"בימים הראשונים מחוץ למלון הרגשתי כמו פצצה מתקתקת"

רק לאחר שבעה שבועות במלון דן פנורמה בתל־אביב, שזכה לכינוי 'מלון הקורונה', קיבלה אורית צעירי (32) תשובה שלילית להימצאות הנגיף, והותר לה ביום שני שעבר לצאת לביתה עם האישור הרפואי המיוחל המעיד על החלמתה. "אחות הקורונה" הראשית של המלון – הצעירה שהייתה מראשוני החולים שאושפזו בו – הייתה גם מהאחרונים שיצאו ממנו. בבוקר שלמחרת עזיבתה סגר פיקוד העורף את המלון ופיזר את אחרוני החולים לבתי מלון בערים אחרות. בתקופה הקרובה יתארחו בדן פנורמה כ־300 אנשים ששבו מחו"ל ונדרשו לבידוד. בקרוב הוא ייסגר, וייפתח מחדש לאירוח נופשים לאחר חיטוי וניקוי יסודי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסתכנים במגזר החרדי: "התחושה הייתה שהקורונה נגמרה"
– העולם שאחרי הקורונה: לעשות סדר בראש בלי אסקפיזם מיותר
– לא בקרוב: מאחורי הכותרות הגדולות של פיתוח נוגדן לנטרול הקורונה

כל חולה שהחלים במלון נפרד מחבריו במעין טקס, שהפך לאירוע חובה. בטקס הפרידה מאורית, כמעט לא נותר מי שילווה אותה. "צברתי אינספור תמונות סלפי מאותו טקס מרגש שבו מלווים את החולה שהחלים במעבר מהאזור ה'צהוב' של חולי הקורונה לאזור ה'ירוק', הנקי", היא מספרת לנו השבוע מביתה שבירושלים. "זו הייתה הבדיחה של המלון. כל החולים שהגיעו ועזבו צחקו שאני עוד אסגור את המלון, כי כל בדיקה שעשיתי יצאה חיובית. אבל לקחתי את זה בהומור. הייתה לי ברירה אחרת?"

"פניות רבות שטיפלתי בהן היו בעקבות סטרס נפשי. הבנתי מהר שאנשים שמבודדים בחדרים עלולים לפתח תחלואה קשה יותר, וכולנו במלון חייבים לפקוח עיניים"

היא אמנם החלימה, אבל נותרה חלשה. בדיעבד ברור לה שלא לשווא נגזרה עליה תקופת מחלה ארוכה כל־כך. יעידו על כך אינספור הודעות התודה שהשאירו לה החולים ברשתות החברתיות, ובהן היללו את המלאכית שהייתה לצידם ברגעי המחלה המורכבים.

אורית, אחות חדר מיון בבית החולים הדסה עין כרם ופרמדיקית, מצאה עצמה עמוק בתוך המגפה עוד לפני ימי הריחוק החברתי, חובת המסכות ואיסור המפגשים עם סבא וסבתא. "הרגשתי לא טוב ומדדתי לעצמי חום", היא מתארת. "מיד כשראיתי שיש לי חום גבוה נכנסתי לבידוד בבית החולים, וערכו לי בדיקת קורונה". בתוך זמן קצר הגיעה התשובה החיובית, ובן רגע הפכה ממטפלת למטופלת ואושפזה במחלקת הקורונה שנפתחה בבית החולים ימים ספורים קודם לכן. לאחר חקירה אפידמיולוגית מהירה שנערכה לה, הונחו כל מי שהיו בקרבתה להיכנס לבידוד.

"זו הייתה חוויה מטלטלת", היא משתפת. "למצוא את עצמך פתאום חולה, ועוד בקורונה, שהייתה אז ממש בשלבי ההתפרצות הראשונים. בימים הראשונים של המחלה הרגשתי כאבי שרירים והיה לי חום גבוה. ידעתי שזו לא אשמתי, אבל ברור שהייתי עצובה כשהבנתי שחברים ומכרים ובני משפחה שהיו בקרבתי נדרשים להיכנס לבידוד. היה לי ברור שיש סיכון מקצועי בעבודה שלי, ממחלות מידבקות בכלל, אבל זה לעולם לא עמד לנגד עיניי. אני כאן כדי לרוץ קדימה ולעשות הכול למען המטופלים שזקוקים לי, תוך דאגה למיגון, כמובן".

