איך ומתי ביקורת ממוסדת נעשית רעילה? האם גינוי של "הקהילה היהודית" הוא גזענות, גם אם הגינוי מוצדק? מה בכלל מותר להגיד על יהודים, ולמי מותר להגיד? זה סוג השאלות שמטרידות כעת יהודים בניו־יורק בשל מגפת הקורונה, והתשובות מורכבות. יש מצד אחד, יש מצד שני.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עשרות אלפי מתים, אלפי מאושפזים: ניו יורק מתאוששת
– יהדות ניו יורק מדממת, והערבות הישראלית איננה
– במערב מתאוששים מהקורונה, במדינות אחרות המצב מחמיר
המגפה הפילה כבר יותר מ־23 אלף חללים בעיר. היהודים הם חלק לא מבוטל מהחולים והמתים, והזרקורים מופנים לעברם שוב ושוב, אחת לכמה ימים.
אלומה עכורה כזאת נדלקה בשבוע שעבר.
תצלום שבהקשר אחר היה נחשב תמים פורסם ביום שלישי בעמוד השער של הניו־יורק דיילי ניוז, צהובון נפוץ. במרכזו הוצגו שני ילדים חסידיים בכיתתם, אחד רכון על ספרו, ומעברו השני של השולחן נראה חסיד מבוגר, זקנו מבצבץ, ידו שלוחה להורות משהו בספר.
התצלום שימש את העיתון כאילוסטרציה – אפשר לקרוא לזה דימוי חסידי גנרי – כדי להניח לצידו את הכותרת הארסית Pain in the Class, משחק מילים על "קוץ במקום שבו נהוג לשבת". הכותרת מפנה לידיעה על מקרה חמור, חריג באמת: בברוקלין נחשף תלמוד תורה חסידי פעיל, ובו עשרות ילדים, באמצע יום לימודים, בניגוד לצו הסגירה ובעת הסגר הכללי. שוטרי ניו־יורק סגרו את המוסד.
אין בעולם היהודי נקודה שהוכתה בקורונה כמו ברוקלין החרדית. לפי הערכות, בשכונות קראון־הייטס, בורו־פארק, ויליאמסבורג ופלטבוש נספו במגפה כאלף איש ואישה. המשפחות, הקהילות, אנשי חברה קדישא וארגוני החסד, נקלעו לתקופה מסויטת שטרם חלפה. מדי יום עומדים מאות חסידים בבורו פארק, לאור יום, בתור חלוקת המזון חינם של בית התמחוי "משביע".
לקהילה החסידית יש עוד בעיה המשתקפת מהדיווח שהובא השבוע ומדיווחים אחרים בעיתונות הניו־יורקית בשבועות האחרונים, כולל בניו־יורק טיימס וב־CNN. הקהילה החרדית זוכה לחשיפה עצומה בעיתונות. וכך, רמיסת הוראות הסגר בידי מיעוט מקרב החרדים לא רק מגבירה את סכנת המגפה אלא גורמת נזקים אחרים. החרדים מאבדים נכסים חשובים, תודעתיים ופוליטיים.
ברוקלין החסידית אינה מקשה אחת, אך נראית כך כלפי חוץ. לכן די במעטים שרומסים את הוראות הסגר – שטיבל אחד פתוח, מסע הלוויה גדול או תלמוד תורה הפועל במחתרת – כדי לעורר תסכול, אובדן אמון ואפילו פחד. הרגש האנטישמי רובץ מעבר לפינה, כפי שראינו בשנתיים האחרונות, ואורב לכל כותרת כזאת.
החרדים האמריקנים, המרוכזים בעיקר במדינות ניו־יורק וניו־ג'רזי, שונים מהחרדים בישראל אבל גם דומים להם. הם מעורבים בחיי המעשה ולפעמים גם בתרבות האמריקנית, אך חייהם עדיין מושתתים על אוטונומיה רבה. חיי הדת הם שיא האוטונומיה החרדית בברוקלין, בלייקווד, במונסי ובקריית־יואל: בתי הספר, בתי הכנסת, המקוואות – אלה נחשבים אקס־טריטוריה כמעט מוחלטת.
