תמונות הצנחנים הבוכים מרגע שחרור הכותל במלחמת ששת הימים, הפכה לתמונות המלחמה המפורסמת ביותר בישראל, אשר חלק ממצולמיה נחשפו לא פעם. למרות שחלפו כבר 53 שנים מאותו היום, לא היה פשוט לשכנע את חיים כהן, אחד החיילים שמופיעים בתמונה, לספר את סיפור המלחמה כפי שהוא חווה אותו. לדבר על הרגעים הקשים בהם איבד את חבריו, לצד הרגעים המרגשים של שחרור הכותל, ואיך קיבל את התמונה לידיו עוד לפני שכבשה את שערי העיתונים של התקופה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עונת החתונות בפתח: להתחתן נכון בימי קורונה
– נדחתה העתירה להקמת תשתיות ביישובים הלא חוקיים בפזורה
– הרמטכ"ל יצטרך לשכנע מדינה במשבר בחשיבות התר"ש
חיים כהן (74) תושב רמת ישי ובן המושב שדה יעקב, הוא חקלאי צנוע ורפתן חרוץ. חובב היסטוריה ואספן של כתבות היסטוריות, שמוסף הארץ מה-16 ליוני 1967, שבשערו תמונות הצנחנים הבוכים, תלוי ברפת שלו עד היום. "התגייסתי לגדוד 890 של צנחנים בגיל 18, עד שהקימו את גדוד 202 והצטרפנו אליו", מספר כהן. "השתחררתי שנה לפני מלחמת ששת הימים וחזרתי לעבוד במשק של הוריי בשדה יעקב. בעת עונת קציר החציר התחילה מתיחות בארץ ואיתה כוננות צבאית. שמענו שמגייסים אנשים ותיארתי לעצמי שיגייסו אותנו, אבל בינתיים גייסו כל מיני יחידות, בעיקר שריון, ואת הצנחנים עדיין לא גייסו.
"באותו היום שכן גייסו אותנו, עבדתי כל היום על הטרקטור עם מגוב ואספתי את החציר הקצור וחזרתי מהשדה הרוג לגמרי ועייף, הלכתי לישון מוקדם. בשעה עשר אחי העיר אותי ואמר שבאו לקרוא לי. עם כל העייפות, מיד קפצתי והתארגנתי ועליתי לצומת טבעון, שם פגשתי הרבה מהיחידה שלי שחייכו לאוטובוסים".
עד לרגע בו צולמה התמונה של שחרור הכותל חלפו ימי המתנה וימי קרב קשים: "הגדוד שלי עבר כל מיני מקומות, עשרה ימים היינו בפרדסים של מחנה ישראל, ואחר כך בתחנת הרכבת של ואדי סורק שם ישבנו עד יום לפני פריצת המלחמה. באותו הערב כבר הבנו שלמחרת בבוקר המלחמה עומדת לפרוץ, עלינו לאוטובסים והתארגנו לקראת צניחה עד שבשעת הצהרים הגיע ביטול וחיכינו לראות מה יהיה איתנו".
לחיילים שהמתינו דרוכים, הגיעו שמועות על "בעיות בירושלים". כפי שמתאר כהן, "לא חשבנו על פריצה לירושלים המזרחית, לא ידענו מה התוכניות ובערב התברר שאנו עומדים לחצות את שטח ההפקר. לא היה מספיק מידע. פיזרו אותנו בבית הכרם, שם תושבי השכונה ביקשו להנעים לנו את הדקות לפני הקרב וכיבדו אותנו. משם הגענו לבית הספר לשוטרים ליד גבעת התחמושת, ומשם פרצנו את הגדרות והמשכנו אל גבעת התחמושת. זה היה קרב עקוב מדם. המחלקה שלי התקדמה בתעלה קדמית מבוטנת, והפלוגה השנייה עקפה ממזרח בתעלה רדודה. להם היו הרבה הרוגים. אצלנו נהרגו שבעה חיילים".
כהן נזכר ברגע אחד קשה במיוחד: "לפני שפרצנו את הגדרות, הייתי בסוף הטור ולא יכלתי לרדת במדרגות שמחוץ למבנה ונשכבתי שם. במרחק של כשני מטר ממני היה טנק שירה לכיוון בית הספר לשוטרים. היה צרור אחד שפספס אותי ופגע בקיר והטייח ניתז עלי. כשהתקדמתי, לשטח ששם פיצצו, ראיתי את אחד החיילים שלנו הרוג, זה גרם לי להרגשה קשה. ראיתי גם לא מעט הרוגים ירדנים אבל משום מה, זה לא עשה עליי רושם".