באותו שלב של התפרצות המגפה, כמה ימים לאחר חג הפורים, עוד הייתה משמעות למספר החולה שהוענק לכל מצטרף חדש למועדון. אורית נשאה את המספר 414. "כשחליתי כמעט לא היה ידוע דבר על המחלה, למדו על הסימפטומים שלה מהדיווחים שלנו".

לאחר ארבעה ימי אשפוז הועברה אורית למלון דן פנורמה, ביום השלישי לפעילותו המחודשת. בתוך כמה יממות הפכה לדמות משמעותית ומצאה עצמה מעודדת חולים שניצבו בסכנת חיים ומסייעת להם במגוון דרכים. "הגעתי למלון ביום שישי, ואני זוכרת את ההלם. פחדתי לעזוב את המוכר לי בהדסה ואת הצוות שטיפל בי כל־כך יפה, אבל לא יכולתי לחזור הביתה כי הייתי עלולה להדביק אחרים. זו הייתה הברירה היחידה שלי", היא מסבירה.

במקום שאין אנשים

אף שבכלי התקשורת דיווחו על ביקורת ותלונות של חולים שאושפזו במלון, אורית טוענת כי חשה שמתייחסים אליהם כמו לאורחים ולא כאל חולים. לדבריה צוות עובדי המלון וחיילי גדוד 944 של פיקוד העורף, שקיבלו את הפיקוד על ניהול המלון, השתדלו להנעים את זמנם של האורחים המבודדים. "רובנו הערכנו מאוד את העובדים במלון, שהסכימו לעבוד במקום שאף אחד אחר לא היה מסכים לעבוד בו".

כשהגיעה למלון הבינה כי אין בכוונת קופות החולים ומשרד הבריאות להעמיד בו אנשי רפואה, מכיוון שסברו כי שוהים בו רק חולים קלים ודי בקשר טלפוני שלהם עם קופות החולים שעוקבות אחר מצבם. אורית הפכה לנציגת החולים בשיח עם פיקוד העורף והנהלת המלון. היא האמינה כי רק בשיתוף פעולה יוכלו החולים הנופשים בעל כורחם לצלוח את התקופה המאתגרת עד להחלמה.

בפני החולים עמדו קשיים לא מעטים. "חוסר הוודאות בשאלה מה אנחנו עומדים לחוות בכל יום היה קשה מאוד", משחזרת אורית. "בכל יום הסימפטומים השתנו. אני זוכרת שעשינו הבדלה ומישהו נתן לי עלי נענע להריח, ופתאום אני קולטת שאין לי חוש ריח. גם לבושם ולדאודורנט לא היה ריח. זה היה שוק בשבילי. מהר מאוד גם חוש הטעם נפגע, והתחילו כאבי שרירים חזקים. כל תסמיני המחלה הגיעו אליי בלי התראה והופיעו לסירוגין. הייתי מותשת. פתאום כואב בחזה וקשה לנשום, ואתה מנסה להבין אם זו הקורונה או משהו אחר שפתאום הופיע. אלה מחשבות מפחידות".

את הכאב שליווה אותה היא סילקה מהר מאוד מהמחשבה, לאחר שהבינה שחבריה החדשים לחדרי האירוח ב־18 קומות המלון זקוקים לה ולניסיונה המקצועי. "אחרי שהגעתי לכאן והתארגנתי בחדר, ראיתי בפייסבוק פוסט של מישהי שמספרת שאימא שלה נמצאת במלון וזקוקה לעידוד. הלכתי לחדר שלה, והיא סיפרה לי שהיא מרגישה לא טוב. בדקתי אותה והמלצתי לפנות אותה מיד לבית חולים".

בפיקוד העורף הבינו במהרה איזה אוצר יש להם במתחם המבודד, ועמדו איתה מאז בקשר קבוע. היא עמדה בראש מערך רפואה שהקימה בהתנדבות לאחר שגייסה עובדת סוציאלית, פסיכולוגית ורופאה, חולות קורונה אף הן. בתום ימי מחלתה קיבלה אורית תעודת הוקרה ממפקד מלון הקורונה סא"ל אמיר פרידמן ומחייליו, בטקס פרידה מרגש שנערך לה.

