המוכתר של סילואן, חוסיין סיאם, או בכינויו אבו־ג'מיל, יושב במכולת שבבעלותו בוואדי חילווה וממתין לשווא לקונים. חום היום, הקורונה וימי הרמדאן, מרחיקים את האנשים מהרחובות, וגם את לקוחותיו הפוטנציאליים של האיש המבוגר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ירושלים 2020: הגדולה ביותר והמתויירת ביותר
– בג"ץ הכריע: ריקוד הדגלים יתקיים בהשתתפות כ-700 איש
– גנץ כבר לא החניך התורן של לפיד
"נולדתי ב־1948 בסילואן", הוא פותח. "אבא שלי, שהיה מוכתר הכפר, עבד לפרנסתו רוב שעות היום במלון אמבסדור בשייח'־ג'ראח. אימא הייתה בבית, שהיה תמיד מלא באנשים. אני זוכר את הימים תחת השלטון הירדני בירושלים, לפני 1967, כימים שקטים. החיים היו פשוטים ויפים, התחושה הייתה תמיד של משפחתיות ורוגע. הייתה תחושה של ביטחון, אנשים אהבו אחד את השני, לא כמו היום שכל אחד אוכל את השני.
"לא היה אמנם שפע כמו שאנחנו רגילים לראות היום בירושלים, אבל מצד שני היו ביטחון ויציבות. היינו אזרחים של הממלכה הירדנית. החנויות היו פתוחות כל הזמן ללא שמירה, כי לא היה פחד מגניבות. גם הבתים היו פתוחים. הילדים של השכנים היו כל הזמן אצלנו בבית ואנחנו אצלם, כמו משפחה אחת גדולה. לא היה צריך לשלם מיסים, ארנונה, מים או ביוב. התשלום שכן דרשו הסתכם בדינרים בודדים בשנה".
אני מספר לסיאם על סב סבי, ישעיהו זלקינד־גבור, שהגיע בשנת 1881 מליטא לירושלים, ונקבר יחד עם אביו יחיאל מיכל בהר הזיתים. אני מתאר את חייו המשותפים עם המוסלמים, ואת תמונותיו עם סוחרי בשר בשוק בעיר העתיקה. סיאם לא מתרשם. "אנחנו חיינו כל המשפחה בוואדי חילווה, נוצרים ומוסלמים יחד. את היהודים לא ראינו", הוא אומר.
"אני ואחיי הלכנו לבית ספר ירדני", ממשיך סיאם לגולל את זיכרונות ילדותו. "היו שם דגל ירדן ותמונות של המלך חוסיין. היינו שרים את ההמנון הירדני ונשבעים אמונים לממלכה ההאשמית. כשהייתי גדול יותר, בן 18, אבא שלי סידר לי עבודה כמלצר במלון שבו עבד. אהבתי את העבודה בגלל האורחים המכובדים שהגיעו. כמו היום, גם אז ירושלים תחת השלטון הירדני הייתה אבן שואבת לתיירות. היו במלון תיירים ממדינות ומדתות שונות, שבאו לבקר במקומות הקדושים. הם ביקרו במסגד אל־אקצא שהיה פתוח לכל הדתות במחיר סמלי, ללא צורך באישורים. היו במלון גם שרים, שגרירי מדינות. אני זוכר אפילו את ביקורו של חוסיין מלך ירדן בירושלים, לפני המלחמה".
בעיר הסתובבו שוטרים וחיילים ירדנים, שהאירו פנים לסיאם וחבריו. "אנחנו תושבי ירושלים היינו מתגייסים למשטרה ולצבא", הוא מספר. "השירות הצבאי נמשך ארבע שנים, אבל היו גם כאלה כמוני ששירתו שלושה חודשים בלבד. תאמין לי, גם בחודשים האלה לא עשיתי משהו משמעותי".
מעטים מול רבים
ב־5 ביוני 1967 פתח צבא ירדן במלחמה בגזרת ירושלים. חיילי הלגיון הנחיתו הפגזה ארטילרית כבדה על ירושלים המערבית, הישראלית. הפסקת אש שהושגה בתיווך האו"ם הופרה על ידי הירדנים, והם מיהרו להשתלט על ארמון הנציב. התוכנית המבצעית הירדנית הייתה כיתור של ירושלים המערבית על ידי כיבוש ארמון הנציב והר הצופים, וניתוק ירושלים באזור לטרון והקסטל.
