יהודה הראל, חבר כנסת לשעבר וחתן פרס ישראל לחקלאות והתיישבות, נוהג לומר שאחת הבעיות הגדולות של המדינה המודרנית היא קשרי הון ושלטון. ולא מכיוון שהם משחיתים את השלטון, המושחת לדידו ממילא, אלא מפני שהם משחיתים את ההון. אנשי עסקים ובעלי הון הפועלים במסגרת כלכלת שוק, נאלצים לפעול במגבלות התחרות. הם חייבים להתנהל ביעילות, להציע מוצרים איכותיים במחירים אטרקטיביים, להסתכן, ליזום ולחתור כל העת לייצר ערך לצרכנים. אחרת יקרסו, ומתחריהם יירשו את מקומם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יום הניצחון: "מקווה שבשנה הבאה וטרן ידליק משואה"
– ליברמן חשף את הוואקום השלטוני בשמאל
– היערכות מחדש: הפנימיות מתכוננות לחזרה ללימודים
לעומת זאת, אם השלטון מאפשר להם מסלול לרווח קל, כל היתרונות של המנגנון התחרותי נפגעים. עסקים ימקדו את מאמציהם בפקידי הממשל בניסיון להשיג מענקים והקלות רגולטוריות, לייצר פיקוח מחירים ולהגביל את התחרות שמפריעה להם. הרבה יותר קל לשכנע קבוצה קטנה של פוליטיקאים ופקידים להעניק הטבות, מלגרום למיליוני צרכנים לרכוש את המוצר שלך. זו הסיבה שחברות ממשלתיות יעילות הרבה פחות ממקבילותיהן בשוק הפרטי. החיבור לעטין הממשלתי הוא גורם מנוון לקדמה ולהתייעלות.
זה איננו מאפיין מיוחד של המשק הישראלי. הפיתוי האדיר של פוליטיקאים לקנות תומכים באמצעות הטבות ומענקים אינו חדש, וגם לא הניסיון של עסקים למצוא דרכים נוחות לרווחים קלים. אבל התרבות הישראלית המקומית, מורשתה של מפא"י, הפכה את הפיתוי לנורמה. המפלגה ששאפה לנהל את כל הכלכלה הישראלית באופן ריכוזי, הנחילה לאזרחיה את האינסטינקט הישראלי הבסיסי להישען על הממשלה בכל צורך – מהעריסה ועד הקבר. נפצעת? חלית? המדינה תשלם. כל טרגדיה היא מחדל ממשלתי, והממשלה צריכה להתערב, לפצות, להקל, להגביל, לחוקק ולסייע.
הפנייה האינסטינקטיבית אל הממשלה גוברת שבעתיים בעת משבר בסדר הגודל הנוכחי. ממוכר הפלאפל ועד ענקיות האופנה, הולכת ומתארכת רשימת הדורשים מהמדינה פיצוי על הפסדיהם. את הקושי אפשר בהחלט להבין; ההפסדים שצברו עסקים בכל המשק בחודשיים האחרונים הם עצומים. בסקר עדכני שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דיווחו רבע מבעלי העסקים על פגיעה בהכנסותיהם בשיעור משמעותי של 76 עד 100 אחוזים. הנפגעים העיקריים הם עסקים בענפי המסחר הקמעונאי ובענפי התעשייה, ובעיקר עסקים קטנים ובינוניים. בתשובה לשאלה כמה זמן יוכלו להמשיך ולקיים את פעילות העסק במצב הנוכחי, 31.6% מבעלי העסקים השיבו שיוכלו לעשות זאת עד חודש ולאחריו יידרשו לסגור את שעריהם. 68.6% דיווחו שלא יוכלו לקיים את פעילות העסק יותר משלושה חודשים.
ההודעה על פתיחה משמעותית של המשק היא חבל הצלה לעסקים, אף כי מוקדם עדיין לדבר על המשבר במונחי עבר. החזרה לשגרה היא הדרגתית וחלקית, וענפים כמו תיירות, הסעדה, פנאי ותרבות ימשיכו לצבור הפסדים בתקופה הקרובה. הכנסותיהם של עצמאים מתחומים מסוימים כמעט התאיינו בחודשים הללו, ועסקים רבים עומדים על סף קריסה.