את הלילה אחרי הקרב הקשה על הגבעה, העביר חיים עם חבריו לפלוגה בבית ספר ירדני סמוך: "הייתה אווירה קשה איבדנו הרבה חיילים והרבה היו פצועים, מצאנו שרק כחצי מהחיילים היו כשרים לתפקיד. השאר פצועים או הרוגים". כבר למחרת התקדמה הפלוגה אל הר הצופים ונערכה לקראת קרב על המשלט הירדני הסמוך, אך כשהסתערו התברר להם כי במהלך הלילה הירדנים נטשו את המוצב: "לשמחתנו לא היינו צריכים להילחם. אך למרות זאת, המ"פ שלנו נהרג מכדור שנורה תוך כדי הפריצה, וכמה חיילים נפצעו כשהטנק שפרץ עלה על מוקש".
בסביבות השעה 11:00 קיבלה הפלוגה הוראה לרדת לכיוון העיר העתיקה. "נכנסנו בשער האריות ועלינו על הר הבית, בשלב זה כבר לא היו חיילים ירדנים במקום. ברגע הזה הייתה לי הרגשה שאני לא יודע אם יהיו יותר מלחמות, כי הגענו למצב כזה שהערבים יהיו חייבים להסכים לכל הדרישות שלנו".
לאחר זמן המתנה קצר, ירדו החיילים אל הכותל: "עברנו דרך הפשפש ואז הסתכלתי על רחבת הכותל וזה היה מחזה מדהים: הכל היה נקי, לא היה אבק ובמקום מהיו מעט חיילים אבל תוך דקות המקום התמלא במאות חיילים הגיעו כל המי ומי, הגנרלים, אלופי המטה הכללי, הרב גורן וכל הפמליה שלו שבירך שהחיינו והייתה חגיגה גדולה".
גם אחרי יותר מחמישים שנה, מתקשה כהן לדבר על הרגשות שהציפו אותו ברחבת הכותל: "קשה לי לדבר, כל אחד הרגיש את הקונפליקט בין מה שהתרחש על רחבת הכותל לבין מה שקרה 24 שעות קודם לכן. איך שלא יהיה, הרגשנו שאנו נמצאים ברגע היסטורי. זה ריחף באוויר".
התמונה שקיבלה את הכינוי "הצנחנים הבוכים" צולמה באותה השעה על ידי דוד רובינגר, צלם עיתונות ישראלי: "היו כל מיני צלמים, עיתונאים, כתבי רדיו, כתבי טלוויזיה וכתבים מחו"ל, ואנחנו לא ראינו את הצלם. פתאום בא אלינו דוד רובינגר, כרע על הרצפה ואמר לנו תסתכלו ישר ואל תסתכלו אליי וצילם כמה שוטים וזהו, השאר היסטוריה".
אבל ימים בודדים לפני שהתמונה התפרסמה כתמונת השער בעיתונים, הגיעה התמונה לביתו של כהן על ידי חברת כיתה שלו שעבדה בסוכנות של צלמי עיתונות, וזיהתה את כהן באחת התמונות שפתחה: "רעיה אילת בת כיתה שלי משדה יעקב, שעבדה בסוכנות של צלמי עיתונות, הביאה את התמונה אל בית ההורים עם הקדשה. בערב שבועות אותה התמונה שהתפרסמה במוסף של עיתון הארץ ובעוד עיתונים, זו הייתה הרגשה נעימה לראות את עצמי בעיתון. העיתון המקורי, מוסף הארץ, בו התפרסמה התמונה הזו, ניתן לי לפני שנים בודדות מידידה שלי, ואני תליתי אותו ברפת".
בכל שנה ערב יום ירושלים התחושות של כהן קשות, עולים הזכרונות מרגעי הקרב הקשים ומרגעי האושר הגדולים של שחרור הכותל. מידי שנה מגיע כהן אל האזכרה הגדודית המתקיימת בגבעת התחמושת לזכר 36 החיילים מהגדוד שנפלו במלחמה, השנה יערך טקס האזכרה על ידי חיילים המילואים הנוכחים. בעקבות החשש מהידבקות בנגיף קורונה, התבקשו הוותיקים, ביניהם כהן, שלא להגיע לטקס: "ההיעדרות מהטקס גורמת לי, לחברי ולמשפחות שכולות שאיתנו אווירה קשה, מדי שנה אנו מתייחדים עם זיכרון הנופלים והשנה לא נוכל, נהיה כל אחד לעצמו". "לא פשוט לחיות בארץ ישראל, רצינו מדינה ויש לזה מחיר. אנו מקווים, כל דור ודור שהילדים שלנו לא יצטרכו להילחם, אני מקווה שיום אחד זה יגיע".
