פרויקט "תגלית" הפוך לתלמידים ישראלים בארצות הברית

יחסה של מדינת ישראל לקהילות היהודיות בעולם מזכיר להיסטוריון גור אלרואי את "העץ הנדיב", ספר הילדים המפורסם שכתב המשורר היהודי־אמריקני שֶׁל סילברסטיין בשנות השישים של המאה הקודמת. עלילת הספר מציגה כידוע את אהבתו הגדולה של העץ לילד הקטן, ונכונותו להעניק לו. הילד משחק בעלי העץ, מטפס על גזעו, מתנדנד על ענפיו ואוכל מפירותיו. אך בבגרותו הוא מעוניין רק לנצל את העץ לצרכיו ולשם כך הוא כורת את ענפיו ואת גזעו, עד שלא נותר ממנו אלא גדם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מוסדות החינוך היהודיים בתפוצות בסכנת קריסה כלכלית
– "הייתה אצלנו הרגשה של בוז כלפי יהודי התפוצות"   
– יהודי ארצות הברית נאבקים בקורונה, וגם באנטישמיות

והנה הנמשל, על פי אלרואי: "יהודי התפוצות הם העץ, מדינת ישראל היא הילד. שאבנו מהם את כל מה שהיה להם להעניק לנו, אבל מה נתנו להם בתמורה? כעת אנחנו בשלב שהם צריכים אותנו, במיוחד בתקופת הקורונה, ואנחנו לא תמיד שם בעבורם. מבחינה היסטורית מדינת ישראל היא פרויקט משותף גם של יהודי התפוצות, לא רק של מי שבא לחיות פה. זה שבשנים האחרונות מעניקים ליהודי התפוצות להדליק משואה בשם העם היהודי זה סמלי וראוי – אבל צריך ואפשר לעשות הרבה יותר".

פרופ' גור אלרואי (51) הוא דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, ראש תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה"ב וראש התוכנית לעמיות יהודית. את לימודי התואר הראשון עשה באוניברסיטה העברית, שבה למד תולדות עם ישראל והיסטוריה כללית. הוא סיים בהצטיינות יתרה את לימודיו לתואר השני במכון ליהדות זמננו בעברית, ועבודת המוסמך שלו עסקה במקרי ההתאבדות בתקופות העלייה השנייה והשלישית. נושא עבודת הדוקטור שלו הוא ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים. הוא שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות ניו־יורק וקולומביה בארה"ב. עם חזרתו לישראל התמנה לראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, ובשנת 2016 נבחר לדיקן הפקולטה למדעי הרוח.

"ישראל היא המרכז של העולם היהודי כיום וגם הקהילה היהודית הגדולה ביותר, אבל הציבור הישראלי מכונס בתוך עצמו ולא נותן דעתו על מה שקורה בקהילות אחרות"

התוכנית ללימודי יהדות ארה"ב שפרופ' אלרואי עומד בראשה נולדה לאחר תקופת שהותו בארה"ב. "כשחזרתי לארץ שמעתי מה הישראלים חושבים על היהודים שם, והבנתי שיש נתק מוחלט וזרות בין שני הצדדים", הוא מספר. "החלטנו להקים תוכנית לימודים שמתמקדת ביהדות ארה"ב, במטרה ללמד את הישראלים. אנחנו משלבים בתוכנית מעין 'פרויקט תגלית הפוך', שבמסגרתו הסטודנטים טסים לארה"ב לסיור לימודי, נפגשים עם מנהיגים דתיים ועם ראשי קהילות וארגונים מכל הזרמים, ומבקרים בארכיונים ובמוזיאונים. כשיצאנו לדרך בשנת 2013 נדהמתי ממספר הסטודנטים שביקשו להתקבל לתוכנית. זה היה משהו שחסר מאוד באקדמיה הישראלית, היה אפילו סוג של רעב לתכנים שסיפקנו".

כמה אנשים נרשמו לדעתך בשל הרצון להכיר את יהודי ארה"ב, וכמה בגלל הטיסה לחו"ל?
"חשוב להבין שרוב הסטודנטים שמגיעים לתוכנית עובדים עם יהדות ארה"ב, כך שטיסות לא חסרות להם, להפך. הטיסה לא מהווה שיקול בשבילם. הפרופיל של הסטודנטים שלומדים אצלנו דומה מאוד לתוכנית מנהלים. לא מדובר באנשים שסיימו זה עתה תואר ראשון ומבקשים להמשיך וללמוד. רובם עובדים בארגונים כגון הסוכנות היהודית ובית התפוצות, או שהיו בשליחות. דווקא בשביל אנשים שעובדים בארגונים כאלה, זו הזדמנות להתעמק וללמוד על העולם שהם עוסקים בו באופן אקדמי וסדור".