במהלך השבועות הארוכים טיפלה אורית במאות חולים שנזקקו לה והזעיקו אותה לחדריהם שבמרומי המלון המשקיף על חופי תל־אביב. "הקמתי מערך רפואה עצמאי שנתן מענה לכל קריאה. אם מישהו מהחולים במלון לא הרגיש טוב, מיד קראו לי", היא מספרת. האחות המסורה והקופצנית־משהו רצה במהירות מחדר לחדר, והושיטה יד לכל מי שהיה זקוק. "אני באה מעולם הרפואה הדחופה וזה נותן לי את האפשרות לראות את מצב החולים דרך עיניים אחרות. בזכות זה גם מנעתי פינויים מיותרים לבתי חולים וסיכון בהדבקה".

קופות החולים השונות ראו באורית כתובת והתייעצו איתה כשביקשו לעקוב אחר מצב החולים החברים בהן. על פי נוהלי מלונות הקורונה, הטיפול הרפואי והאבחנות המקצועיות היה תחת קופות החולים, והן התקשו לבצע זאת מרחוק. אנשיהם היו אמורים להחליט כיצד לפעול אם החולים מפתחים תסמיני מחלה קשים ומדאיגים, כפי שעשו מול חולי הקורונה שמטופלים בבתיהם. המציאות בשטח הייתה מורכבת יותר, ודרשה מעקב בלתי אמצעי מצד איש רפואה.

"פניות רבות שטיפלתי בהן היו תוצאה של סטרס נפשי", מספרת אורית. "הבנתי שאנשים שמבודדים בחדרים כשהם חולים וכאובים עלולים לפתח תחלואה קשה יותר, וכולנו במלון חייבים לפקוח עיניים ולהתגייס לערבות הדדית".

לצאת מהדכדוך

כישורי המנהיגות שלה עמדו למבחן בעת הצורך לגייס את החולים לחיי חברה וקהילה. "היה לדוגמה קשיש בן 85, עצמאי, שאושפז במלון. כמה חבר'ה מהמלון שהבחינו בו מגיע ביקשו שאקפוץ אליו ואראה את מצבו. דיברתי איתו ועם המשפחה שלו, והבנתי שהוא זקוק לאנשים שיעודדו אותו ויוציאו אותה מהחדר לתפילות בבית הכנסת ועוד. החולים המבוגרים קיבלו על עצמם ללוות אותו בכל יום לבית הכנסת, וגם בין החבר'ה הצעירים עשינו תורנות ובכל יום מישהו אחר היה עולה אליו ומוריד אותו לשבת איתנו בלובי ולהתרענן קצת. ראינו איך בתוך זמן קצר הוא הפך למאושר וחיוני, וסבל פחות מהקורונה".

את מודל המעקב הזה החלה אורית ליישם על כל חולה מבוגר חדש שהגיע לבית המלון. היא האמינה כי ברגע שהקהילה תתגייס למען הפרט, הוא יחוש ביטחון ואיתנות. יחד עם ורד חיימון, עובדת סוציאלית ומומחית לבריאות הנפש, הן הקימו את מערך הרפואה הפנימי. אנשי פיקוד העורף וצוות המלון התחילו להפנות אליהן אנשים, ומעגל הטיפול התרחב.

"בהתחלה לא הכרנו את המחלה, ולכן כל תסמין הדאיג אותנו", היא מספרת. "הטלפון היה לצידי 24 שעות ביממה, והחולים ידעו שהם יכולים לקרוא לי בכל שעה. הבנתי שאני האדם שיכול לעזור כרגע ושמאמינים בי".

אורית מצאה עצמה מתרוצצת מחדר לחדר כדי להעניק טיפול רפואי. "כמעט לכולם הייתה תחושה קשה של חוסר ודאות, פחד וחרדה וגעגועים למשפחה, וזה עוד לפני שדיברנו על כאבים פיזיים. הבנתי שחייבים לתת משמעות לשהייה במלון וחילקתי תפקידים בארגון ליל הסדר, ימי הזיכרון ואירועי הפוגה ותרבות שעשינו לחברים".

ובכל הזמן הזה לא "חששת" לגלות שהחלמת ושתצטרכי לעזוב את השליחות שמילאת פה?
"חששתי מאוד לעזוב, ואלוקים כנראה דאג שאשאר. ברור שרציתי לחזור לחיים הרגילים ולצאת החוצה, אבל ידעתי שלא יהיה מי שיוכל לסייע לחולים. כשדיברתי עם החברים והמשפחה בטלפון הם הסבירו לי שבחוץ החיים לא רגילים, ושגם אם אצא לא אחזור מיד לחיים שהיו לפני שנכנסתי למלון".

