קשה מאוד לעצור את שטף דיבורו של פרופ' יובל אלבשן. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לומר וניכרת תשוקתו להביע עמדה, לשכנע ולהשפיע. רק פעם אחת לאורך הריאיון הוא מחפש במשך דקה ארוכה את התשובה. זה קורה כשאני שואל אותו אם תחילת משפטו של ראש הממשלה נתניהו היא מבחינתו יום עצוב או שמח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם מערכת החינוך תחזיר לנו את הקורונה?
– יובל אלבשן – השבר האמוני של הקפיטליזם
– בשם עם ישראל, אנחנו מוכרחים להסכים לתוכנית טראמפ
"זו שאלה קשה", הוא עונה בסופו של דבר, והמילים הללו מגלמות את המורכבות המחשבתית של אלבשן – דיקן הפקולטה למשפטים במכללת אונו, עורך דין קהילתי, סופר ואיש תקשורת שמפרסם טורים בעיתונים ומגיש תוכנית קבועה בכאן ב' עם העיתונאית אמילי עמרוסי בכל יום שישי. במציאות המקוטבת של החברה הישראלית כיום, רוב האנשים היו עונים על השאלה הזאת מהר מאוד, ואף מוסיפים הסברים חוצבי להבות מדוע לדעתם מדובר ביום שחור משחור לדמוקרטיה הישראלית, או לחלופין מדוע זהו יום חגיגי שבו מדינת ישראל מתחילה את דרכה הארוכה בשיקום הריסות נתניהו. אבל אלבשן הוא שונה.
דעותיו נטועות בשמאל הישראלי, כולל חברות במפלגת העבודה ועבודה צמודה עם עמיר פרץ ואהוד ברק, אבל שורשיו במשפחה רוויזיוניסטית מבת־ים. הוא מצפה ליום שבו נתניהו יעזוב את הבית ברחוב בלפור, אך לא נמנע מלהיפגש איתו באותו בית מפורסם ולייעץ לו בנושאים שונים. הוא בשר מבשרה של מערכת המשפט, כולל התמחות אצל השופט יעקב טירקל בבית המשפט העליון והיכרות אישית וקרובה עם אהרן ברק, אך אינו חושש למתוח ביקורת על המערכת ועל חלק מאישיה.
"קודם כול צריך לחוקק חוק צרפתי, שימנע העמדה של ראש ממשלה מכהן לדין", הוא ממשיך את תשובתו, "וזאת לצד חוק הגבלת כהונה לשתי קדנציות. ראש ממשלה בבית משפט, זה מראה קשה. ואחרי שאמרתי את זה, יום תחילת המשפט הוא גאווה למערכת המשפט ולדמוקרטיה הישראלית, והרבה פחות גאווה לנתניהו. לא במובן האישי, כי אני בהחלט רואה סיכוי שהוא יצא זכאי, אבל מהבחינה הממלכתית הוא מגיע לבית המשפט בצורה לא נכונה. זה הזכיר לי יותר מדי את הורדוס שמגיע למשפט מול הסנהדרין עם כל הפמליה שלו ומטיל מורא על שופטיו. הצילום שהספיק להפוך לאייקון, ובו נראים שריו של נתניהו מקיפים אותו בבית המשפט, הוא ממש שידור חוזר ומדויק של ההתנהלות ההורדוסית מול הסנהדרין. הצילום הזה מטריד אותי מאוד. אמנם הדרך הזאת עבדה להורדוס בטווח הקצר, אבל את הסנהדרין הסיפור הזה גמר. ואני רואה קו ישיר בין האירוע ההוא לחורבן שהתרחש אחר כך.
"נתניהו מכיר את ההיסטוריה היטב, ומודע להשלכות הקשות האפשריות. במקומו, הייתי מתנהג ההפך הגמור. מרכין ראש. משיחות אישיות איתו אני יודע שהוא חש נרדף. זו לא תחושה כוזבת, הוא באמת מאמין בזה. אבל יש משהו יותר גדול מבנימין נתניהו האיש, וזו מדינת ישראל. יש מאחוריו מיליוני מצביעים, אבל יש גם היסטוריה יהודית והעתיד הישראלי. ודווקא בגלל שאני יודע עד כמה נתניהו מחובר לעבר ולעתיד היהודי, אני לא מצליח ליישב את הסתירה הזו ולהבין את ההתנהגות שלו".
הוא רואה ששיטת המתקפה עובדת בכל מה שקשור למהלכיו הפוליטיים, אז הוא מיישם זאת גם במישור המשפטי.