אורתודוקסיה לא מאיימת

המפגש הבלתי אמצעי במהלך הסיור, אומר אלרואי, מעניק ערך מוסף שלא תמיד קיים בעולם האקדמי. "הפגישות עם מנהיגי הקהילות היהודיות משמעותיות מאוד. הסיור הזה משנה את הסטודנטים ברמה שקשה לתאר. כמו שצעיר יהודי מגיע לארץ לראשונה ב'תגלית' ויוצא בהרגשת וואו, כך גם כאן. זו יכולה להיות הפעם הראשונה שסטודנט ישראלי נכנס לבית כנסת רפורמי, או לחילופין רואה צד אחר של האורתודוקסיה שלא קיים כאן בישראל. בישראל האורתודוקסיה נתפסת כמאיימת, אבל בארה"ב ישראלי חילוני יכול לראות את האורתודוקסיה באור אחר לחלוטין".

באחד הסיורים, למשל, ביקרו הסטודנטים בבית הכנסת ההומו־לסבי בניו־יורק, ולאחר מכן נפגשו עם הרב ארי ברמן נשיא הישיבה יוניברסיטי, מוסד דגל של האורתודוקסיה האמריקנית. "אמרתי לעוזר הנשיא שאני אשמח להציג בפניו את הקבוצה ולספר על הרקע לביקור שלנו, והוא אמר לנו 'אין צורך, בדיוק דיברתי עם החבר שלי בבית הכנסת ההומו־לסבי שסיפר לי עליכם'. הסטודנטים היו פעורי פה: 'איך יכול להיות שהם חברים?' יש פערים גדולים מאוד בין כאן לשם באופן שבו תופסים את היהדות ומבינים אותה. העובדה שהסיור לא בישראל גורמת לו להיות נטול מתח, ויכולת ההכלה גדולה יותר. סטודנטים שגדלו בזרם הממלכתי בישראל מגלים את יהדותם מחוץ לישראל. זה יכול לקרות להם בקהילה היהודית בבודפשט, או בבית כנסת בניו־יורק. פתאום היהדות מוצגת להם באופן שלא נתפס כמאיים עליהם, כפי שחלקם מרגישים בישראל".

לא רק סטודנטים חילונים מגלים במסגרת הסיור את האורתודוקסיה מחדש, גם סטודנטים דתיים־לאומיים עוברים תהליך מול הזרמים האחרים. "הם מגיעים ברובם עם תפיסות מסוימות לגבי הזרמים הפרוגרסיביים, ובשיחות שהם מקיימים עימם, לפעמים לראשונה, הם מבינים שזה מורכב משהם חשבו. הם לא בהכרח משתכנעים בצדקת דרכם של בני השיח שלהם, אבל מבינים פתאום את המורכבות ושזה לא שחור או לבן".

מעבר לעניין הדתי, אחד הנושאים הנפיצים שעוסקים בהם במסגרת התוכנית הוא פעילותם של יהודים בתנועת החרם על ישראל. "עצם העובדה שיש יהודים ליברליים שמובילים פעילות אנטי־ישראלית היא עניין שנוי במחלוקת שגורם לתבערה של ממש. בנוסף, אנו שואלים בתוכנית: האם יהודי יכול לממש את יהדותו בצורה שלמה מחוץ לישראל? רוב הסטודנטים הישראלים מתקשים לקבל את ההנחה הזו מכיוון שהם שמרנים מאוד ברובם, ואני אומר זאת על כל המגזרים בישראל".

לצד הסיור הלימודי, התוכנית כוללת מיזם נוסף ומעניין: תרגום לעברית של ספרות יהודית־אמריקנית. לרוב מדובר בחיבורים אקדמיים העוסקים בקהילה היהודית בארה"ב ממגוון זוויות.

בין בוגרי התוכנית ניתן למצוא בכירים בסוכנות היהודית כמו הסמנכ"ל שלה יהודה סטון, מנכ"ל תנועת המזרחי העולמית הרב דורון פרץ, וכן את העיתונאים מיכל רשף, ליטל שמש, עידן קוולר ונוה דרומי. "רואים את הבוגרים שלנו בכל מקום, בעמדות המפתח הבכירות ביותר בארגונים היהודיים. מדובר בבוגרים מחויבים מאוד, עניין חריג בנוף האקדמיה הישראלית", אומר אלרואי.