"אני זוכר ששמענו פיצוצים ויריות והיה בלגן", משחזר סיאם. "אנשים נכנסו לבתים, התעורר פחד גדול וחשש מביזה ופגיעה בחפים מפשע. רבים התחבאו ותלו דגלים לבנים על החלונות לאות כניעה. אחרים לקחו דברים בסיסיים וברחו למשפחות שלהם בירדן. זכרנו את הסיפורים שסיפרו לנו על המלחמה ב־48', ועל הזוועות שאצ"ל ולח"י עשו בדיר יאסין ובליפתא. פחדנו מאוד שהיהודים ייכנסו ויתנקמו בנו. שרפנו תמונות של המשפחה, כי היו מתוכנו אנשים שהיו בצבא ובמשטרה הירדנית".
הצבא הירדני באזור יהודה ושומרון מנה לפני המלחמה כמעט חמש חטיבות, מחוזקות בגדודי ארטילריה. הכוח היה כפוף לגנרל מחמד אחמד סלים אלבטניה, כחלק ממפקדת החזית המערבית של הכוחות הערביים במלחמת ששת הימים. הכוחות הירדנים נחשבו למיומנים מאוד, אבל למרות זאת חוסיין מדבר על נחיתות משמעותית של חיילי הלגיון באזור הקרבות.
"באזור שלנו היו חיילים מעטים, ולישראל הייתה עדיפות ברורה", הוא טוען. "הלחימה העיקרית התרחשה באזור שייח'־ג'ראח וגבעת התחמושת. שמענו את היריות של הצבא הירדני ואת התותחים שפתחו את המערכה, אבל כשהטנקים הישראליים נכנסו לצור־באהר וראינו אותם ליד מלון אמבסדור שבו עבדתי, הבנו שישראל מנצחת.
"אחרי הימים הראשונים של המלחמה, קראו לי לעבודה במלון. במקום האורחים הרגילים שברחו ועזבו את ירושלים, הייתי צריך להגיש אוכל לחיילים ישראלים שהפכו את המקום לסוג של מפקדה. היו גם חיילים פצועים במלון, אבל בגדול היה נראה שהמצב רוח שלהם טוב כי הם ניצחו בקרבות. בעצם גויסנו בעל כורחנו לצבא הישראלי ושירתנו את החיילים, שהיו יוצאים להילחם מבית המלון. כשהבנו שהצבא הירדני הולך להפסיד, אני והחברים שלי חשבנו איפה להתחבא. אחד החברים אמר לי בוא נרוץ למסגד אל־אקצא, שם אללה ישמור עלינו. הלכתי איתו".
כשחוסיין וחבריו התקרבו לרחבת המסגד הם ראו בדרכם חיילים ירדנים הרוגים וחיילים ישראלים מסתובבים במקומם. הם שמו לב שעל גג כיפת הסלע מתנוסס דגל ישראל.
איך הרגשתם?
"האמת שאני לא זוכר שהתעכבנו על העניין. זו הייתה מלחמה, היינו בסערת רגשות ובפחד. לא ידענו איך השלטון החדש, הישראלי, יתייחס אלינו. אני זוכר שראיתי את החיילים הישראלים רוקדים, שרים ושמחים מאוד. הם צעקו, רצו ממקום למקום, לא ידעו איך להבין את הניצחון שלהם. אחרי זה נתנו הוראה להוריד את הדגל מעל כיפת הסלע. הבנתי שמאחורי המהלך הזה היה לחץ של טורקיה ובריטניה על משה דיין. בכל מקרה, המציאות שלנו השתנתה בן־רגע. אחרי הניצחון הישראלי המשכתי לעבוד במלון עם הצבא הישראלי".
