העיתונאי והסופר נדב שרגאי הוא מורי ורבי. הוא שמביא בעקביות לדפי העיתונות זה יותר משלושים שנה את דבר הר הבית, והראשון כמדומה שעסק בהר באופן שיטתי והפך את הנעשה במקום הקדוש בעולם לתחום התמחותו. "טרור אל אקצא – מעלילה לדם", הוא שם ספרו השישי שראה אור בשבוע שעבר וספרו השלישי העוסק בהר הבית (הקודמים בעניין: "הר המריבה" ו"עלילת 'אל אקצא בסכנה'"). הספר העכשווי יצא בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה בשיתוף הוצאת סלע מאיר (364 עמ').
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "עומדים אנו כחסרי אונים מול ההר השומם"
– החללים הנשכחים שנפלו בהר הבית לפני הקמת המדינה
– מוסדות החינוך היהודיים בתפוצות בסכנת קריסה כלכלית
שרגאי עורך בספר רשימה ארוכה ועצובה, כמעט אין סופית, של מעשי רצח ונסיונות רצח שביצעו הפלסטינים ושנומקו או תורצו כתגובה למעשי היהודים ומדינת ישראל בהר הבית. בעשור האחרון זה קורה כמעט תמיד על רקע הגידול המעריכי במספר היהודים הפוקדים את ההר והעיסוק הגובר בו בחברה היהודית. אולם שרגאי איננו מסתפק בכך ומזכיר נשכחות, למשל, שהר הבית נוצל באופן ציני עוד במלחמת השחרור, כששימש מוקד התבצרות שממנו נורתה אש אל עמדות המגינים ברובע היהודי ואל שיירות צה"ליות שנסעו בדרך יריחו. כוחותינו היו מנועים אז מלהגיב בשל פקודה חד־משמעית של בן־גוריון שלא להשיב אש לכיוון האתר המקודש.
בשבוע שעבר מלאו 72 שנים לנפילת הרובע היהודי, ומאז זרמו הרבה מאוד מים בקדרון, אולם באקס־טריטוריה שיצרנו בלב בירת ישראל עדיין פועלים ללא לאות להשמדתנו, ואנחנו עדיין נמנעים מלהשיב בו אש אל האויב. שרגאי מזכיר שההר שימש פעם אחר פעם לאורך השנים מעוז טרור ונקודת יציאה לפעולות רצח. כך, לדוגמה, הוא היה מקום התכנסות לחוליה שב־15.10.86 הטילה רימונים על טירוני חטיבת גבעתי בחניון הסמוך לשער האשפות, פיגוע שעלה במחיר של הרוג ו־69 פצועים. גם החוליה שחטפה ורצחה את שוטר מג"ב ניסים טולדנו בדצמבר 92' ואת שוטרי התנועה דניאל חזות ומרדכי ישראל במרץ 93' הפכה את הר הבית למקום מפגש ותכנון למעשי הרצח שביצעה. מחמוד א־תון, מפעילי הטרור המרכזיים בירושלים באינתיפאדה הראשונה, גויס לפעילות במהלך תפילות בהר הבית.
ועוד ועוד: בספר מובא שאחת מחוליות הטרור האכזריות ביותר, זו שפעלה מטעם גדודי עז א־דין אל־קסאם ואשר חטפה ורצחה את החיילים שחר סימני, אריק פרנקנטל ונחשון וקסמן, השתמשה אף היא בהר הבית כאתר מפגש להכנת פעולותיה. אם בכך לא די, בהר נעשה ניסיון להקים תשתית מקומית של ארגון אל־קאעידה. בין השאר שקלו אנשיה להפיל את מסוקו של נשיא ארה"ב בוש בעת ביקורו בארץ ב־2008. פלסטינים אחרים שבמשך שלוש שנים שימשו נציגי חמאס במסגד אל־אקצה, עסקו מהצד גם בתכנון של ירי טיל לעבר אצטדיון טדי במהלך משחק כדורגל במקום. ובכלל, בספר מצוין שרוב חברי החוליות הירושלמיות של חמאס אשר ביצעו פיגועים קשים באינתיפאדה השנייה, בקפה מומנט ובקפה הלל למשל, הכירו זה את זה מפעילות קודמת בהר הבית.
