תשעה ימים אחרי מלחמת ששת הימים כינס ראש הממשלה לשעבר דוד בן־גוריון את חברי מפלגתו רפ"י לישיבה דחופה, שבה הכריז על הצורך הבהול בהריסת חומות ירושלים העתיקה. דבריו של הזקן פורסמו בעיתון הארץ באותה שנה: "אנו רוצים שתהיה ירושלים אחת ולא שתיים… צריך להרוס את חומת ירושלים. להריסת החומה יהיה ערך פוליטי עולמי. אז ידע העולם שיש ירושלים אחת ובה אפשר מיעוט ערבי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "מעורב ירושלמי": יהורם גאון מספר על ירושלים
– ירושלים 2020: הגדולה ביותר והמתויירת ביותר
– "התפילות מדשנות את הכותל": שי צ'רקה במחווה ליום ירושלים
דבריו יוצאי הדופן של בכיר מייסדי המדינה לא התקבלו, בן־גוריון היה כבר בסוף ימיו וחלש מאוד מבחינה פוליטית. עם זאת, הצהרתו ביטאה הלך רוח אמיתי ששרר בקרב הנהגת המדינה באותם ימים בכל הקשור לירושלים ולשטחים החדשים שצה"ל כבש בסביבת הבירה: את מה שנכבש יש לספח, ועל מה שסופח יש לבנות התיישבות יהודית ענפה.
בהמשך החודש הפלאי בשנת 1967 חוקקה הממשלה בראשות לוי אשכול חקיקה שאפשרה סיפוח והפקעה מהירה של אדמות שנכבשו בירושלים. החקיקה אפשרה למדינה להחיל את החוק על מזרח ירושלים ולהרחיב את התחום המוניציפלי של מערב העיר לכל הכיוונים – ובכך להגדיל את העיר מ־38 אלף דונם למעל 108 אלף דונם. לטובת הרחבת ירושלים הפקיעה מדינת ישראל אדמות פלסטיניות שהיו בתחום השיפוט של ערים ומועצות פלסטיניות.
מדובר במפעל אדיר של סיפוח ובנייה שביצעו אנשי מפא"י והמערך במשך עשור. שכונות חדשות בירושלים קמו אחרי 67' והכפילו את גודלה ואוכלוסייתה, ובכך שינו אותה ללא היכר. היום, במבט לאחור, הפעולות הללו נראות דמיוניות – כיבוש וסיפוח ובנייה כמעט ללא מעצורים משפטיים. ההערכה היא ששלטון השמאל דאז סיפח לירושלים כ־64 אלף דונם מכפרים פלסטיניים שהיו בתחומים המוניציפליים של ערים פלסטיניות כמו בית־לחם, בית־ג'אלה ואל־בירה. על האדמות הללו הוקמו שכונות ענק שזכו לתואר "שכונות הטבעת" (נווה־יעקב, גילה, תלפיות מזרח, רמות־אלון ופסגת־זאב) ו"שכונות הבריח" (מעלות־דפנה, רמת־אשכול, גבעת־המבתר והגבעה־הצרפתית היא גבעת־שפירא), אשר נועדו ליצור רצף של התיישבות יהודית שיחבר בין מזרח ירושלים למערבה.
בעיתון למרחב דווח בחודש אוקטובר 1967 על נאומו של ראש הממשלה אשכול במושב הכנסת, שבו הסביר את הצורך בקביעת עובדות במזרח ירושלים. אשכול קבע כי המיזוג בין שני חלקי העיר היה מהיר, טבעי וחיוני, וכי צוותים מקצועיים כבר עובדים על תכנוני בנייה. "מוסדות ממשלה שונים ומוסדות ציבוריים יועברו מתל־אביב למזרח ירושלים, וכן יועברו בחלקם משרדים, שעדיין לא זכו למשכן קבוע הולם במערב העיר. איחוד ירושלים – משמעו ערובה נאמנה למניעת הסכנה של חילול והרס המקומות הקדושים היהודיים, הנוצריים והמוסלמיים".
