בינואר 1981 התפטר שר האוצר יגאל הורביץ, קצת יותר משנה לאחר ההתפטרות של קודמו בתפקיד, שמחה ארליך. שניהם ניסו להיאבק, ללא הצלחה מרובה, באינפלציה הדוהרת שהגיעה לאחוזים תלת־ספרתיים. הורביץ פעל לצמצום הגירעון התקציבי כדי לרסן את האינפלציה, באמצעות נטרול ההוצאות הממשלתיות הגבוהות. סירוביו התכופים לכל בקשה לתקציבים, הדביקו לו את הכינוי "יגאל אין לי". הוא סירב לדרישות ההסתדרות להעלאות שכר במגזר הציבורי, סירב לדרישת המורים להעלאת שכר, וסירב לבקשת הרמטכ"ל לתוספת לתקציב הביטחון. הקופה הייתה ריקה, והוא היה השומר העיקש שלה. כשלא קיבל גיבוי מהממשלה, בחר להתפטר ממנה. ביטוי נוסף שהוא נהג להשתמש בו בהקשר הזה ושהפך למזוהה עימו, היה "מטורפים, רדו מהגג".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "ימין אמיתי חותם על ריבונות ולא על הצהרות נאמנות"
– מחאת הנכים חודשה: אסור למדינה להגדיל את הקצבאות
– ירושלים 2020: הגדולה ביותר והמתויירת ביותר
ארבע שנים לאחר מכן, על סף קריסה מוחלטת, ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס הכריזה על מצב חירום כלכלי וקיצצה לא רחם בשירותים הממשלתיים, בשכר במגזר הציבורי ובסובסידיות המרובות. זה היה האירוע ששינה את כלכלת ישראל יותר מכל קודמיו, והצעיד אותה מכלכלה ריכוזית וסוציאליסטית מבית מפא"י לכלכלת שוק ליברלית.
שני עשורים לאחר מכן, בראשית שנות האלפיים, התפוצצות בועת הדוט־קום הביאה את העולם למיתון ואת תעשיית ההייטק הישראלית למשבר. פרוץ האינתיפאדה השנייה דרדר את המשק כולו למיתון עמוק, ואת מדינת ישראל לסף פשיטת רגל. נדרשו קיצוצים כואבים, ומי שהוביל אותם היה שר האוצר בנימין נתניהו, שחתך בבשר החי: כל שירותי הממשלה קוצצו ובהם הקצבאות לחלקים החלשים ביותר בחברה הישראלית. נתניהו שילם על כך מחירים פוליטיים כואבים, אבל גם שינה את הכלכלה הישראלית בשורה של רפורמות מבניות: הפרטה של חברות ממשלתיות, רפורמה במיסים, מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, שינוי בקצבאות הילדים, יציאת חרדים לשוק התעסוקה והפחתת שכר במגזר הציבורי.
עוד שני עשורים חלפו, ועכשיו ישראל כץ הוא שר האוצר שנדרש להתייצב מול משבר כלכלי, שמאיים להיות חמור משני קודמיו. שלושה אתגרים גדולים יעמדו לפניו בחודשים הקרובים, ועם כולם יצטרך להתמודד תוך שהוא בונה תקציב חירום. האתגר הראשון יהיה שיקום המגזר העסקי, שספג ירידה דרמטית בהכנסותיו בעקבות משבר הקורונה, ואשר חלקו יידרש לצמצם פעילות וחלק אחר יפשוט רגל. האתגר השני הוא שיעור האבטלה הגבוה, שיישאר כנראה בטווח דו־ספרתי בעתיד הקרוב. רבים מהעובדים שיצאו לחופשה ללא תשלום לא יחזרו ממנה לעבודה, ועובדים שפוטרו יתקשו למצוא עבודה. האתגר השלישי הוא הגירעון התקציבי הגבוה, שכמותו לא ראינו מאז ימי יגאל "אין לי" הורביץ.
כל אלה קשורים זה בזה: ככל שהמגזר העסקי מתקשה לתפקד, כך יותר עובדים מפוטרים ומעגל האבטלה גדל. במקביל, עסקים שמצטמצמים ונסגרים משמעם פחות הכנסות ממיסים לקופת המדינה, ויותר מפוטרים דורשים הוצאות גדולות יותר בדמי אבטלה. כל פתרון שיגובש יצטרך לענות על משולש האתגרים הזה: לצמצם את האבטלה, לסייע למגזר העסקי להתאושש, ולעשות זאת ללא הגדלת הנטל על הקופה הציבורית. הרצון לשפוך כסף על הבעיה יביא במקרה הזה להחרפתה, ולפגיעה ביכולתה של המדינה להתמודדות עם גל תחלואה שני או משבר ביטחוני עתידי.