בצר להם הם פונים אל הממשלה שתפתור את קשייהם. חלקם גם מאשימים אותה, בצדק מסוים, באובדן הכנסותיהם שנובע מהנחיותיה לא פחות מאשר מהמגפה עצמה. הם דורשים פיצוי על ההפסדים שנגרמו להם, אבל לעיתים שוכחים שכל כספה של הממשלה מגיע בעצם מהם, ושפיצוי מלא לעולם אינו אפשרי. לשלטון אין כסף זולת הכסף שהוא גובה במיסים מעסקים, ומאזרחים שמקבלים את משכורתם מעסקים. כשהעסקים מפסידים גם הכנסות המדינה קטנות, ומהן היא צריכה לממן גם הוצאות בריאות, חינוך, רווחה וביטחון.
מכיס לכיס
דרישה לפיצוי ממשלתי היא בעצם בקשה להוציא כסף מכיס אחד ולהעבירו לכיס אחר, תוך אובדן אחוזים ניכרים ממנו בבירוקרטיה ופקידות. האמונות הנפוצות כל כך שלפיהן למדינה "יש כסף" (בלי לחשוב על מקורות התקציב), או שאפשר לגבות יותר כסף "מאלה שיש להם" ולהעביר למי שצריך, נובעות מתפיסה שהמדינה צריכה לדאוג לכולנו. היא מעולם לא הייתה נכונה, ולמעשה היא דרכם של המקומבנים להתייצב ראשונים בתור.
מכיוון שמשאבי הממשלה מוגבלים, הכסף בקופה ייגמר בסופו של דבר. מי שיקבל עכשיו פיצוי הוא לא מי שהצורך שלו גדול יותר או שתרומתו למשק היא מרבית, אלא מי שצועק בקול רם יותר ושיש לו מנופי לחץ רבים וחזקים יותר. כאשר התור יתקצר והעומדים בסופו יגיעו לקופה, כבר לא יישאר מה להעניק להם. ההיסטוריה מעידה שאלה בדרך כלל החלשים ביותר.
כשהראל ויזל, המנכ"ל והבעלים של רשת פוקס, הרים קולו על ראש המועצה הלאומית לכלכלה בוויכוח טלוויזיוני לוהט, הוא הבין זאת היטב. ויזל ושאר בעלי העסקים הגדולים במשק אולי רואים עצמם כרובין הוד והציגו עצמם כדואגים לעסקים הקטנים, אבל הם דרשו פיצוי בסך 7,000 עד 10,000 שקלים על כל עובד שיחזירו מחופשה ללא תשלום. זוהי דרישה שתוליד להם סכומי ענק, ושאינה מוצדקת כלל. הרי הוצאת עובדים לחל"ת היא בעצמה הטבה שהממשלה העניקה לעסקים כדי לסייע להם לצלוח את המשבר. בחודשי הקורונה קיבלה הממשלה על עצמה את העסקתם של עובדי רשת פוקס והיא משלמת להם דמי אבטלה, וכעת אותה רשת דורשת פיצוי כדי להעסיק אותם מחדש.
משהו מקולקל בתרבות העסקית הישראלית אם עסקים גדולים ומצליחים דורשים סכומי עתק כדי שיואילו בטובם לפתוח את העסק ולהרוויח ממנו. אבל מכיוון שהממשלה נכנעת שוב ושוב, וממשיכה להעניק משאבים שאמורים להגיע לכלל האזרחים לכל מי שמוביל קמפיין מוצלח דיו – אפשר לשער כי לא במהרה הם יפסיקו לעשות זאת.
כך קרה גם עם מעונות היום והפעוטונים הפרטיים. גם לאחר שמערכת החינוך הרגילה חזרה לפעילות, הגופים היחידים שסירבו לשוב ולעבוד אף שמשרד הבריאות אפשר את חזרתם, היו הגופים שההורים תלויים בהם הכי הרבה כדי לחזור לשגרה – מעונות היום והפעוטונים.
המעונות והפעוטונים בישראל מופעלים באופן כמעט מלא על ידי גורמים פרטיים ובהם הרשתות הגדולות של נעמ"ת, ויצ"ו, החברה למתנ"סים ועוד. אלה הודיעו להורים כי אף שמשרד הבריאות מאפשר חזרה לפעילות, הם מסרבים להפעיל את מוסדותיהם עד שהמדינה תעניק להם פיצוי כספי על ההפסדים שצברו בחודשיים האחרונים. במכתב להורים הם קבעו: "לצערנו, לא התקבלה עדיין כל התחייבות להשתתפות המדינה בעלות התאמת המעונות לשגרת הקורונה. הפעלת מעונות היום תחת הנחיות הבריאות והבטיחות החשובות והמתבקשות, כרוכה בעלות שאם לא תתוקצב על ידי המדינה תיפול על כתפי ההורים והארגונים. לכך כמובן לא נוכל להסכים."