באותו מושב עלה אחרי נאומו של אשכול עמיתו למפלגה ח"כ זאב צור מהמערך, שקבע כי הכרה מדינית תבוא על ידי קביעת עובדות בשטח וכי יש "לפעול בקצב מזורז, להדביק את הזמן שאבד בהיאחזות בשטחים המשוחררים ובירושלים".
"היקף הקמת השכונות בירושלים אחרי 67' הוא עצום", אומר ההיסטוריון ואיש החינוך ד"ר צבי צמרת. "ירושלים מכפילה את עצמה, ולרוב השכונות שהאירופאים מגדירים, גם היום, כהתנחלויות מגיעות אוכלוסיות שמכפילות את הדמוגרפיה העיר. אנחנו מדברים על כל אותם שטחים בסביבות ירושלים היהודית כמו רמות־אשכול, הגבעה־הצרפתית, גילה, רמות ועוד שנבנות בקצב לא ייאמן, בלי בג"צים ובלי מעכבים.
"ב־1967 היו פחות מ־200 אלף יהודים בירושלים, ואילו בתוך חמש שנים נוספו לעיר 40 אלף יהודים. גם 40 אלף ערבים נוספו לעיר עד 1972. עד סוף שנת אלפיים הגיעו הערבים ל־200 אלף תושבים בעיר והיהודים ל־433 אלף תושבים. אבל הנתון המדאיג הוא שב־67' היהודים היו 73 אחוזים מאוכלוסיית העיר, והיום הציבור היהודי עומד על 62 אחוזים בלבד".
אחת הסיבות לירידה הדמוגרפית היא בולמוס הבנייה שפתחו בו באותן שנים אחרי 67' ממשלות ישראל באזורים כמו מעלה־אדומים ויהודה ושומרון, שגרם למעבר מירושלים לאותם מקומות. אבל הבנייה המסיבית בירושלים מאז ועד היום הופכת את העיר למרכז עירוני ענקי. "העיר שקראו לה סוף העולם מזרחה, שהייתה בירה־לא־בירה, הופכת להיות בירת ישראל", אומר צמרת.
השלטון הישראלי פעל אז ללא מעכבים, אף שהיו לחץ מהעולם וגינויים. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא הרס שכונת המוגרבים הערבית, שעליה ניצבת היום רחבת הכותל המערבי. "פינו את תושבי שכונת המגורבים עוד בזמן המלחמה. בשבת בבוקר כאשר צה"ל נלחם בגולן", אומר צמרת, "טדי קולק מחליט לפעול, הקבלנים הירושלמים מוזעקים למלאכה והדחפורים פועלים בצאת השבת. כמה שבועות אחר כך, בחג השבועות, עומדים ברחבה יותר מ־400 אלף מבקרים".
רובע המוגרבים פונה בתוך לילה אחד, ותושביו הערבים קיבלו פיצויים וסיוע במציאת מגורים חלופיים, כך דווח בג'רוסלם פוסט באותה שנה. עם זה, תושבת אחת, ואג'יחה אבו־סעוד ערפאת, אחותו של יאסר ערפאת, סירבה להתפנות בטענה שביתה הוא מבנה עתיק וקדוש בן 700 שנה ושהיא מסרבת לנהל מו"מ עם הכובש הציוני. מהנדסי עיריית ירושלים הכריזו על ביתה כמבנה מסוכן, והיא פונתה מביתה אך עברה להתגורר במבנה סמוך. עם זאת, חודש לאחר מכן הסכימה להתפנות תמורת דירת חמישה חדרים בבית־חנינא.
מי שהיה אז הממונה על מזרח ירושלים מטעם העירייה, מירון בנבנשתי, יקבע בספרו כי בעניין פינוי רובע המוגרבים "חוץ משיקולים מעשיים מכריעים, פעל כאן גם דחף אי־רציונלי. היה זה סילוק חשבון היסטורי עם אלה שהתאנו לעם היהודי, שהצרו את צעדיו והשפילוהו במקום הקדוש לו ביותר, ועם אלה שמנעו את הגישה אליו במשך 19 שנה".