כניסה של שוטרים לתוך תלמוד תורה היא אירוע חריג, וחריג עוד יותר שסיפור כזה הופך לכותרת הראשית של העיתון. בישראל חרדים הם חלק קבוע בדיון הציבורי, אך לא כך באמריקה: שם החרדים הם עוד קבוצת מיעוט שקטה, שומרת חוק, שחלקה היחסי באוכלוסייה קטן.
החירות והשגשוג של החרדים באמריקה קשורים קשר הדוק לשקט הסובב אותם, ליכולת לפעול בשלווה כמו שעושות קהילות אמריקניות אחרות, מתחת לרדאר, בארצם של החופשיים.
השקט התערער פה ושם בשנים האחרונות, למשל כשעלתה דרישה מהשלטונות לכפות על בתי הספר החסידיים לימודי חול, דבר שהם מסרבים לעשות או עושים כלאחר יד.
כשהדרישה הזאת עלתה, מצאו החסידים לצידם בין השאר את ידידם המושבע, ראש העיר ביל דה־בלאזיו. הוא כבר ספג ביקורת על ההנחות שהוא נותן לבעלי בריתו החרדים בכך שאינו אוכף את הדרישות המינימליות ללימודי חול. תלמודי התורה לבנים מתנהלים כפי שהתנהלו תמיד. דה־בלאזיו כמובן זקוק לקולות היהודים, אבל גם הם זקוקים לברית איתו – ודווקא עכשיו, כאשר סיפור לימודי הליבה עדיין לא ירד מהפרק.
הפשיטה המשטרתית השבוע הביאה את דה־בלאזיו לצייץ בחשבון הטוויטר שלו על ה"ישיבה" שהתנהלו בה שיעורים, והודיע שיפעל בתוקף לנעול מוסדות שיפרו את הסגר. "זה מסוכן לצעירים שלנו", כתב.
הפעם דה־בלאזיו הגיב במתינות יחסית. לפני שלושה שבועות – בעקבות מסע הלוויה המוני בוויליאמסבורג – דה־בלאזיו יצא לשטח ואף צייץ ציוץ חריף הקורא "לקהילה היהודית ולשאר הקהילות" לציית להוראות. זו הייתה התבטאות חריגה מאוד, והוא ספג עליה ביקורת לא רק מצד הקהילה החרדית אלא גם מצד ארגונים ועיתונאים יהודים ליברלים: לדבריהם הוא סימן בכך קהילה אתנית שלמה.
דה־בלאזיו התנצל, ועם זאת הדגיש שבשום מקום בעירו לא ראה הפרה בוטה של הוראות הסגר כמו במסע ההלוויה ההוא. "זה לא דומה לשום דבר שראינו", אמר בריאיון.
האם הקהילה היהודית ראויה לתשומת הלב התקשורתית הזאת, כאשר רבים מתושבי ניו־יורק עדיין יוצאים לרחובות ולפארקים? האם הקהילה החרדית לא ראויה לכל הפחות לאמפתיה התקשורתית שניתנת לאוכלוסיות העניות ביותר בעיר, הסובלות מתחלואה רבה ומתמותה גבוהה?
מנתונים שמתפרסמים כל העת עולה כי השכונות החרדיות אינן בראש טבלת הקורונה, ועדיין נדמה שהן לא יורדות מהכותרות. ייתכן שתשומת הלב השלילית נובעת מהטיה שלילית, אבל לא רק ממנה. בתוך הקהילה החסידית יש בעיות אמיתיות, כפי שהתברר השבוע. אחרי מסע ההלוויה ההמוני בוויליאמסבורג, שלחה קהילת סאטמר לראש העיר מכתב התנצלות.
בין שהוא נועד לצרכים פוליטיים ובין שהיה חשבון נפש אמיתי על הפרת ההוראות, נראה שהקורונה מביאה את החרדים באזור ניו־יורק למצב מסוכן, שבו הם מאבדים גם את האנונימיות שהביאה לשגשוגם עד היום, וגם את הברית הנחוצה להם כל כך עם ראש העיר. אלה שני נכסים חשובים מאוד, שהחרדים עלולים להפסיד בעקבות הקורונה.