מה שמעורר את התמיהה: מדוע לא? אחרי הכול מדובר בארגונים פרטיים המעניקים שירות לאנשים פרטיים, מדוע שהעלות לא תתחלק בין שניהם? אם ישנן עלויות נוספות להפעלה במגבלות הקורונה, הארגון יכול לגבות תשלום נוסף, וההורים יכולים לבחור אם לשלם את התוספת או להשאיר את הילד בבית. הורים רבים היו מסכימים לשלם אלף שקלים נוספים לחודש, במיוחד מכיוון שככל הנראה מדובר על תקופת הסתגלות קצרה, על פני השבתת השירות לעוד תקופה בלתי מוגבלת עד שהארגונים יצליחו לסחוט עוד קצת כסף מהממשלה.
דקדוקי עניות
בניגוד לאלה, מצבם של העסקים הקטנים אכן בכי רע. בישראל כ־542 אלף עסקים. 99.5% מהם קטנים ובינוניים, שבהם עד מאה שכירים לעסק. העסקים הקטנים והבינוניים מספקים 1.38 מיליון משרות, שהן 60% מהמשרות במגזר העסקי, ומהוות כמחצית מהתוצר העסקי בישראל. כ־276 אלף מהם הם עצמאים ללא שכירים, התורמים כעשרה אחוזים מהתוצר העסקי בישראל.
גם בלי קורונה יש תחלופה אדירה במגזר העסקי בישראל. בכל שנה נסגרים בישראל עשרות אלפי עסקים, ותחתיהם קמים אחרים. בשנת 2017 נפתחו כ־57 אלף עסקים חדשים ונסגרו כ־43 אלף, וכך קורה בכל שנה. ענף המסעדות, הברים ובתי הקפה הוא הענף עם תוחלת החיים הקצרה ביותר. לפי ההערכות, כ־80% מהמסעדות נסגרות בתוך חמש שנים מהקמתן. רק אחת מחמש מצליחה לשרוד ולשגשג לאורך זמן.
הקורונה קשה לכלל העסקים, ובמיוחד לעסקים עם מחלות רקע: אלה שמראש היו קרובים להפסד, לא יציבים או לא יעילים. עסקים עם שולי רווח נמוכים מתקשים יותר להתמודד עם הירידה בהכנסות, וחודש קשה הוא מכת מוות בעבורם. לא מן הנמנע שחלק גדול מהעסקים שנפגעו בקורונה, היו נסגרים ממילא בתוך זמן קצר מסיבות טבעיות. מענקים אחידים שיינתנו בצורה עיוורת לכלל העסקים, יהיו מעט מדי למי שבאמת צריך אותם ויותר מדי למי שממילא היה סוגר את העסק.
מה שבאמת יסייע לעסקים להתאושש אחרי המשבר הוא דווקא אם הממשלה תיקח צעד לאחור ותקל מעט בנטל הרגולציה והבירוקרטיה המכבידה על פעילות עסקית. מסמך הדרישות של קבוצת השולמנים (קבוצה של עצמאים ובעלי עסקים קטנים) כולל דרישות להקלה ברישוי עסקים ובתקינה; פישוט מערכת המס, מעבר לשירות ממשלתי דיגיטלי וביצוע פעולות מקוון; הקטנת הבירוקרטיה והרגולציה על קבלת אשראי כדי להוזיל ולהנגיש אותו לעסקים; התייעלות המגזר הציבורי, קיצוץ בהוצאות הממשלה והורדת מיסים שהעצמאים נושאים על גבם; רפורמה בדיני העבודה שתקל על מעסיקים להתמודד עם ההסתדרות ועם ארגוני העובדים החזקים; וכמובן – הפחתה ברגולציה הממשלתית על עסקים.
הקלה בדרישות הרישוי ממסעדות עשויה אף היא לסייע לענף המוכה הזה לשרוד את משבר הקורונה ואת מחסום חמש השנים הראשונות. מחד גיסא, הרגולציה בתחום ההסעדה בישראל אינה ברורה ואינה אחידה. מספר רב מאוד של גופים, תקנות וחוקים קובעים שלל מגבלות שלעיתים סותרות זו את זו, ועשויות להשתנות בדיעבד. מאידך גיסא, היא דקדקנית יתר על המידה ומתערבת בניהול המסעדה עד לרמות הקטנות ביותר של גובה תקרת המטבח (2.75 מטרים), אחסון המזון בקירור (שני מקררים נפרדים למזון מוכן ולחומרי גלם), ופחי האשפה בשירותי המסעדה (בשירותי הנשים חובה להציב פח, בשירותי הגברים קיים איסור על הצבת פח אשפה).