החידוש של השנים האחרונות הוא שגם ההר עצמו משמש יעד לפיגועים. בולט מכול הוא כמובן רצח השוטרים בהר ב־14.7.17, אבל מאז כבר התרחשו בהר ובמבואותיו עוד חמישה פיגועים וניסיונות פיגוע. שרגאי מרענן את הזיכרון ומוסיף שגם קודם לכן היו ניסיונות כאלו. כך, למשל, בערב ראש השנה תשע"ו (2015) התגלו מבעוד מועד שלושה מטעני צינור מאולתרים שהוחדרו לשטח ההר.
גם בהיבט של ההסתה ישראל מאפשרת בהר הפקרות מוחלטת. שרגאי כותב בספר שבמהלך עצרת שערכה בהר במאי 2014 תנועת חיזב א־תחריר אשר דוגלת בהקמת ח'ליפות אסלאמית, פנה הנואם לאומה המוסלמית בדרישה לשחרר את ירושלים: "איפה הח'ליף עומר? איפה צלאח אל־דין? איפה הח'ליף של המוסלמים? האם אכפת לכם שהיהודים מטמאים את מקום המסע הלילי של הנביא בזוהמה שלהם?".
שרגאי מוסיף שבמצרים ואפילו בטורקיה הוצא חיזב א־תחריר זה מכבר אל מחוץ לחוק. גם בגרמניה, אגב, הוא הוצא מחוץ לחוק כשהתברר שהמוח מאחורי מתקפת 11 בספטמבר, מוחמד עטא, הושפע מהאידיאולוגיה של הארגון. בישראל, לעומת זאת, דבר החליפות האסלאמית נשמע בכיכר העיר, ועוד במקום החשוב ביותר שיש לירושלים ולעם היהודי להציע.
בספטמבר 2015, ממש בפרוץ גל הטרור ששטף אז את העיר ואת הארץ, נערכה עצרת המונית ברחבת כיפת הסלע לציון מה שכונה "היבת אל־קודס" (סערת ירושלים) – שם מכובס לאינתיפאדת הסכינים שיצאה אז לדרכה. את העצרת מימנו הקטארים ובמהלכה נשאו דברים יו"ר המועצה האסלאמית העליונה בירושלים שייח' עכרמה סברי ושייח' חמאד אבו־דעבאס – מראשי הפלג הדרומי. אבו־דעבאס הכריז שם ש"הניצחון על הציונים קרוב, והכיבוש עומד ליפול". באמצעות שיחת וידאו השמיע את דברו במעמד המסית גם יו"ר אגודת אל־פלאח רמדאן טנבורה ממקום מושבו בעזה וכן גורמים נוספים.
עכרמה סברי, שנמנה בלא ספק על ראשי המסיתים והמדיחים, עוד מוסיף להתהלך חופשי בעיר הקודש. בראשית 2020 הרחיקה אותו המשטרה מהר הבית עקב עידוד מהומות בהר, אולם השייח' צפצף על צו ההרחקה ונכנס אליו בכל זאת, נישא על כפיים. שרגאי ציין בספר שבשנת 2000, בריאיון לשבועון המצרי אל־אהראם התבטא סברי כך: "אני נכנס למסגד אל־אקצה בראש מורם ובו בזמן מתמלא חימה על היהודים. מעולם לא בירכתי יהודי לשלום, או כל ברכה אחרת כאשר עברתי על פניו. לעולם לא אעשה כן. הם אינם יכולים אפילו לדמיין ברכה כזאת מצידי".
הלאה. ב־2014 ניצל הדרשן עומר אבו־סארא את הבמה במסגד אל־אקצה כדי להתחרות עם דר שטירמר בקריאות קרב נגד יהודים. הוא כינה שם את היהודים "תאבי בצע, גובי ריבית ועושקי כספם של המובטלים, בוגדים שנבראו כקופים וחזירים ואויביהם הגדולים ביותר של המאמינים".