בכל חדר עמדו לשימוש החולים מקרר, קפה, חלב וטלוויזיה בכבלים. עם זאת, לא ניתנו שירותי ניקיון וכל חולה נדרש לשמור על הסדר בחדרו. בפיקוד העורף חששו כי סיר הלחץ המבודד והתנאים הנפשיים והרפואיים עלולים להביא את דרי המלון לנקודות קיצון ולחיכוכים. אורית פעלה עם אנשי פיקוד העורף ועם החברים שרכשה להקמת קהילה תומכת ומכבדת, גם אם חבריה מתחלפים בכל עת.

"היו כל מיני תחושות ומורכבויות במהלך התקופה הארוכה. אנשים בכל הגילים, מתינוק קטן בן שלושה שבועות ועד בני 85, כולם היו כאן. ערבים, יהודים, בדואים ודרוזים גרו כאן חדר ליד חדר. חרדים, דתיים־לאומיים, חבר'ה צעירים שחזרו מהטיול בחו"ל ואזרחים זרים. התמהיל הזה היה ייחודי וגרם לנו להסתכל על הדברים בצורה אחרת. קל מאוד לשקוע למקום החולני. בתקשורת קראו לנו 'חולים קלים' או 'מחלימים', אבל בדן פנורמה קראו לנו באופן רשמי ומכבד 'אורחי המלון'. זה היה נחמד מאוד ועזר לנו להרגיש אנושיים יותר. צוות המלון באמת התגייס לסייע בצרכים שלנו".

אורית וחבריה מצאו עצמם משמשים גם כצוות הבידור במלון. "הייתה אימא שביקשה ממני לעזור לארגן לבן שלה יום הולדת תשע. יצרתי קשר עם פיקוד העורף והם שמחו לעזור, ולמרות שאסור היה להכניס כלום, הם אישרו להביא עוגה ובלונים. כל המלון ירד למטה לחצר לחגוג לילד יום הולדת, וכולם התגייסו לשמח אותו. שידרנו לצוות של פיקוד העורף את המסיבה בזום והם שרו לו. כולם כל־כך התרגשו להיות חלק מזה".

נראה שחגגתם שם לא מעט. בתקשורת עסקו במסיבות ובסרטוני הווידאו מהריקודים והחגיגות שלכאורה קיימתם במלון, וגם ביקרו אתכם על השמחה המופגנת.
"בעיניי, הדברים הוצאו מפרופורציות. לא הייתה מסיבה ולא די־ג'יי, ולא כל מיני דברים שהוצגו כחגיגות המוניות. גם בסרטון הקצר שפורסם, רוב האנשים ישבו על כיסאות ושתו מים כי כאב להם, וכמה חבר'ה רקדו. אני זוכרת שרבנו באותו ערב על המוזיקה כי כל אחד רצה סגנון אחר. אלה היו ריקודים של חמש דקות, וכולם חזרו לשיעולים ולכאבים בחזה. ובכלל, מה הבעיה בלשמוח? אסור היה להשאיר את האנשים סגורים בחדרים, היו חייבים להוציא אותם ולמצוא כל דרך לחבר אותם. בידוד הוא מצב שאנחנו לא מכירים במדינת ישראל ופגשנו אותו כעת לראשונה. אנחנו לא מכירים דבר כזה בסגנון החיים שלנו. הדרך של המדינה להתמודד עם זה היא סגר ובידוד, אבל יש בזה גם סכנה. להיות בתוך מלון, רחוק מהחברים שלך, מהחפצים שלך ומכל מה שמוכר לך – זה קשה מאוד. אתה מתגעגע למשפחה וכואב ולא נעים לך, ולהיות לבד בחדר זה ממש מסכן חיים. בדיוק בגלל זה הרגשתי שיש צורך גם לעודד את האנשים לשמוח ולהסתכל זה על זה".