לתוכנית מתקבלים מדי שנה 25 סטודנטים, מתוך  עשרות רבות שמגישים מועמדות. התוכנית נתמכת כאמור על ידי שירה וג'יי רודרמן, העומדים בראש קרן משפחת רודרמן ומקדמים את יחסי ישראל עם יהדות ארה"ב.

עניין ייחודי לתוכנית הוא קיום קשר פעיל עם הבוגרים. באקדמיה בעולם, במיוחד בארה"ב, מקובל לשמר את הזיקה למוסד האקדמי שלמדת בו וקיימים ארגוני בוגרים פעילים, עניין שכמעט לא קיים בישראל. "הדבר הכי דומה בארץ למה שיש באקדמיה האמריקנית זה היחידה ששירתת בה, במיוחד אם היית קרבי", אומר אלרואי. "אצלנו כבר מלכתחילה היה לנו ברור שאנחנו רוצים ליצור קהילת בוגרים פעילה, ואנחנו מטפחים אותה מאוד. אנחנו מקיימים שני מפגשים בשנה, וכנס גדול פעם בשנה שפתוח גם לקהל הרחב".

עמי(מ)וּת יהודית

לפני ארבע שנים הקים אלרואי תוכנית חדשה לתואר שני בעמיות יהודית, והיא עוסקת בקהילות יהודיות בעולם מחוץ לארה"ב. גם תוכנית זו נמצאת בחסותה של קרן פילנתרופית, שאף מממנת סיור לימודי בקהילה היהודית בבודפשט. במקרה הזה, הקרן מעדיפה לשמור על אנונימיות.

"לפעמים אנחנו מכנים בהומור את הנושא שלנו 'עמימות יהודית'", מחייך אלרואי. "לו הייתי צריך לתרגם את זה, הייתי אומר שזו ההבנה שיש סולידריות בין יהודים ברחבי העולם, ושחשוב לשמור על הקשרים בתוכו". התוכנית כוללת קורסים העוסקים בקהילות היהודיות במערב ובמזרח אירופה, ואף באמריקה הלטינית ובצפון אפריקה. בנוגע ליהדות דרום אפריקה ואוסטרליה, אומר אלרואי כי "לצערי קשה מאוד למצוא מרצים שיכולים להעביר קורסים על הקהילות האלה, ובכלל על קהילות יהודיות בעולם. אנחנו אפילו מתקשים למצוא מרצים לקהילה היהודית־אמריקנית". למעשה, זה חלק מהבעיה שהתוכנית מבקשת לפתור. "מכיוון שאין היום תוכניות בארץ שמצמיחות אקדמאים בתחומים הללו, קשה למצוא מרצים כאלה. השאיפה שלנו היא שזה ישתנה עם השנים, בעקבות תוכניות כמו שלנו".

"כיום יש הכרה בלגיטימיות של חיים יהודיים מחוץ לישראל. זה לא מבטל את הציונות אלא משנה אותה. ציונות ועמיוּת משלימות זו את זו"

בשנים האחרונות הפך פרופ' גור אלרואי להוגה מוביל בתחום של יחסי ישראל והתפוצות. לטענתו "החברה הישראלית הולכת ומתכנסת אל תוך עצמה", ובעקבות זאת היא "פחות רגישה לאתגרים שיהדות העולם מתמודדת איתם, ויש אתגרים קשים מאוד. לצערי, כל דבר נמדד לאור השאלה מה דעתם של אותם יהודים מחו"ל על ישראל – האם הם בעד או נגד. הסתכלות אחרת היא 'מה יוצא לי מהקשר איתם'. ישראל היא המרכז של העולם היהודי כיום וגם הקהילה היהודית הגדולה ביותר, אבל הציבור הישראלי מכונס בתוך עצמו ולא נותן דעתו על מה שקורה בקהילות אחרות".

תקופת הקורונה הבליטה את הפער הזה. "נוצר מצב שכל העולם נמצא בעיצומה של דרמה גדולה, וכל אחד שקוע בענייניו ואתגריו. אבל בעוד בשבישראל התמודדנו עם הנגיף באופן מצוין, הקהילות היהודיות נמצאות במצב חמור בהרבה. ועדיין יש כאלה שלא יסכימו לדבר על סיוע ליהודי התפוצות, כי קודם כול אנחנו נדאג לעצמנו".