מצעד התביעות
ישראל כץ הוא מהפוליטיקאים המנוסים ביותר במערכת. אחרי עשור במשרד התחבורה, ותפקידים נוספים במשרדים אחרים, יש לו ניסיון רב בקידום פרויקטים גדולים, ניהול תקציבי־ענק, התנגשויות עם משרדי ממשלה אחרים, וקידום מדיניות כנגד לחצים כבדים מצד קבוצות אינטרס שונות.
אבל כל לחצי העבר יהיו כאין וכאפס לעומת אלה שממתינים לו כעת. שר האוצר הנכנס יידרש להתמודד עם כל בעל עסק שנפגע מהסגר, עם כל מגזר שהכנסותיו צנחו, עם מאות אלפי מובטלים ועם ענפים שלמים שיתקשו לחזור לשגרה. כל אלה יבואו אליו ויפגינו בבקשות לפיצויים ותקציבים. כץ יצטרך להתעלם מההפגנות, ולהשיב לרוב הדרישות במילה שפוליטיקאים שונאים לומר: "לא".
אם ישראל כץ רוצה לבנות את עצמו כראש הממשלה הבא, ואין ספק שהוא רוצה, עליו להתכונן לכך שבשנתיים הקרובות הוא עומד להיות הפוליטיקאי השנוא ביותר בישראל. אבל אם יפעל בחוכמה, בעוד ארבע שנים יראו בו האיש שהושיע את כלכלת ישראל, שהוציא אותה מאחד המשברים הקשים שידעה, ושהצעיד אותה לעבר עתיד טוב יותר. בעניין הזה הוא יכול ללמוד מהניסיון של נתניהו, שר אוצר שנוא שהפך לראש ממשלה שנבחר לתפקידו שוב ושוב. החרדים, שתיעבו אותו באופן אישי בגלל הגזרות שפגעו בהם במיוחד, הם כיום בני בריתו הנאמנים ביותר.
אכן, משברים הם גם הזדמנות, והמשבר הנוכחי הוא שעת כושר שספק אם תזדמן לנו עוד כמותה בעתיד הנראה לעין. זו העת להניח על השולחן את הרפורמות שכלכלת ישראל משוועת להן, ולא חסרות כאלה.
נתחיל בהעלאת גיל הפרישה לנשים, אחד מצעדי המדיניות המוצדקים, המתבקשים וההכרחיים – אבל גם אחד מהקשים ביותר לביצוע. כיום הגיל החוקי לפרישת נשים הוא 62. זהו המועד שבו הן רשאיות למשוך קצבה מהפנסיה שלהן, וגם להתחיל לקבל קצבת זקנה. אבל אף שגיל הפרישה לגברים עלה לפני שנים ל־67, לחצים פוליטיים השאירו את גיל הפרישה לנשים על 62. השדולות הפמיניסטיות נאבקו על כך כדי לסייע כביכול לנשים, אך בפועל זוהי פגיעה בהן.
גיל הפרישה הנמוך יותר מביא לכך שלנשים יש חמש שנים פחות מהגברים לחסוך לשנות הפנסיה שלהן. מכיוון שתוחלת חייהן גדולה משל הגברים, ובמהלך השנים הן עובדות ומשתכרות פחות מגברים – המשמעות היא שהן חוסכות הרבה פחות אבל אמורות להתקיים מהסכומים הנמוכים לתקופה ארוכה יותר, ולמעשה נגזר עליהן עוני בשנות זקנתן. העלאת גיל הפרישה קריטית במיוחד בקרנות הפנסיה הוותיקות, שהמדינה התחייבה להן להעלות את גיל הפרישה לנשים אך דחתה שוב ושוב את הביצוע. אם לא יתבצע שינוי בחודשים הקרובים, הקרנות הללו יקצצו מאות שקלים בחודש מכל פנסיונר המקבל מהן גמלה כדי לפצות על הפער בקופה.
נושא נוסף שכבר עלה על הפרק הוא הפנסיות התקציביות, המטילות מעמסה אדירה על תקציב המדינה. בניגוד לפנסיה צוברת, שבה העובד מפריש משכרו לימי הזקנה, בפנסיה תקציבית המדינה מממנת את הגמלה לעובדיה לשעבר מתוך התקציב. זכאי הפנסיה התקציבית ממומנים למעשה על ידינו באופן שוטף מתוך תקציב המדינה, ולא מדובר בסכומים פעוטים. סך ההתחייבויות לפנסיה תקציבית מוערכות ביותר מ־700 מיליארד שקלים. בין הזכאים לה יוצאי מערכת הביטחון כמובן, שאף פורשים בגיל צעיר וממשיכים לעבוד לצד קבלת הפנסיה, גמלאי משרדי הממשלה וגמלאי מערכת המשפט, שזכאים לפנסיות גבוהות במיוחד.