אחווה סודית

האירוע שנצרב בזיכרונם של אורית ושל מאות אורחי המלון החולים, היה ללא ספק סעודת ליל הסדר. באולם האירועים הוצבו שולחנות מקושטים. הרב ראובן שכטר, רב בישיבת ההסדר בקריית־שמונה שהיה חולה ושהה במלון עם רעייתו, ניהל את הסדר, והאורחים השתלבו בקריאת ההגדה, בשירים המסורתיים ובהפעלות. לכל מי שרצה נמצא תפקיד שהעניק לו משמעות בלילה החגיגי. "ישבנו זה לצד זה, חרדים ודתיים וחילונים, וכל אחד נתן את הטון שלו. 550 איש יושבים יחד באולם שערוך כמו אולם חתונות. אמנם אכלנו כולנו מחמגשיות אישיות, אבל מה שחשוב היה האווירה. אפילו החולים הערבים והבדואים הצטרפו אלינו בהתרגשות".

אותו חג היה מאתגר במיוחד לאורית, לאחר שגופה ביקש להזכיר לה שהיא חולה וצריכה להקדיש זמן גם למנוחה. "בערב ליל הסדר קמתי בבוקר ושמחתי שאני מרגישה טוב יותר. ירדתי לחצר שבה היינו עושים קצת ספורט, ופתאום התחיל לי כאב פתאומי ורציני בחזה, והכאב הקרין לכתף ולשכם. משככי הכאבים לא עזרו. כל־כך חיכיתי לליל הסדר שינרמל אותנו קצת, אבל הגוף אכזב. בתחילת הלילה הייתי כאובה מאוד, וחולים אחרים פנו אליי בבקשה שאבדוק אותם. הייתי אחראית לתיק עזרה ראשונה ולדפיברילטור, וידעתי שהאחריות עליי ושאני חייבת להתחזק ואסור לי להישבר. החברים ראו עליי את הכאב ופתאום כולם עטפו אותי בחום והרגשתי איך הכאב מתפוגג. קשה להסביר את זה, הפכנו למשפחה אחת. עם כל הכאב שהייתי שרויה בו, היה מקסים לראות את האחדות בשותפות הגורל שהזדמן לנו בלי שאף אחד ציפה לו".

 

במשך חמישה ימים סירבו התסמינים הקשים להרפות. אנשי פיקוד העורף ביקשו שתנוח מעט, אבל היא הבהירה שיש לה תפקיד וייעוד.

היא לא עוסקת בשאלות כמו מדוע היא הייתה צריכה להתנדב לתפקיד, ומדוע המדינה לא דאגה למענה רפואי בתוך מתקן המאושפזים הענק. "אני לא רוצה להיכנס למקום הזה. אני לא מחפשת להפנות אצבע מאשימה ורוצה לדבר על הטוב שהיה, על מי שהיו לצידי ועל התגייסות של הקהילה ושל כל אנשי המלון ופיקוד העורף שעזרו זה לזה".

מחלת הקורונה תפסה את אורית בשיאה של שנה קשה מבחינה אישית ומשפחתית. שבועות המחלה העמידו אותה בפני אתגרים מורכבים ולא מעט רגעי שבר. "הכי קשה היה אחרי שעשיתי בדיקות קורונה כדי לבדוק אם הבראתי. אחרי חודש של מחלה נפסקו התסמינים והתחלתי להיפרד מהחברים החדשים, ואז הגיעו התוצאות שהקורונה עדיין איתי, וגם הסימפטומים חזרו לסיבובים נוספים. הייתי חייבת לאסוף את עצמי, לעיתים גם מהרצפה".

שאלת את עצמך "למה דווקא אני"?
"אינספור פעמים, במיוחד בהתחלה. כשיצאתי מהמלון הבנתי למה אני. המון אנשים אמרו לי שהייתי צריכה להיות פה כי זו הייתה שליחות, ואני מרגישה שזה היה חלק מהייעוד שלי בחיים. קשה לענות לעצמך כשאתה במקום כאוב וקשה, אבל ידעתי שקרו לי גם הרבה דברים טובים".

"היא הייתה המלאך של המלון", מסכם הרב שכטר את עבודתה של אורית. "ראינו עליה את הכאבים, והיא תפקדה בצורה מדהימה. היא הייתה זמינה בימי חול ובשבתות והתרוצצה מאחד לשני, למרות שכל זה לא היה באחריותה. לא היה שם שום גורם מקצועי ורשמי מלבדה, וכולנו היינו עדים לעבודה שלה".

פחות משבועיים חלפו מאז שוחררה אורית מהמלון, וביום רביעי בלילה היא חזרה לעבודתה בחדר המיון כשהיא בריאה ומאוששת. "אני מאוד שמחה לחזור ולטפל שוב בחולים בחדר המיון", היא אומרת בסיפוק.