יש מי שרואים סתירה בין "עמיות" ל"ציונות", שכן על פי הציונות מקומם של יהודי העולם הוא בישראל.
"אני לא מסכים עם התפיסה הזו. נכון שאחת מאבני היסוד ההיסטוריים של הציונות הייתה שלילת הגולה, אבל עוד בתקופתו של אברום בורג כיו"ר הסוכנות הפסיקו להשתמש במושג הזה. לעיתים גם לא משתמשים כבר במילה 'תפוצה'. ראינו איזו סערה התחוללה בעקבות הדברים של ד"ר אבשלום קור בחידון התנ"ך, שאמר למתמודדים והמתמודדות מחו"ל שהם גרים בגלות.

"כיום שלילת הגולה כבר לא קיימת, ויש הכרה בלגיטימיות של חיים יהודיים מחוץ לישראל. בעיניי זה לא מבטל את הציונות, אלא הציונות הולכת ומשתנה עם הזמן. ציונות ועמיות משלימות זו את זו. חלק מהתפיסה הציונית כפי שאני רואה אותה היא דיאלוג ארוך ומתמשך בין הקהילות היהודיות בעולם לישראל. אגב, בעיניי אנחנו מספיק חזקים היום בשביל לוותר על התרומות של יהודי ארה"ב, אבל אני חושב שהם יכולים להזין אותנו בהרבה מאוד דברים אחרים, בעיקר בסוגיית הגוונים השונים ביהדות. הרי רוב העם היהודי איננו אורתודוקסי, וחשוב לנהל דיאלוג מקרב".

קשה לומר ששלילת הגלות נעלמה מהעולם. יש רבים שחושבים כמו ד"ר קור.
"אבל זו המטרה של התוכניות שבראשן אני עומד, ובעיניי היחסים בין יהודים שחיים בישראל ליהודים בתפוצות הם לא יחסים על תנאי. אי אפשר להגיד 'רק אם תכיר בישראל או תעלה לארץ, ננהל איתך דיאלוג'. בניגוד לעבר, תפיסה כזו היא כבר לא חלק מהשיח המרכזי אלא בשוליים".

זה עניין דורי?
"אני חושב שכן. בין השאר גם הרשתות החברתיות מקרבות, וכך גם טיסות זולות וזמינות, חוץ מאשר בתקופת הקורונה כמובן. יש גם שורה של יוזמות כמו תגלית, שהביאה לארץ 600 אלף צעירים וצעירות יהודים מהעולם והובילה למפגשים עם צעירים וצעירות ישראלים, בתי ספר שמארחים תלמידים יהודים מהתפוצות ועוד. הרבה מאוד גופים פועלים בזירה הזו היום. בציבור הדתי־לאומי יש אולי יותר קולות שעדיין עומדים מאחורי שלילת הגולה, אבל גם שם יש שינויים גדולים".

הביצים והסל

לסיום, אלרואי מטיל לשיחתנו פצצה. "כהיסטוריון", הוא אומר, "אני מתנגד נחרצות למושג 'קיבוץ גלויות'. אני חושב שכוחו של העם היהודי בתפוצתו ולא בריכוז אחד. הרי יש לנו היסטוריה סכיזופרנית, עם עליות מטורפות וירידות עוד יותר קשות. על כן, מבחינת שמירה על היהודים באשר הם, אסור לשים את כל הביצים בסל אחד".

זו אמירה קשה לאדם מאמין שמתפלל לקיבוץ גלויות שלוש פעמים ביום.
"אנחנו במצב הכי טוב בהיסטוריה היהודית זה הרבה מאוד זמן. השמש מאירה עלינו כיום. מהמחצית השנייה של המאה העשרים, המצב טוב. אין פוגרומים ויש לנו מדינה יהודית. אני מקווה מאוד שלא הגענו לשיא. במובנים רבים, טוב שהעם היהודי מפוזר.

"אגב, התנועה הציונית ומדינת ישראל יצרו יהודי חדש שלא היה קיים באלפי השנים האחרונות: אנחנו חד־תרבותיים וחד־שפתיים. אנחנו אולי יודעים אנגלית, אבל זו לא שפה שאנחנו חיים אותה. לפני הציונות, יהודים דיברו שש וגם שבע שפות. הם היו חלק מהחברה הכללית במדינותיהם, והצליחו לפרוץ ולהתקדם בגלל היכולות הללו".