לא חשבו לפני
תבוסת הלגיון הירדני התקבלה בקרב התושבים הערבים כביזיון ובושה, ונראה שגם היום המוכתר סיאם לא השתחרר ממנה. אף שבקרב על ירושלים נהרגו 182 חיילי צה"ל בקרבות קשים, ניכר שהוא מנסה להמעיט בניצחונם כדי להתגבר על התחושה הצורבת של ההפסד. ככל שהשיח על ימי המלחמה מתמשך, האיש שמולי נע בכיסאו בחוסר נוחות. המזגן בחנות מצנן בקושי את האוויר, וגם את האווירה שמתחממת בעקבות השאלות.
"ישראל עושה מהניצחון ב־67' על ירושלים משהו מיוחד", קובל סיאם. "כל שנה באים עם דגלים, מספרים על ניצחונות גדולים ועל הצבא הישראלי המעולה. אבל צריך להודות על האמת. לא הייתה מלחמה באמת על ירושלים. אני לא יודע מה אחרים חושבים או מה כתוב בספרי ההיסטוריה, אני חושב שבאופן כללי ישראל לא חוותה התנגדות משמעותית במהלך המלחמה. הצבא הישראלי נכנס עם טנקים והרבה חיילים לירושלים, והנוכחות הירדנית הייתה דלילה.
"באופן כללי הייתה פה כניסה למלחמה מול ישראל ללא מחשבה מעמיקה. מדינות ערב, ובמיוחד ירדן, לא היו מוכנות לזה. לא הייתה להם יכולת צבאית אמיתית. הן היו מדינות חלשות ועניות. בכל הממלכה הירדנית בשנת 1967 היו רק כמה מטוסים ישנים בודדים. זאת מול חיל האוויר הישראלי, שהיה אחראי להרבה הצלחות במלחמה. המלך הירדני נכנס אליה בלחץ של נשיא מצרים נאצר. הוא לא התכוון להיכנס למלחמה ולא התכונן אליה. לכן הכוחות בירושלים היו דלילים. המערכה נמשכה ימים בודדים. בגבעת התחמושת היה לישראלים אמנם יותר קשה, ובשייח'־ג'ראח הצבא הירדני לחם בהתאם ליכולות שהיו ברשותו, אבל זה לא היה מספיק".
למרות הקריאה המפורסמת של מפקד חטיבת הצנחנים מוטה גור, "הר הבית בידינו", השליטה בהר נמסרה לאחר המלחמה לידי הממלכה ההאשמית. כיום גופים כמו התנועה האסלאמית, הרשות הפלסטינית ואפילו חמאס בוחשים בנעשה על ההר, ויהודים העולים אליו נעצרים על ידי משטרת ישראל משום שהעזו למלמל פסוקי תפילה.
"אין לנו בעיה עם יהודים שרוצים לבקר ברחבת מסגד אל־אקצא, הבעיה היא שהם אומרים שהמקום הזה שלהם", אומר על כך סיאם. "ולא רק אומרים, אלא רוצים להיכנס למסגד אל־אקצא ולבנות שם בית מקדש יהודי. אם אתה רוצה לבקר במקום שלי, תפדאל. אבל אם אתה רוצה להרוס את המקום שלי ולבנות את המקום המקודש לך, זו בעיה. את זה המוסלמים לא יכולים לקבל. אף מדינה מוסלמית לא תהיה מוכנה לקבל מציאות שבה רחבת ומסגד אל־אקצא יהיו תחת שליטה של יהודים. גם ההכרזה עכשיו של ישראל שהיא רוצה לספח אליה את הגדה ולשנות את המצב בירושלים, לא מקובלת. אני בטוח שאם זה יקרה ירדן ומצרים ינתקו את הקשרים עם ישראל, וכך גם מדינות ערביות אחרות שמנהלות איתה יחסים בלתי רשמיים".
אין כבוד למוכתרים
המכולת של המוכתר שבה אנו יושבים מכונה "מכולת השלום". אך על קירות הבתים שממול מרוחות כתובות גרפיטי עם כיתובים לאומניים פלסטינים, ובעיקר קללות נגד ישראל הכובשת. עמים רבים כבשו את ירושלים במשך הדורות, אבל מלחמת ששת הימים שהסתיימה בשלטון ישראלי נקראת בפי הפלסטינים "יום אל־נכסה", יום התבוסה. הסיבה לדבריהם היא שהרומאים, הצלבנים והבריטים ראו בירושלים עוד עיר באימפריה שלהם, שבה חיים המקומיים. רק ישראל ראתה בירושלים עיר בירה ששייכת ליהודים.
