תש"ח, גוש עציון הנצור. קומץ יישובים יהודיים נאחז בהר, מול המתקפות הערביות. אין להם מספיק תחמושת, אין להם מספיק אוכל, אין להם מספיק לוחמים. הנשים והילדים כבר נשלחו לירושלים, ורק הגברים נותרו להגן על הקיבוצים, להילחם. השיירות המובילות אספקה נתקלו שוב ושוב במארבי הפורעים. שיירת העשרה, שיירת נבי דניאל. דם נשפך, דם יקר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אובדן האנונימיות של חרדֵי ניו־יורק
– יחסי ישראל והעולם הערבי במוקד העיתונות הבינלאומית
– הקורונה בלמה את עליית מחירי הדיור: האם המגמה תימשך?
הייאוש של הנצורים גבר, כשמיד לאחר הכרזת המדינה הלחימה עברה מקרבות מול כנופיות ערביות מהכפרים הסמוכים, ללחימה מול צבאות ערב, ובראשם הלגיון הירדני. טור משוריינים פרץ לכפר עציון, ולמרות שחברי היישוב הניפו דגל לבן לאות כניעה, ירו בהם והשליכו רימונים למרתף בו הסתתרו. 130 נרצחים היו ביום ההוא בכפר עציון. מלכה נפלה. דוד בן דוד, שהצליח לברוח מכפר עציון, הגיע למשואות יצחק השכנה וסיפר על הזוועה. לתושבי משואות היה ברור שהם הבאים בתור.
אחד מחברי משואות יצחק היה אליעזר בשן. בחור צעיר תאב ידע, שעלה עם משפחתו מהונגריה לחיפה כשהיה בן 10, הקים סניף בני עקיבא בעיר, ולאחר מכן יישם את הערכים שלאורם חונך והקים יחד עם חבריו את קיבוץ משואות יצחק באדמת הטרשים של גוש עציון. בימים היה חוצב ובלילות שומר. דמותו התמירה, החוצבת בהר, מוטבעת על מגדל המים במשואות יצחק החדשה שהוקמה לימים בחבל שפיר.
אך אנו מקדימים את המאוחר. נחזור לפליט מכפר עציון ולבשורתו הנוראה. כשבשן שומע את סיפורו, ברור לו מה עומד להתרחש. אך מעבר לדאגה לו ולחבריו, הוא דואג לספרי התורה שהיו בקיבוץ. ברור היה שלאחר כיבוש המקום הם יחוללו ע"י חיילי הלגיון והפורעים הערבים. הוא וחברו, נחום לבבי, אוספים את הספרים וקוברים אותם כשנחום אומר קדיש. עשורים רבים לאחר מכן יספר בשן שאפילו לא סימנו את מקום הטמנת הספרים כי היו בטוחים שלא ישובו לשם. הייאוש היה כבד עד כדי כך.
חברי המשק נאספו למפגש בהול באותו ערב ובו נשקלו האפשרויות העומדות בפניהם. מישהו הציע לעשות מעשה מצדה אך אליעזר הניא אותו מכך. "נראה מה ילד יום", אמר. "למות תמיד אפשר". והיום ילד תקווה חדשה: במברק ששלח הרב הראשי לישראל דאז, הרב הרצוג, נכתב שתנאי כניעתם של אנשי משואות סוכמו עם הצלב האדום. הם ילכו לשבי הירדני וזכויותיהם יהיו מוגנות ע"י אמנות בינלאומיות. "במברק פירט הרב את הציוד האישי שנוכל לקחת אתנו לשבי, אך ספרי התורה היקרים כל כך לליבנו לא נכללו בו", יספר אליעזר שנים אחר כך.
למחרת בערב הגיע המשוריין הירדני לשערי הקיבוץ. אליעזר, שלמד ערבית בילדותו החיפאית, התנדב לפתוח את השער ולדבר עם הקצינים. הוא חשב, לתומו, שהכוחות יגיעו שיכורי ניצחון וחדורי אידאולוגיה, אך במקום נכנסו שני קצינים לחדר והחלו לחלק ביניהם את הרהיטים שבו. "הם חשבו רק על טובתם האישית, המנוולים", נזכר. זה רק דיכא את המגינים יותר. הם דמיינו את תושבי הארץ כולה עדיין רוקדים, שישה ימים בלבד לאחר הכרזת העצמאות, וידעו שהם הולכים לשבי, ומי יודע אם ישובו ממנו ומתי.