רבים מהעסקים הקטנים השכילו להשתמש במשבר כדי להמציא עצמם מחדש: הם יצרו שירותי משלוחים יש מאין, חבילות מיוחדות ושירותים אינטרנטיים. הדבר לא כיסה את ההפסדים, אבל יסייע להם בעתיד להתאושש. לעומתם, עסק שמבקש תמיד את חסדי המדינה שתציל אותו מקושי והפסד, לא יצליח בטווח הרחוק. עצמאות, הסתמכות עצמית, יוזמה, תושייה והתמודדות עם מכשולים הן אבני היסוד של עסק מצליח.
ללא עמוד שדרה
ההערכות בדבר הפגיעה הצפויה בכלכלה הישראלית הן פסימיות. הכלכלנית הראשית במשרד האוצר מעריכה כי בשנת 2020 יתכווץ התוצר ב־5.4 אחוזים (זאת בהשוואה לתחזית צמיחה קודמת של כשלושה אחוזים). אם יתממשו התרחישים הצופים גל תחלואה וסגר נוסף, ההתכווצות עלולה להיות קשה אף יותר. על רקע הירידה הגלובלית בביקוש לשירותים ומוצרים, לא כל העובדים שיצאו לחופשה ללא תשלום ישובו למקום עבודתם, ולא כל המובטלים יצליחו למצוא עבודה אחרת. שיעור האבטלה בשוך הסערה יעמוד על כשמונה או תשעה אחוזים.
הירידה החדה בהכנסות המדינה, בשילוב הגידול האדיר בהוצאותיה, יביאו אותנו לגירעון של יותר מ־11 אחוזי תוצר, גבוה מרוב מדינות ה־OECD. זהו גירעון חריג בכל קנה מידה, שיביא את ישראל למקום השלישי והלא מכובד בגובה הגירעון השנתי. העלייה בגירעון תזניק את יחס החוב־תוצר שלנו לכ־75%, עלייה של 15 אחוזים בהשוואה לסוף 2019.
גם מדינת ישראל נכנסה למשבר הקורונה עם מחלת רקע בדמות גירעון מבני גבוה של כארבעה אחוזי תוצר. למרות שנים של שגשוג כלכלי שבו מתהדרים ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר כחלון, הם לא השכילו להשתמש בשנים הטובות כדי לחסוך ליום סגריר. במקום לנצל את ההכנסות הגבוהות ממיסים ואת האבטלה הנמוכה כדי לצמצם את הגירעון, בחרה ממשלת ישראל להגדיל את הגירעון בשנים האחרונות והגיעה אל המשבר הזה ללא משאבים. כך היא הזניקה את הגירעון למספרים בגובה של יוון שלפני המשבר.
לגידול בגירעון כבר יש השלכות על ההערכה העולמית את כלכלת ישראל. סוכנות הדירוג מודי'ס הורידה את תחזית דירוג האשראי של ישראל מחיובית ליציבה. אף כי הדירוג עצמו נותר ללא שינוי ברמה A1, התחזית לשיפור עתידי בדירוג בוטלה לעת עתה. אין ספק שהקורונה לא תרמה לעניין, אבל במודי'ס מבהירים כי הפחתת התחזית נובעת מהפגיעה ביציבות התקציבית של ישראל. מדינת ישראל התרשלה בשמירה על משמעת תקציבית, והקורונה רק החמירה מצב גרוע.
זוהי אותה מחלת רקע של התרבות הישראלית, מהעבר השני. הפוליטיקאים שלנו התרגלו להיות תמיד בצד הנותן, אחרת ישלמו על כך מחירים בדעת הקהל, והם פותחים את פנקס הצ'קים הממשלתי לכל דורש. הממשלה האחרונה הביאה את הנטייה הגרועה הזאת לכדי אומנות של ממש. היעדרם של עמוד שדרה אל מול קבוצות לחץ, התכנון המתמיד לבחירות הבאות והרצון להיראות תמיד "אכפתיים", הביאו לגידול עצום בהוצאות הקבועות של הממשלה. הגירעון הגבוה מראש מגביל את יכולת התגובה של ישראל למשבר, ואת יכולת הסיוע שלה למגזר העסקי הקורס. ובכל זאת, כל דרישה של כל קבוצת אינטרס נענית בחיוב על ידי שר האוצר. לדאבוננו, אין לו כבר מאיפה לקחת.
