היא לא מרפה. אחרי כמה חודשים של שקט, התובעת הראשית של בית הדין הפלילי בהאג, פאטו בנסודה, מכה שוב. בשבוע שעבר טענה בנסודה כי יש בסמכותה לפתוח בחקירת פשעי מלחמה שביצעה מדינת ישראל נגד הפלסטינים. לטענתה "פלסטין היא מדינה", ועל כן מוקנית לבית הדין סמכות לחקור פשעים שנעשו כלפיה. לא זו בלבד, כעת היא גם מבקשת מבית המשפט הנכבד לקבוע את גבולות הטריטוריה שביחס אליה תבוצע החקירה. מה שרומז לכך כי בזמן שנותר לתובעת בתפקידה – כשנה וחצי – היא מתכוונת לרכז מאמצים להוציא את החקירה מן הכוח אל הפועל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בית הדין בהאג: "בסמכותנו" לפתוח בחקירת "פשעי מלחמה של ישראל"
– לוחמה משפטית: כיצד צריכה ישראל לנהל את המאבק בהאג?
– העבר המפוקפק וההווה השנוי במחלוקת של התובעת בהאג
למרות נחישותה המופגנת של התובעת, התגובות בישראל עד כה היו, איך לומר, צמחוניות. תחילה ביקשו להוכיח לבית הדין בהאג כי מערכת המשפט הישראלית מטפלת באופן משביע רצון בהפרת זכויות הפלסטינים, ולפיכך אין צורך בפתיחת חקירה בינלאומית. לאחרונה השתנה הטון, וכעת הרוח נוטה לסוג של תלונה מתמשכת על מדיניות אנטי־ישראלית של התובעת.
הפינג־פונג הזה נמשך כבר חודשים ארוכים. בדצמבר האחרון הניחה התובעת על שולחנו של חבר השופטים בהאג בקשה מקדמית לפתיחת חקירה נגד מדינת ישראל. חודש לאחר מכן ספגה התובעת מכה כאשר השופטים דחו אותה בטענה שהמסמך שהוגש להם ארוך מדי. בישראל ניכרה שביעות רצון מהמהלך, אולם לא לאורך זמן. בנסודה לא התרגשה מן הנזיפה. במקום להיעלב, היא פעלה על פי הוראות חבר השופטים ושלחה את אנשיה לקצר את הטקסט. צוות התובעת השלים את קיצור הבקשה המקדמית והגיש לחבר השופטים מסמך מתוקן, שאורכו המעודכן אינו עולה על 110 עמודים.
בישראל ניצלו את הזמן לאסוף חומר שיוכיח לבית הדין כי פלסטין אינה מדינה ועל כן אין לו סמכות שיפוט. במהלך אפריל הגישו לבית הדין ארגונים כמו NGO Monitor, יחד עם המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מבט לתקשורת הפלסטינית ו־The Lawfare Project, הפועלים מכוח מעמדם כ"ידידי בית המשפט", מסמך המפרט מדוע אין לו סמכות לעסוק בתביעה הפלסטינית. במקביל נעשה מאמץ גדול להוכיח כי התובעת בנסודה מסתמכת על מסמכים, חוות דעת וטיעונים שחיברו ארגונים הקשורים לגופי טרור ולקמפיין ה־BDS הבינלאומי, ועל כן אינם אמינים ויש לדחותם על הסף. אבל הרושם המצטבר עד כה הוא שכל המאמץ הזה רחוק מלהיות מספק מול נחישותה של בנסודה.
בישראל קיוו, ואולי עדיין מקווים, שבית המשפט ידחה בסופו של דבר את בקשתה של התובעת. זה מה שקרה כשבנסודה החליטה לחקור פשעי מלחמה שביצעה לכאורה ארה"ב באפגניסטן. חבר השופטים בהאג החליט אז שלא לפתוח בהליכים נגד ארה"ב, לאחר שהאמריקנים הבהירו שלא ישתפו פעולה עם החקירה. וכדי שלא יהיו אי הבנות, הם גם שללו מבנסודה את הוויזה שלה לארה"ב. בהאג קלטו את הרמז והודיעו לבנסודה כי החליטו לשמור על תקציב בית המשפט לטובת חקירות שסיכוייהן להתממש גדולים יותר.