אבל אבו־סארא לא הסתפק בהבעת חוות דעתו על העם שאפשר לו לדבר כרצונו בהר הבית, אלא קרא גם לשומעיו לנקוט מעשים: "אני אומר זאת ליהודים, כי הגיע הזמן לשחוט אתכם, הגיע הזמן להילחם בכם, הגיע הזמן להרוג אתכם ואנחנו מוכנים לזאת בעזרת הא־ל. אנחנו, המוסלמים הצדיקים, ממתינים לרגע שבו יחל מועד השחיטה. כשיגיע היום הזה אנחנו נשחט אתכם ללא רחמים. א־לוהים, קרב יום הריגתם, קרב יום הלחימה והשחיטה, קרב יום אל־אקצא". אבו־סארא אמנם נדון כעבור שנתיים לשמונה חודשי מאסר על הדברים, אולם דרשות הסתה מהסוג הזה עוד מוסיפות להישמע באל־אקצה גם כיום.
הפרשנות הפלסטינית
דברים דומים נשאו בהר הבית גם השייח'ים אחמד אל־דוויק ומוחמד עאיד, ואילו המטיף עלי אבו אחמד הבהיר שם שא־ללה ישמיד את הישות היהודית: "הו עבדי א־ללה", ביקש אבו־אחמד לדייק, "שאלת מסגד אל־אקצה אינה רק על היהודים המסתערים על מקום המסע הלילי של הנביא ומטמאים אותו, אלא על ישות השודדת את אדמות המוסלמים, והיא תיפתר על ידי החזרת הח'ליפות. הו, א־ללה, הבה נהרוג בהם. הו, א־ללה, הפוך את הקרקע כך שתבלע אותם יחד עם בתיהם", סיים אבו־אחמד, וקהל שומעיו השיב באמירת "אמין" (אמן).
בקרבנו מסתובבים, אם כן, כך שב ומגלה ספרו של שרגאי, כמה וכמה חאג'־אמינים.
"טרור אל אקצא" הוא ספר מלא פליאה. שרגאי שמציג בשקדנות את הנתונים הקשים מתקשה להבין כיצד ייתכן שאחרי נקיטת מחווה חסרת תקדים, צעד שלא ייאמן שעשתה מדינת ישראל כשמסרה את השליטה על הקדוש במקומותיה לידי הדת המתחרה, המוסלמים אינם מכירים לה טובה על כך או לכל הפחות נמנעים מטרור כלפיה.
"בעוד הציבור היהודי, ברובו הגדול, משלים עם גזרות הסטטוס קוו והמגבלות הקשות שמטילה עליו ממשלתו בהר הבית", כותב שרגאי באופן שאפשר להתווכח עליו, "הציבור המוסלמי בוחר פעם אחר פעם בעלילה, בטרור ובדרך של 'הכול או לא כלום'. מאז ימי הפרעות בתר"פ ובתרפ"ט ועד ימינו אלה הוא מתנהל, ברובו, כאילו מישהו אטם את מוחו בקש וגבבה. ככל שמדובר בעלילת 'אל־אקצה בסכנה', הוא אינו מוכן להאזין. הוא אינו מוכן לחשוב, והעובדות כלל אינן רלוונטיות מבחינתו".
כיצד באמת קרה שהפלסטינים אינם יודעים להעריך, וזו הגדרה עדינה להתנהלות האויב, את המחווה העצומה שהעם היהודי נקט כלפיהם כשוויתר למענם על הקדוש והיקר לו ביותר? ובכן, מפני ששם לא מפרשים זאת כלל כצעד אצילי. הפרשנות הפלסטינית, שלמען האמת סבירה הרבה יותר מזו שלנו, היא שאין מדובר ברצון טוב של היהודים אלא בכניעה מראש ובהסרת כל הדגלים מצד גורם חלש אופי, שבמעט מאמץ לאומי יסלק כליל את ידיו מהמקום הזה ובהמשך מהארץ בכלל.
המסירה המתמשכת של מפתחות ההר מימי משה דיין ועד פרשת גלאי המתכות של נתניהו משדרת בעיקר זמניות, מהדגם הצלבני. הכול זמני פה כל כך, רופס כל כך, מזמין את כל בריוני השכונה לעשות עלינו קופה. מבחינת הפלסטינים העובדה שהענקנו להם את קודש הקודשים שלנו בלא כל עכבות היא צעד חולני. שום דבר מעבר לזה. פלא שלא מעריכים שם עם שלא מעריך את עצמו?