מתוך הייאוש הזה פונה אליעזר לקצין הירדני ומספר לו על ספרי התורה. הוא מסביר לו שאת התורה קיבלו היהודים מ"סידנא מוסא", משה רבנו, מתוך תקווה שהמושג מוכר לקצין. הסיפור ככל הנראה ריכך את לב המפקד, והוא הסכים שהשבויים יקחו את הספרים הקדושים עימם.
הייתה זו נקודת אור בתוך החושך הגדול. בידיים רועדות חפר אליעזר והוציא את ספרי התורה. אחד מהם נתן לבחורה שהספר היה שייך לה, והיא לקחה אותו עימה לשבי בבית לחם. את השני לקח הוא. בדרך הקשה והמייאשת לעברו השני של הירדן קראו השבויים בספר התורה והרגישו מחוזקים מכך. חיילי הלגיון ניסו לקחת את הספר מידי אליעזר, שהסביר גם להם שסידנא מוסא קיבל אותו מידי אללה, הסבר שהניח את דעתם.
אבל כאן לא נגמרו התלאות. בדרך עצרה המשאית בחברון, שם נאלצו השבויים להתמודד עם אנשי כנופיות ערביות שניסו לחטוף את הספר ולחללו. לוחמי הגוש הגנו על הספר הקדוש ואליעזר הסביר לערבים שהספר נמצא בידיהם ברשות מאלק עבדאללה. הסבר זה סיפק הגנה מסוימת ומנע המשך הצקות בעניין. אך לפתע בשעת בוקר מוקדמת בה קראו השבויים בתורה את פרשת אחרי מות-קדושים, נשמעו צעקות "איטבח אל יאהוד! דיר יאסין!" והמונים ניסו לפרוץ לבניין המשטרה. קצין ירדני עלה על השולחן והכריז שהמלך עבדאללה הפקיד את השבויים בידיו והורה לשמור עליהם כעל בניו ובנותיו. הפורעים נסוגו.
שלושה שבועות לאחר מכן הוסעו שבויי משואות יצחק לירדן, ואיתם ספר התורה. הנסיעה לשבי הייתה מעין מפגן כוח וכללה סיבובים רועשים בכבישים. חלק מהדרך נאלצו השבויים לעשות ברגל. במדבר הירדני פגשו השבויים המיובשים בדואיות שהשקו אותם מים צוננים.
החיים בשבי היו קשים. היה צפוף וחם ולא היה מספיק אוכל או מים. "ליטר מים ליום לעשרה אנשים במדבר החם זה לא מספיק", סיפר אליעזר. אך הם הרגישו מוגנים יחסית על ידי הגופים הבינלאומיים ואף זכו לביקור חודשי מנציג הצלב האדום, שהעביר מכתבים מהם לאהובים בישראל ולהפך. במכתבים היה מותר לכתוב עד 20 מילים באנגלית, ואסור היה לספר על הקשיים. אך השבויים מצאו דרך נוספת לשמור על קשר עם האנשים בבית. הם כתבו פתקים בכתב מיניאטורי, אותם הטמין אחד מהם, סנדלר במקצועו, בסוליות נעליהם של הפצועים שפונו ארצה, והם העבירו אותם למשפחות בארץ. משפחתו של אליעזר שומרת את מכתביו עד היום.
שלוש פעמים בשבוע היו הבחורים קוראים בתורה את פרשות השבוע. היה זה בעבורם עוגן של תקווה. תשעה חודשים לאחר מכן הגיע נציג הצלב האדום והודיע להם שהסיוט נגמר, שהם חוזרים הביתה. הדרך חזרה הייתה ההפך הגמור מהדרך לשבי: המשאיות נסעו בשקט מופתי, באישון לילה, בכדי שאיש לא יראה שמשחררים את היהודים, אך הלב של המשוחררים הטריים פעם בהתרגשות גדולה.
אליעזר נזכר שבליל השחרור, במפגש עם המשפחות בבית הכנסת ישורון, הייתה שמחה גדולה אבל לא היו ריקודים. זיכרון הטבח בכפר עציון ריחף מעל כולם. הקבוצה התאחדה שוב, ובחרה להביט קדימה, אל העתיד. הם החליטו לעלות לקרקע ביישוב חדש שיקרא על שם משואות יצחק שנפלה. עד היום, בבית הכנסת ביישוב החדש, ספר התורה שליווה אותם לשבי נפתח מדי שבת, ובניהם, נכדיהם וניניהם של לוחמי גוש עציון קוראים בו.
השבוע הובא למנוחות פרופסור אליעזר בשן, ביום הולדתו ה-95. יהי זכרו ברוך.