הנחיתה בעולם שמחוץ לדן פנורמה לא הייתה קלה בעבורה, כמו גם למאות האנשים שפגשה בימי השהות במלון. "יש בינינו אחווה והבנה, אפילו בשתיקה, על מה שעובר עלינו", היא אומרת. בשבת הראשונה לשהותה בדירתה בירושלים היא אירחה כמה מהחברים ששוחררו לפניה. "התברר לי שהשבת הראשונה בחוץ הייתה קשה לכולם. אנחנו בקשר חם בקבוצת הווטסאפ שהקמנו במלון, וכולנו עוקבים ומתעדכנים. היציאה מהמלון והידיעה שהחלמנו מהקורונה מלווה בהמון חששות, כי הרגשנו שבחוץ מתייחסים אלינו כמצורעים ומפחדים מאיתנו. נדמה לאנשים בחוץ שגם הם חוו סגר והיו בבידוד, אבל להיות חולה ומנוטר בלי לדעת לאן הדברים מתפתחים, זו חוויה מסוג שונה. היו לי סימפטומים איומים, ואף פעם אי־אפשר לדעת מתי תצא מזה.

"בימים הראשונים מחוץ למלון הרגשתי כמו פצצה מתקתקת, כי החברה הסתכלה עליי ככה. אני סוף סוף בריאה לחלוטין, ואנשים חוששים ממני. כל יציאה מהבית הייתה מלווה בחששות שאפגוש חברים והם יתרחקו ממני. אני מרגיעה אותם ואומרת שיש לי תוצאות שליליות משלוש בדיקות ושקיבלתי את האישור שאני בריאה למהדרין. אני מבינה את החשש, אבל הייתי רוצה שאנשים בחוץ יבינו שהיינו חולים ועכשיו כבר לא, ועברנו משהו שונה מאוד ממה שאנשים יכולים לדמיין. מצפים מאיתנו לחזור לחיים כאילו כלום לא קרה, אבל קרה הרבה".

דרוש מענה נפשי

ביום שלישי השבוע פרסמנו באתר מקור ראשון כי במשרד הביטחון החליטו לסגור את מלונות הקורונה, ומעתה חולים קלים יישארו להחלמה בבתיהם. "אם יש חולים מעטים, אני מבינה את ההחלטה הזאת", אומרת אורית. "זה היה פתרון טוב לחולים רבים. צריך להבין שלהיות סגור בחדר בלי לצאת, זה לא אנושי. נכון שלא היו לנו שטחים גדולים במלון אבל היה חדר ומרפסת, ובעיקר אפשרות לתקשר עם אנשים במצב דומה. אני לא יכולה לדמיין מה היה קורה אם הייתי צריכה להיות שבעה שבועות חולה לבד בבידוד".

מהן המסקנות שלך לקראת גל תחלואה שני, אם חלילה יפקוד אותנו?
"יש לי מסקנות ברורות, ואשמח לשתף אותן במשרד הבריאות כחלק מהתחקור על התמודדות ישראל עם הגל הראשון במגפה. המודל שהיה בדן פנורמה תל־אביב היה נכון לטעמי. יש צורך בשיפור משמעותי של האוכל, ולהקל בנהלים הקפדניים מדי על חלונות הזמן שבהם הותר לנו להביא ציוד מהבית. הייתי דואגת שיהיה צוות רפואה דחופה קבוע שנמצא באזור הירוק והסטרילי ויכול לתת מענה לחולים, במיגון מלא כמובן. זה מחויב המציאות ולא מצריך משאבים גדולים. ויותר מכול – בכל מלון יש לדאוג שיהיה למאות החולים מענה מעובדת סוציאלית, כי המצב הנפשי המעורער משפיע לא אחת על המצב הבריאותי".

את חוששת לחלות שוב?
"לא, כי בסוף זו הייתה חוויה מעצימה. אני לא רוצה לחלות חלילה שוב, ויודעת שהמחקרים עדיין לא ברורים ואין ודאות אם פיתחתי חיסון לקורונה. אבל גם אם זה יקרה חס ושלום, הייתי עושה את אותם דברים ורק משתפרת. החיים מזמנים לנו אינספור אתגרים וצריך ללמוד להתמודד איתם ולחפש את הטוב. אני אפילו יודעת לאיזה חדר אחזור אם אצטרך, חדר 714. הוא היה לי לבית".