הצעת חוק לקיזוז פנסיות תקציביות הגדולות מפי שניים מהשכר הממוצע במשק כבר הוגשה בידי חברי הכנסת מתן כהנא ועוזי דיין, אבל יהיה קשה מאוד ליישם את הצעד הזה. בעלי הפנסיות התקציביות הם קבוצה חזקה ומאורגנת שרואה בפנסיה שלה זכות שקיבלה ביושר, ולא בקלות תוותר על אלפי שקלים בחודש, גם אם מדובר בהטבה חריגה ויקרה שמעמיסה על מדינה במשבר.
נטל כבד
אך את הרפורמות החשובות ביותר יכול ישראל כץ למצוא בחצר האחורית שלו: השומנים הכבדים וחוסר היעילות הגדולים ביותר מצויים במגזר הציבורי עצמו. מילים רבות נשפכו השבוע על גודלה של הממשלה החדשה. ואכן קשה להבין מדוע נדרשים 33 שרים כדי להנהיג מדינה שבמשך 72 שנה הצליחה לשרוד לא רע עם שר אחד בלבד במשרד הביטחון. עוד לא גווענו פה בצמא בלי שר למשאבי המים, הקהילות המקומיות תפקדו גם ללא שרה לחיזוק וקידום קהילתי, והכנסת והממשלה תקשרו ביניהן גם בלי שר ייעודי.
בכל הדיונים על הממשלה המנופחת והבזבזנית בחרו המבקרים לעסוק במספר השרים והתארים היצירתיים, אבל הממשלה הישראלית מנופחת ובזבזנית גם בלי קשר למספר שריה. כ־700 אלף איש ואישה עובדים במגזר הציבורי על כל ענפיו: משרדי הממשלה, מערכת הביטחון, מערכת החינוך, מערכת הבריאות הממשלתית, הרשויות המקומיות, החברות הממשלתיות ושלל הגופים הנתמכים על ידי הממשלה.
בעשור האחרון גדל מספר העובדים בשירות המדינה בכעשרים אחוזים, ושכרם גדל בשיעור דומה. שכרם הממוצע של העובדים בשירות הציבורי גדול בהרבה מזה של מקביליהם במגזר הפרטי, והוא עומד על 16,623 שקלים לחודש במשרדי הממשלה, זאת בהשוואה לשכר ממוצע של 10,474 בשאר המשק. שכר העובדים בשירות המדינה גדל בעשור האחרון ריאלית בכ־20%, בשיעור כמעט כפול מהגידול בשכר הריאלי במשק (11%).
למעט סקטורים בודדים כמו בנקאות, פיננסים והייטק, ומלבד המכהנים בתפקידי ניהול בכירים, הרוב המוחלט של השכירים במגזר הפרטי מרוויחים הרבה פחות ממקביליהם במגזר הציבורי. מלבד השכר העובדים זוכים גם בחבילת הטבות נרחבת הכוללת ימי חופשה ומחלה רבים יותר מבשאר המשק, כולל אפשרות לצבירה ופדיון ימים תמורת אי־ניצולם; קרן השתלמות אוטומטית, קצבת ביגוד, ודמי הבראה מוגדלים; מענקים שונים בדמות משכורת 13 ואף 14 בחלק מהחברות הממשלתיות; הפרשות מעסיק מוגדלות לפנסיה; עליית שכר אוטומטית עם הוותק, ותוספות שכר שונות בגין 'אחזקת רכב', כוננויות ושעות נוספות, וכמובן – קביעות.
בעיני שכירים שאיבדו את עבודתם בן־לילה, ועצמאים שכל הכנסתם נמחקה ברגע, הקביעות היא אחת ההטבות המשמעותיות ביותר במגזר הציבורי, כזו שקשה לאמוד את שווייה. הקביעות מבטיחה לכל עובד בשירות המדינה כי עבודתו תישמר, גם אם הצורך בו מתייתר וגם אם התפוקות שלו אינן מצדיקות את שכרו. אך בשעת משבר, כשמשרדי הממשלה נדרשו להגדיר מיהו "עובד חיוני", התברר שרבים מעובדיהם אינם נדרשים לתפקוד השוטף.