גם הטיפול בגורמים עוינים היה מהיר. הסופר הצבאי של העיתון דבר דיווח בספטמבר 67' על גירושו לירדן של עבד אל חמיד א־סאייח, חבר בית הדין השרעי של ירושלים. השייח', על פי הדיווח, היה "פעיל בהסתה לאי שיתוף פעולה ולביצוע פעולות עוינות בירושלים ובגדה המערבית". הוא חתם על כרוז שקרא לא להכיר בשלטון ישראל ולהסתלקות הממשל הישראלי, והגדיר את עצמו אזרח ירדני. משטרת ישראל גירשה אותו למדינתו, ירדן.
מלון וארוחות
תנופת הבנייה בשנים האלו הייתה אדירה. את התכנון במקום החל ראש הממשלה לוי אשכול, שנפטר ב־69', והמשיכה ראש הממשלה גולדה מאיר. פרסומים בעיתונות הישראלית מאותם ימים מספרים על גערתו של אשכול במתכנני השכונות בירושלים בגין הסבריהם הלא מוצלחים למה שהוא ראה כסחבת בבנייה. "הבולמוס האחרון בקרקעות הרי ירושלים נשען כנראה אף הוא על ההערכה שאין כוח בעולם המסוגל לעצור בעד התפתחותה של העיר, וכי גבעות חשופות וטרשיות הנראות כיום רחוקות עשויות ליהפך לחלק ממנה, מאוכלסות בצפיפות", נכתב במעריב.
לפי אותו הדיווח, "בנייתה של 'רמות־אשכול' זורזה לאחר שראש הממשלה המנוח לוי אשכול לא היה מרוצה מקצב הבנייה, והגיב על תירוצי ראשי משרד השיכון באמירה המפורסמת 'ספרו לסבתא'. אכן, רמות־אשכול לא נשארה בודדה, ובפרברי ירושלים בצפון, במזרח ובדרום הולכות ונבנות בשנתיים האחרונות שכונות חדשות שתתאכלסנה בקרוב".
משרדי ממשלה רבים פעלו להטיב עם רוכשי הדירות החדשות. עיתון "למרחב" פירט בשנת 69' את ההטבות למתיישבים החדשים שיעברו לגור ב"מזרח העיר". כך למשל נכתב כי "הגודל והסטנדרט לדירות במזרח ירושלים" הם בין 3 חדרים ל־4 חדרים בדירה עם מרכז הסקה. תנאים מיוחדים מקבלים עולים חדשים, זוגות צעירים ותושבים שפונו משכונות עוני, וזכו לתנאי רכישה נוחים. 100 דירות בנות ארבעה או חמישה חדרים יועדו ל"פרופסורים ומדענים עולים".
שלושה חודשים אחרי המלחמה דיווח העיתונאי נחום ברנע ב"דבר" על הסטודנטים ש"מיישבים את מזרח ירושלים". לדברי העיתונאי, בעקבות איחוד העיר ועלייתם של פקידים מהשפלה ש"יכולים לשלם יותר" על דירות "האמירו המחירים", והקשו על סטודנטים למצוא קורת גג בשכירות הוגנת. עם זאת, "שירות החדרים" מטעם האוניברסיטה זכה להצלחה בחלקים המזרחיים של העיר, לאחר ש"כמה בעלי בתים בשייח'־ג'ראח ובוואדי ג'וז" השכירו את דירותיהם לסטודנטים. גם סוכם עם בעל בית מלון מזרח ירושלמי להפוך את מלונו למעונות סטודנטים הכולל ארוחות.
ב־68' דיווחה דליה שחורי בעיתון על המשמר על הגרלת וילות בגבעת־המבתר, ועל הטלת איפול מצד הממשלה ב"הוראה מגבוה" על הליך הנרשמים. הסיבה לכך היא מספר הנרשמים הגבוה להגרלה, וקבוצות מיוחסות שראו את עצמן זכאיות לקבלת דירה בשכונה החדשה. "בין קבוצות אלה – קציני צה"ל, קצונת המשטרה, חברי כנסת, עובדי ממשלה בכירים, יקירי ירושלים, לוחמי 1948 שנשבעו לשוב לירושלים רק לכשתשוחרר ועוד", מספרת הכתבת.