שגרירה מפוקפקת
העניין הוא שישראל אינה ארה"ב. כל ניסיון לכופף את זרועו של בית המשפט מאחורי גבו עלול לפעול כבומרנג. לכן, המגמה עד כה לא הייתה כוחנית. להפך. היה ניסיון להוכיח לבית הדין הפלילי בהאג כי ישראל היא מדינת חוק שמערכת המשפט שלה מתייחסת ברצינות רבה לטענות על הפרת זכויות של פלסטינים. אבל הטון השתנה והפך יבבני משהו, רטנוני. אולי זה סוג של תסכול. בתגובה לדבריה של בנסודה אמר השר יובל שטייניץ, המופקד על התיאום בין משרדי הממשלה בעניין בית הדין, כי הוא "נאלץ לקבוע שחוות הדעת של התובעת היא המשך של מדיניותה האנטי־ישראלית המובהקת, תחת השפעת ארגון המדינות האסלאמיות ותנועות ה־BDS ברחבי העולם".
אבל במקביל לתלונות, אולי כדאי להתחיל לרכז תשומת לב בכמה מוקדים, שבטיפול נכון יכולים להטיל צל ארוך על התובעת ומניעיה. כיוון אחד נוגע לעדויות על עברה הבעייתי של בנסודה כתובעת ושרת משפטים בשירותו של יחיה ג'אמה, הרודן מגמביה, שעד לפני כשנתיים ניהל סגנון חיים מושחת וראוותני באחת המדינות העניות בעולם, והתרועע עם מנהיגים מסוגו של נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינג'אד. עדים שהופיעו בחודשים האחרונים לפני ועדת הפיוס בגמביה שאלו מדוע המשיכה בנסודה לשתוק ולשרת את הרודן גם כשטירופו ואכזריותו חצו כל גבול. אבל החלק הזה תלוי פחות בישראל, ויותר בדינמיקה הפנימית בגמביה עצמה.
בתכנון מושכל, ישראל יכולה להפעיל נכסים מודיעיניים ותקשורתיים בארה"ב, באיחוד האירופי ובמדינות אמריקה הלטינית. שיתוף פעולה של משרד החוץ, משרד המשפטים והמשרד לעניינים אסטרטגיים עשוי להניב תוצאות מרחיקות לכת. אבל לשם כך דרושה ראייה רוחבית ומשולבת. קחו לדוגמה את החלטתה של ממשלת גרמניה בשבוע שעבר להגדיר את חיזבאללה כארגון טרור ולאסור כל פעילות שלו בשטחה. ההחלטה הזאת היא פרי עבודה רבת־שנים של ישראל וארה"ב, שהגיעה לשיאה בשנה האחרונה בהפעלת לחצים על גרמניה ועל מדינות האיחוד האירופי, וגם על הבנקים בלבנון שדרכם עובר חלק ניכר מכספי הסמים והלבנת ההון של הארגון. זהו שיאו של תהליך שבמסגרתו הגדירה גם ממשלת ארגנטינה ביולי האחרון את חיזבאללה כארגון טרור, ובריטניה הקפיאה נכסים שלו בממלכה המאוחדת.
איך כל זה שייך לתובעת הראשית בהאג? ובכן, כאן נכנסת לתמונה הראייה הרוחבית המתבקשת. בעוד בנסודה חותרת כבר שנתיים בעקביות מרשימה לפתיחת חקירה נגד ישראל, היא מראה יכולת מרשימה לא פחות בעיכוב הדרישה של כמה ממדינות אמריקה ובהן ארגנטינה, קנדה, צ'ילה, קולומביה, פרגוואי ופרו, לפתוח בחקירה נגד משטרו של ניקולס מאדורו בוונצואלה על הפרת זכויות אדם. הכעס על גרירת הרגליים גדול מאוד, אבל מתברר שקשה לגרום לבנסודה לזוז מהנקודה שבה החליטה לנעוץ את עקביה.