ההסתערות בסכינים על המבצר הישראלי בשער שכם (לפי הספר "טרור אל אקצה" – 32 פיגועים נרשמו שם בתוך שנתיים – 2015־2017) ועוד למען "אל אקצה המחולל" שכלל איננו מחולל ולמעשה מעולם לא היה מטופח יותר, היא חולנית, אבל ויתור ללא תנאי על חלום הדורות בן האלפיים של העם לטובת דת אחרת הוא חולני לא פחות. מי שמחזיק בכסף, בחשמל, באספקה שוטפת, שלטון דמים שיורה טילים על אזרחיו הוא חולני. מי שמאפשר את קיומה של רשות שמטיפה בלי הפסקה מאז ייסודה לרצח אזרחיו שלו ומרעילה בשנאה את אנשיה – הוא חולני. ומי שמניח להפוך את מוקד הכיסופים של עמו לאתר של איבה, הסתה, התפרעות וביזוי קודשיו שלו – הוא חולני. לא רק הם חולניים, אנחנו חולניים לא פחות.
ולגבי עלילת "אל אקצה בסכנה", אולי גם היא איננה שקר פלסטיני גדול כל כך. או נאמר אחרת: לא ברור מי משקר פה במצח נחושה יותר. למעשה כבר ב־1931 פרשֹו אנשי חאג' אמין אל חוסייני את טענותיהם בעניין. זה היה בחוברת שנכתבה בתגובה לדברי חיים ארלוזורוב בשם התנועה הציונית באותה עת נגד הסיסמה "אל אקצה בסכנה". המוסלמים לעגו שם להתכחשות הציונית לשאיפות היהדות בעניין הר הבית:
"היהודים הידועים באהבתם לכסף ובכישרונם להגיע למקורותיו לא בחרו להם את הארץ הזאת, הקטנה והדלה, למען תהיה להם לבית לאומי, בזמן שהוצע לפניהם לייסד את ביתם הלאומי בארצות רחבות ועשירות יותר כארגנטינה, אוגנדה ודומיהן – אלא לשם אידיאל דתי, והוא להתקבץ סביב ההיכל, מסגד אל־אקצה כיום, כדי להקים ממלכה יהודית בארץ ישראל. דברים אלה אינם פרי דמיונם של המוסלמים" (הדברים לקוחים מהספרון "עלילות המופתי והדוקטור" שפרסם יהודה עציון בהוצאת בית אל).
הפלסטינים, גם אלו מדגם 2020, משוכנעים שאל־אקצה נתון בסכנה איומה מכיוון שהם מאמינים יותר מאיתנו למוצא שפתינו. כשראש הממשלה מכריז על המקום הזה "סלע קיומנו" הם מפרשים זאת כפשוטו ולא בתוספת קריצה, כפי שאנחנו המשופשפים מבינים זאת. אם בכל הזדמנות דתית, לפחות שלוש פעמים ביום, אנחנו מצהירים על רצוננו לחדש ימינו כקדם בהר הבית, וכבר 53 שנים הר הבית בידינו, הם מסיקים שבמוקדם או במאוחר נעשה זאת. וכשזה יקרה – המוסלמים יודעים היטב שהם יאבדו עניין בהר. אין להם כל עניין בו כמקום קדוש לעם היהודי. כל קסמו בעיניהם הוא בהיותו מדינה פלסטינית בזעיר אנפין, רצוי שתהיה ריקה מיהודים. פשוט כל כך.
הרב יוסף אלבוים, ותיק פעילי הר הבית כיום, מרבה לומר שאחרי יותר מיובל שנים שבהן מקפחת המדינה את היהודים בהר רק כדי להשיג בו שקט – ההר היה אמור להיות המקום השלו במזרח התיכון אם לא בעולם כולו. העובדה שאין זה כך אומרת שכנראה טעינו בדרך, שאיבדנו את הצפון. הוויתור ההיסטורי של מדינת ישראל על לב מהותה, על הר הבית, הוא מחולל הטרור העיקרי כאן. רק כשנשוב אל ההר תשקע האש.
