירושה היו אנשים כהי עור, בני שבט סודני ששמו תקרורי, הכפופים לראש השבט שלהם. הם היו אנשים חסונים מאד וגבוהי קומה, נשאו אלות שאורכן כמעט כגובהם והיו מוכנים לרצוח את כל מי שיפגע במקום הקדוש" (א' שילר (עורך), זיכרונות מירושלים ומארץ ישראל, ירושלים 2015, עמ' 83־82).
תיעוד לקבורה היהודית בבתי העלמין העתיקים בהר הזיתים ובמורדות הר ציון (חלקת סמבוסקי) אפשר למצוא ב"פנקסי פרנס". זהו אוסף של למעלה משלושים פנקסים המתעדים את רישומי הקבורה החל בשנת תר"ב (1842) וכלה בנקבר האחרון בי"ד באדר א' תש"ח (24.2.1948), בעיצומה של מלחמת השחרור. את הפנקסים ניהלו בני משפחת פרנס, שנמנו עם הקהילה הספרדית השורשית בירושלים. הם החזיקו בזיכיון ("חזקה") על הקבורה בעיר במשך דורות רבים. שיטת התיעוד בפנקסים שונה מהשיטה הנהוגה כיום: במקום גוש, חלקה ושורה מופיעים בפנקסים ציוני עצמים בולטים בשטח, כגון עץ או מערה, שברובם לא קיימים כיום, או אזכור של נפטרים אחרים, בדרך כלל ידועים, שנקברו בקרבת מקום.
למחרת הרצח האמור, בי"ז בטבת תרל"ג (16.1.1873), נרשם באחד מ"פנקסי פרנס" תיעוד קבורתו של הנפטר יוסף אסה. לא הרבה נכתב עליו, רק שמו, עיר הולדתו ומקום מנוחתו. מהרישום מתברר שהמנוח עלה מזאגורה. קרוב לוודאי שהכוונה לעיר סטארה זאגורה (כיום בבולגריה), אז חלק מהאימפריה העות'מאנית. בעיר התקיימה קהילה יהודית מראשית המאה ה־17, שהורכבה ברובה מצאצאי מגורשי ספרד. ממפקד מונטיפיורי הראשון משנת תקצ"ט (1839) עולה כי ראשוני משפחת אסה (נכתב גם אסא) עלו לארץ ישראל כבר בתקצ"ז (1837). בין בני המשפחה נודעו אברהם בכר יצחק אסא, רב בקושטא במאה ה־18, ומאיר יצחק אסא, ממחדשי היישוב היהודי ביריחו בשלהי המאה ה־19.
עוד נכתב ברשומה שבפנקס פרנס כי המנוח נטמן בחלקת "בוראק הבור". החלקה החלה לפעול במחצית המאה ה־19 והיא נמצאת במרומי הר הזיתים, בחלקת שדה בין כנסיית דומינוס פלוויט הפרנציסקנית ממזרח לחלקה האחורי של כנסיית מריה מגדלנה הרוסית ממערב.
כנראה בשל ריחוקה של החלקה מדרך יריחו, היא לא ניזוקה כמעט בימי השלטון הירדני (1967־1948) ומרבית הקברים בה קיימים עד ימינו. לימים נקראה החלקה "חאלאביה", משום שנקברו בה דמויות אחדות מבני העיר חאלב שבסוריה. קברו של יוסף אסה נמצא בה ועל מצבתו קינה מחורזת בעברית ובארמית: "אוי ואבוי, בטרפא דאסא, פתאום בא אידו גזו אסא, אשתכח בפרדיסה, איש מכאובות ומדוכה ביסורין, רצ'ו [רודף צדקה וחסד] כדי תפיסא, הזקן ונכבד יוסף אסה נע [נשמתו עדן], חי טבת תרלג תנצבה ת'ו זאגארה".
במליצה "טרפא דאסא" רומזת הקינה לפסוק מספר בראשית "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרוף טורַף יוֹסֵף" (ל"ז, לג) וכן לצמח ההדס, שנקרא בארמית אסא. לשון המצבה מכוונת הן לגורלו הטרגי, "שפתאום בא", הן לאופן שבו מצא את מותו "גזו [קצצו] אסא" והן לאיתור גופתו בפרדס או במטע עצים "אשתכח בפרדיסה". עוד עולה מהמצבה כי מצבו הבריאותי קודם הרצח היה רופף ("איש מכאובות") וזו הסיבה שנזקק לשמש שיוביל אותו למקום לימודיו בישיבה בעיר העתיקה.
לדאבון הלב, זה לא היה הרצח האחרון בהר בטרם המדינה. בשביעי של פסח תש"ז (11.4.1947) הגיעה לשיאה האלימות הערבית נגד כניסת יהודים להר הבית. באותו יום נרצח אשר איצקוביץ וחברו יצחק איצקוביץ נפצע בידי המון ערבי שסיים את חגיגות נבי מוסא. השניים נכנסו לעיר העתיקה משער שכם כדי להתפלל בכותל המערבי, וממש כפי שארע ליוסף אסה 74 שנים לפניהם, הם תעו בדרכם. סמוך לשער השלשלת (לפי גרסה אחרת: שער הברזל) הם הותקפו ונגררו למתחם הר הבית. השניים חולצו משער המוגרבים בידי שוטר ערבי שלימים קיבל אות הצטיינות על המעשה. אשר איצקוביץ נפטר מפצעיו ובדיווחים על התקרית נודעו מספר גרסאות.
בהודעה הרשמית של ממשלת המנדט נאמר "שהנרצח וחברו חדרו בכוונה לשטח המסגד", אך מחקירת האירוע התברר כי נפלה טעות בפרסום. איצקוביץ, אוד מוצל מאש, הובא לקבורה בהר הזיתים ונקבר ב"חלקת הקדושים" (כיום מצבתו מוזנחת וראויה לשיקום), כמה מאות מטרים מדרום לקברו של יוסף אסה.