מה גורם לתובעת להתבצר בעמדתה? מתברר שלמרות הברוטליות של משטרו, נהג האוטובוס לשעבר ניקולס מאדורו מגלה תחכום מרשים במדיניות החוץ ההישרדותית שלו. בניסיון להתחמק מסנקציות בינלאומיות ולהפעיל השפעה מחוץ לגבולותיו, שתל המשטר בקראקס אנשים בנקודות מפתח בארגונים בינלאומיים.
אחת מנציגותיו המשפיעות היא הגברת חייפה אל־אייסמי, שגרירת ונצואלה בהולנד ונציגתה בבית הדין הפלילי בהאג ובארגון למניעת הפצת נשק כימי. מעמדה של אל־אייסמי בוונצואלה נובע פחות ממעמדה כשופטת או כמומחית לנשק כימי, ויותר מהשתייכותה המשפחתית. נציגה הבכיר ביותר של המשפחה הוא טארק אל־אייסמי, סגנו של מאדורו. ואם השם אל־אייסמי מצלצל מוכר, זה מפני שהוא מבוקש בארה"ב בחשד לסחר בסמים ולהלבנת כספים, וגם בשל קשריו לחמאס ולחיזבאללה. שמו אף נקשר בפרשה המפורסמת של מכירת דרכונים ונצואלים לאנשי חיזבאללה ולאסלאמיסטים קיצוניים.
לחבר את הקצוות
העיתונות החופשית בדרום אמריקה הייתה הראשונה שהתבייתה על החיבורים בין משפחת אל־אייסמי לתובעת הראשית בהאג פאטו בנסודה, שקיבלה את הכינוי "הבונקר של הצ'אביזמו" ו"הידידה הקטנה של משפחת אייסמי". ולטר מרקז רונדון, שגריר ונצואלה בהודו לשעבר, אף הגיש בקשה לבית הדין בהאג לפתוח בחקירה פלילית נגד המשטר בוונצואלה, וכן להרחיק את בנסודה מהחקירה בשל היותה מחויבת למשטרו של מאדורו באמצעות קשריה עם אל־אייסמי. בין התובעת בנסודה ובין חייפה אל־אייסמי, אמר רונדון, יש "קשר של אירוח, חברות וחילופי מתנות שמטילים צל על יכולתה לבצע את החקירה". לעומת זאת, יש בהחלט ביכולתה להביא לכך שהחקירה תדשדש בבוץ כבר יותר משנתיים.
כעת, אחרי שגרמניה הכריזה על חיזבאללה כארגון טרור, המסר צפוי לחלחל במהירות לשאר מדינות אירופה. לא צריך יותר מדחיפה קטנה כדי לייצר את המסד התקשורתי ולמקד את תשומת הלב בתובעת ובמערך קשריה המפוקפקים עם המשפחה חובבת חיזבאללה.
בהקשר הזה, מדינת היעד מספר אחת היא כמובן הולנד, שם יושבת שליחתו של מאדורו לבית הדין הפלילי בהאג. המשטרה והביון ההולנדי מכירים היטב את הקשר בין גורמי פשיעה בארצם ובין חיזבאללה בכמה תחומים, בהם סחר בסמים. לפני שנתיים נחשף טפח מקשרים אלו. שר החוץ ההולנדי גילה אז כי יש בידיו מידע מוצק שלפיו איראן שכרה את אותם גורמי פשע כדי להתנקש בשטחה בשני גולים איראנים, וכך אכן קרה. אבל איש לא עשה מעולם את השרשור התודעתי בין חיזבאללה ובין השגרירה אל־אייסמי היושבת בהאג, שמגיעה לאירועים דיפלומטיים, מבקרת ביריד קקאו משובח מוונצואלה ונהנית מקשרים עם הצמרת הדיפלומטיה הבינלאומית, בהם הגברת בנסודה. איך כל זה מתיישב עם המאבק בחיזבאללה? זה האתגר שממשלת ישראל יכולה וצריכה להרים.