האחריות על ההגרלה הזאת הועברה למי שהיה אחראי על "אכלוס השכונות בירושלים", איש מפא"י יהודה תמיר, שהיה בכיר במשרד השיכון. תמיר היה מג"ד במלחמת השחרור ושכן לצריף של יגאל אלון בקיבוץ גינוסר, ולימים אביה של שרת החינוך הפרופ' יולי תמיר, ממייסדות ארגון "שלום עכשיו".
תמיר הוא דוגמה לאיש ביצוע מטעם השלטון שנועד לתאם בין תוכניות הממשלה ל"איחוד העיר" לבין עיריית ירושלים. ראש הממשלה אשכול מינה אותו לתפקיד זה, ורבים זוכרים אותו מפועלו לשיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה. אבל תמיר היה אחראי גם על פרויקטים רבים הקשורים לשטחים החדשים שסופחו לירושלים וגם להתיישבות ביו"ש.
כך למשל, בעיתון מעריב דווח בשנת 70' על הצוות שבראשו עמד תמיר אשר היה אמון על ביצוע ההחלטה "להרחיב את ההתנחלות בחברון על ידי בניית יחידות ושירותים ל־250 משפחות הרוצות לעבור לשם". באותה ידיעה דווח על קשיי התקציב שעומדים בפני שר השיכון לבנות דירות, בין השאר במזרח ירושלים. על פי הדיווח של הכתב יהושע ביצור, "דגש מיוחד תעניק הממשלה לבנייה בהיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן, בערבה ובפתחת רפיח. הדגש יושם השנה גם על הבנייה במזרח ירושלים".
עם זאת, השר זאב שרף, מראשי תנועת העבודה, דיווח על מחסור חמור בפועלי בניין "כדי להתגבר על הפיגורים בעבודות הבנייה". סגן יו"ר הכנסת דאז, ח"כ ראובן ארזי ממפלגת מפ"ם, הציע להתגבר על המחסור בבנייה על ידי "איסור כללי על בניית דירות פאר".
"היה ברור לאנשי מפא"י שמספחים חלקים מירושלים", אומר פרופ' יוסי גולדשטיין מאוניברסיטת אריאל, מחבר הביוגרפיות על גולדה ואשכול, "הרצון לספח היה אצלם דרמטי, והם סיפחו אזורים שהיו פי שניים מירושלים הישנה. ועכשיו ירושלים הייתה משהו ייחודי, היא דבר שעומד בפני עצמו, ולכן ברור מבחינתם שצריך לספח, והם עשו את הדברים במהירות עצומה: הם לחצו על הגז, וסיפחו חלקים גדולים מירושלים הערבית. חלקים שלא היו ירושלים והפכו להיות ירושלים, וזה נעשה מתוך מודעות פוליטית ברורה שירושלים היא הבירה וכך היא תישאר.
לדברי גולדשטיין, "בן־גוריון, שהוא כבר זקן מאוד אבל עדיין סמל, עולה לירושלים ולוחץ על טדי קולק להפיל את חומות העיר העתיקה כדי לספח או לאחד את העיר. זו המחשבה והלך הרוח".
"את רוב הבנייה והסיפוחים בשנים הללו עשו השמאל", מזכיר צמרת, "הייתה תנופת בנייה אדירה טרם עלייתו של בגין לשלטון ב־77'. עשרות יישובים קמים בבקעת הירדן, גוש עציון, קריית־ארבע והשכונות החדשות בירושלים. זה מפעלו של יגאל אלון. קמים 26 יישובים בבקעת הירדן עד 77'. מעלה־אדומים מוקמת ב־75'".
לוי אשכול כנביא
טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי, היה איש מפתח בסיפוח השטחים החדשים לירושלים. הוא לא התלהב כל כך מהשכונות החדשות שמתחילות לצוץ בעיר שלו, אבל כשהן קמו הוא הפעיל את קשריו הרבים גם בעולם היהודי מחוץ לישראל. "מדובר בראש עיר דומיננטי מאוד", מסביר ד"ר צמרת, "קולק הוא אדם שהכרתי היטב באופן אישי. האיש עבד עם הוראות חדות, והיו לו הרבה אנשי ביצוע בירושלים ותמיכה יהודית רחבה מאוד מקהילות בחו"ל".