המשבר הכלכלי שיצר נגיף קורונה הוא גם הזדמנות לבצע רפורמות הנדרשות זה זמן רב במגזר הציבורי. הצעד הראשון והמתבקש הוא הפחתת שכר וצמצום חלק מההטבות העודפות, שיסייעו להקטנת ההוצאה הממשלתית לא באופן חד־פעמי אלא קבוע. הוצאות השכר של המגזר הציבורי הן מחצית מכלל תקציב המדינה, ושום קיצוץ תקציבי לא יכול לפסוח עליהן.
אין צורך ב־700 אלף עובדים במגזר הציבורי, ובוודאי אין הכרח לשלם להם שכר כה גבוה עם הטבות כה נדיבות, וגם לאחר שהם מסיימים את תפקידם – להמשיך ולשלם להם פנסיה תקציבית יקרה. מי שנושא על גבו את המשא הכבד הזה הוא המגזר העסקי, והוא כורע כעת תחת הנטל.
המגזר הציבורי יכול וצריך להתנהל באופן יעיל יותר, הן כלפי פנים, בניהול כוח האדם שלו, והן כלפי חוץ – בהקלה על הנטל הרגולטורי שהוא מעמיס על עסקים. כיום, העסקת העובדים אינה נעשית על ידי המנהל הישיר או אפילו המשרד הרלוונטי, אלא על ידי נציבות שירות המדינה. שכרם נקבע במנגנונים אוטומטיים מורכבים, ומכוח הסכמי שכר הנקבעים באופן גורף על ידי ארגוני עובדים ומשרד האוצר. רפורמה אמיתית תבזר סמכויות, תכפיף עובדים למנהלם הישיר, ותעניק למשרד סמכות לתגמל עובדים מצטיינים ולפטר מי שאינם עומדים ביעדים.
שר אוצר אמיץ באמת יניח על השולחן את ביטולה של הקביעות בשירות הציבורי, שאיננה מספקת דבר מלבד יצירת מערכת תמריצים לקויה, וישנה את מערכת יחסי העבודה. במקום יחסי עבודה קיבוציים עם ארגון אחד שבכוחו להשבית את כלל המשק, אפשר לפרק את המגזר הציבורי ליחידות מיקוח שונות, לאפשר לארגונים שונים לייצג עובדים, להגדיל את מספר העובדים בחוזה אישי, ובמיוחד: להגביל את זכות השביתה.
מלחמה מבית
עד היום, כל ניסיון לשפר את השירות הציבורי נתקל בחומת ארגוני העובדים, שמתנגדים לכל צורה של התייעלות. עשרות ומאות סכסוכי עבודה נפתחים בכל שנה בידי ועדי עובדים המתנגדים להטמעת מערכת מחשוב חדשה (רק חִשבו על האופן שבו שירות ממשלתי דיגיטלי היה משפר את השירות לאזרח בתקופת הקורונה) או למעבר לבניין חדש, ודורשים תמורתם תוספת שכר. קל וחומר בכל הנוגע לפיטורי עובדים, או לצמצום יחידות שאינן נדרשות.
אבל כעת, גם בעיות עומק ותיקות עשויות לזכות לטיפול שורש. התגובה האוטומטית של ארגוני העובדים לכל ניסיון רפורמה הוא איום בשביתה, אבל שביתה של השירותים הממשלתיים בליבו של משבר תיתפס כמנותקת וחסרת חמלה, ודעת הקהל תיטה נגד העובדים. מאות אלפי עובדים שאיבדו את פרנסתם לא יגלו סובלנות לעובדים שמסרבים לשאת בנטל הלאומי. זוהי הזדמנות לא רק לקיצוצים בגרזן קהה, אלא לשינוי האופן שבו הממשלה עובדת ולייצור תשתית טובה יותר לכל הממשלות העתידיות. שבע השנים הטובות תמו, ועל המגזר הציבורי להצטמצם ולהפוך ליחידת קומנדו – רזה, יעילה ואפקטיבית.
אבל האתגר הגדול של כץ עוד עלול להתברר לא בארגוני העובדים מחוץ, אלא בארגוני העובדים מבית: הרכב הקואליציה לא צפוי להקל עליו. שר המשפטים ניסנקורן ושר הכלכלה פרץ לא יתמכו במדיניות שתשנה את חוקי העבודה, ואורלי לוי־אבקסיס התנגדה בחריפות להעלאת גיל הפרישה לנשים בכל הזדמנות בעבר. הבעיה הגדולה של הממשלה איננה בהכרח גודלה, אלא היעדר האחידות. יש לקוות שלא נשלם על כך מחיר גדול בהרבה מ־100 מיליון השקלים שעולים המשרדים החדשים.