כשאני מזכיר את יום ירושלים, סיאם דוחה אותי בידו. "אלפי שנים היו מלחמות על העיר הזאת. ירושלים הייתה קיימת לפניי ולפניך, ומן הסתם תישאר פה גם אחרי שאתה ואני כבר לא נהיה. אני לא ממש מתעמק בהגדרות האלו, שחרור ירושלים, אחדות ירושלים. זה לא מחשבות שלנו, האנשים הפשוטים. אלה של אנשים גדולים, פוליטיקאים שמתפרנסים מזה".
ואיך החיים של הירושלמים היום?
"יש לי שישה ילדים ושלושים נכדים, כולם גרים איתי יחד בבית שמאחורי המכולת. הם עובדים ומרוויחים כסף, אבל עדיין הם וגם אני מתקשים לגמור את החודש. 'קורעים' אותנו בעירייה בתשלומי מיסים – ארנונה, חשמל, מחירי מים מופקעים. מצד שני הורסים לנו מבנים ולא מספקים לנו שירותים. ראש העיר הנוכחי מראה רצון טוב. הוא מבקר בשטח ומדבר עם אנשים על תוכניות פיתוח ואישורי בנייה, אבל בתכלס אנחנו עוד לא רואים שמשהו חיובי קורה".
כחלק מתפקידו כמוכתר סילואן, חוסיין אחראי על פשרות בין התושבים, סולחות בין משפחות שתובעות נקמת דם, ענייני גירושין ונישואין וכן זכויות בנייה של תושבים בשכונות הכפר. "אני למדתי את המקצוע מאבא שלי", הוא מתאר. "כשהייתי קטן הוא היה מושיב אותי לידו כדי שאלמד את הדרך לפתרון סכסוכים. כשגדלתי והייתי צריך לקחת את התפקיד אחריו, קראתי את ספרי החוקים שמבהירים איך גוזרים עונש על מישהו וכמה הוא צריך לשלם. זה מקצוע לכל דבר. כמו ללמוד משפטים, סוציולוגיה ומדעי החברה באוניברסיטה.
"הבעיה שלנו היא שהרשויות בישראל לא מכירות בהשפעה שיש לנו על האנשים. כל יום באים אליי מקרים של אנשים מסוכסכים. אני מטפל בנושאים חברתיים וגם ביטחוניים. לא פעם הייתי בקשר עם גורמים במשטרה שבאו לעצור מישהו שערב לפני כן דיברתי איתו וגם עם מי שהגיש תלונה נגדו. אמרתי לשוטרים, אל תעצרו את הבן־אדם, אנחנו כבר פתרנו את הבעיה. אבל הם מתעקשים. הם גם מחלישים אותי כבעל סמכות מול האנשים שחיים פה, וגם מגבירים את השנאה ואת הפער שבין המשטרה לתושבי ירושלים.
"כך גם בנושא תכנון ובנייה. אנשים מגיעים אליי לפני שהם ניגשים לעירייה, כדי שאני אבדוק אם הם זכאים לבנות על אדמה כזאת או אחרת. לנו יש רישומים של המשפחות והאדמות. אבל שוב, לא מכירים ברישומים שלנו ונותנים צווי הריסה. זה לא היה ככה בעבר. עד האינתיפאדה הראשונה ישראל עבדה חכם יותר. היא תמכה במוכתרים, בשייח'ים ובמושלי הכפרים. אפילו נתנו להם משכורת, קצת יותר מאלף שקל, בשביל ההוצאות, מתוך הבנה שהם משקיעים זמן ומשאבים כדי לפתור בעיות במקום הישראלים. הם כיבדו את ההנהגה המקומית והתקיים שיתוף פעולה שהיה טוב לשני הצדדים.
"אם היו מבינים שיש פה חברה שיש לה מנהגים, כללים, מסורת שהולכת אחורה מאות שנים וטוב יהיה שנכבד אותה, המצב היה יותר טוב. אני מקווה שהימים האלו יחזרו, למרות שאני ממש לא אופטימי".