סיפוח אדמות בוצע גם לטובת הרחבת האוניברסיטה העברית. בשנת 68' דיווח בחגיגיות הכתב נחום ברנע בעיתון "דבר" על "האוניברסיטה של שנות ה־80" אשר נבנית בהר־הצופים. ברנע דיווח על "התפתחות אוכלוסיית התלמידים במוסדות להשכלה גבוהה" והצפי בקרב בכירים באוניברסיטה העברית על קבלת עשרות אלפי תלמידים לשורותיה, מה שלא יאפשר לימודים בקמפוס גבעת־רם. "לאור תחזיות גידול מרשימות אלה, ונוכח הדוחק הרב השורר היום בגבעת־רם, נזקקה האוניברסיטה העברית לקמפוס חדש… על רקע זה בא שחרור הר־הצופים כתרופת פלא".
ברנע ציין כי בלי ספק תקציבים רבים יועברו לאוניברסיטה לטובת הקמפוס המשוחרר, לאור הצורך שמכתיבה הממשלה "לקבוע עובדות במזרח ירושלים".
"השקעה מרשימה זו, שמימונה יבוא בעיקר מכספי הציבור והממשלה, לא רק תשנה באורח מהפכני את נופה ואווירתה של ירושלים, בהסיטה את אחד ממרכזי הכובד היהודיים של העיר לחלקה המזרחי, אלא גם תקדם את החינוך הגבוה בישראל לקראת שנות ה־80. אילו חודשו חייה של האוניברסיטה על הר־הצופים לשם מטרות אלה בלבד – דיינו", קובע ברנע.
לאוניברסיטה העברית סופחו כאמור לא מעט אדמות באזור הר־הצופים. מנכ"ל האוניברסיטה באותם ימים היה יוסף (יוש) הרפז, מי שפיקד על חטיבת קרייתי והיה מפקד בית הספר לקצינים. נטען נגדו כי בנייני הקמפוס של הר־הצופים, דמויי המבצר, נבנו ברוחו וכביטוי לרצון של הממשלה לקבוע יתדות במזרח העיר.
"גם בקרב המרצים השמאלנים ביותר בעברית היה ברור לכולם שנחזור להר־הצופים", מספר ד"ר צמרת, שהיה בין האנשים שפקדו את מתחמי האוניברסיטה בהר־הצופים עוד בהיותה מובלעת תחת שלטון ירדני. "היה ברור לכולם שיסופחו שם אדמות, ואין דבר כזה אדמות ריקות. הר־הצופים היה שטח כבוש בידי הירדנים עם טראומה של שיירת הדסה (רציחתם בידי פורעים ערבים של עשרות ישראלים, עובדי האוניברסיטה ועובדי בית החולים בהר־הצופים ואנשי הגנה, במלחמת השחרור – י"פ). זה לא היה במחלוקת".
אחרי פטירתו של אשכול הספידה אותו מחליפתו, ראש הממשלה גולדה מאיר, בשכונה החדשה שסופחה לירושלים וקרואה על שמו: רמות־אשכול. "אשרינו שזכינו לראות תיקון העוול והסרת העלבון של עיר הקודש – ירושלים", נאמה גולדה בחנוכת "שדרת אשכול" בשכונה בשנת 69', "לעולם לא תהיה עוד מחיצה בלב עיר הקודש בירת מדינת ישראל".
גולדה בירכה את בני משפחתו של אשכול בדומה לברכתם של נביאי ישראל, ואמרה כי במקום הזה "יתהלכו ילדים רבים, הם יטיילו בשדרה הזאת, הם ישאלו מי היה אשכול, ויוגד להם, באשר זה כתוב לא רק בספרי ההיסטוריה, כי השם הזה יהיה כתוב בלב כולנו, כי היה זה האיש שהכין את הכוח וזכה לראות את העיר הזאת מאוחדת ושלמה".