"כמי שמעולם לא הצביע נתניהו ורוצה מאוד שהוא יעזוב את בלפור, וגם אמרתי לו את זה בבית בבלפור, אני יודע לגמרי שהוא נמצא שם מתחושת שליחות. לא שררה, לא כבוד. כלומר האלמנטים הללו ודאי שם, אבל בעיקר יש שם שליחות. ודווקא בשל כך אני לא מבין איך הוא עושה את הטעויות האלה ונותן לצייצנים סביבו להכתיב את הטון. הצייצנים האלה, כמו השרים שבאו לבית המשפט, הם חסרי אחריות – אגב בדיוק כמו המפגינים מהצד השני. ההצגה שהעותרים נגד נתניהו עשו בבג"ץ, הייתה תמונת המראה למה שתומכי נתניהו עושים עכשיו סביב המשפט. הטיעונים בכלל לא הופנו לשופטים אלא החוצה, כיחסי ציבור. כשעו"ד דפנה הולץ־לכנר מתחילה לדבר על 'מבצר שנופל', ברור שהיא מעצבנת את השופטים ושזה עושה רע לתיק שלה, אבל היא מסתכלת החוצה לכותרת שתקבל ולשבחים שתקצור בכנסיית רק לא ביבי".
לאן עלולה לדעתך להוביל ההתנהלות הזו של נתניהו?
"אם הוא ימשיך כך, יכול להיות שלא תהיה לנו מערכת משפט. זה בעיניי חוסר אחריות משווע אם הוא ימשיך להטיל דופי ולשדר דה־לגיטימציה למערכת, למרות כל הבעיות שיש בה, ויש. לא תהיה פה חברה, ככה פשוט. הוא לוקח הימור ענק, לא רק עליו אלא גם עליך ועליי, וזה לא הגיוני – הוא לא טיפוס מהמר".
טרמפ עם אהרן ברק
יובל אלבשן נולד בבת־ים לפני 51 שנים, למשפחה רוויזיוניסטית ממוצא פולני. לדבריו, בגלל העיר שבה גדל, האנשים שאיתם הסתובב והיותו כהה עור, זיהו אותו תמיד כמרוקאי, מה שאִפשר לו להתבונן על סוגיות רבות מזווית הראייה של המודרים והמופלים. אחרי התיכון התגייס לחיל המודיעין ושירת כקצין. בצבא הכיר את אבי ליכט, מי שעד לפני כשנתיים כיהן כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ולאחרונה הוביל את המתווה להקמת ממשלת אחדות מטעם כחול לבן. השניים הפכו לחברים טובים, כשליכט הלך ללמוד משפטים לאחר השחרור, אלבשן הצטרף אליו.
"לא אהבתי את הלימודים באוניברסיטה העברית", הוא מספר. "עבדתי למחייתי בתל־אביב, והיו לי קשיים אובייקטיבים בהגשת עבודות ובהגעה להרצאות, ולמרות הכול אף אחד לא הסכים להתחשב בי. בין הדתיים שמתפללים יחד בבתי הכנסת ברחביה וקטמון, לחילונים האמידים שהיו יחד בקאנטרי, הרגשתי מאוד אאוטסיידר. למזלי הייתי מצטיין, אז הצלחתי לעבור ולהשלים את התואר באוניברסיטת תל־אביב".
ההצטיינות בלימודים הביאה אותו להתמחות בבית המשפט העליון, וגם שם חש את הבדלי המעמדות בינו ובין רוב המתמחים האחרים, שהיו מקורבים בצורה כזו או אחרת לשופטים. "הייתי בין היחידים שהגיעו באוטובוס לעבודה, ועצבן אותי שאני ואחרים שמשתמשים בו צריכים ללכת כל־כך הרבה ברגל. לא היה קו שהגיע לבית המשפט העליון, ובעיניי זה היה סמלי מאוד. הנשיא אז היה אהרן ברק, ובדחילו ורחימו כתבתי לו מכתב בנושא. לא רק שהוא פעל בנדון ושינה את המצב, הוא גם קרא לי לשיחה ארוכה כדי להכיר אותי. לאחר מכן, בכל יום כשעזב את המשרד הוא עבר בלשכה של טירקל ושאל אותי אם אני צריך טרמפ".
למרות יחסיו הקרובים עם טירקל וברק, אלבשן פוצץ בתקשורת את מה שחווה כנפוטיזם בבית המשפט העליון, כאשר גרם לפרסום כתבה בנושא בעיתון 'העיר'. "זה היה אז ממש בוטה", הוא אומר. "היית עובר לשכה לשכה ורואה שם מתמחים ומתמחות שהם בנים ובנות של, ובנים ובנות של חברים של. מאז זה השתנה. כעסו עליי, לקח להם זמן להבין שאני צודק".
אולי לא מספיק השתנה. ראה חשיפת ניגודי העניינים של הנשיאה חיות, שפרסם כעת העיתונאי קלמן ליבסקינד ב'מעריב'.
"אגיד לך משהו על הנשיאה חיות. בעיניי, זה נס שהיא שם. הרקע האישי שלה הוא הכי לא אליטה שיש. מישהי שגדלה עם אימא שלא יודעת קרוא וכתוב, ילדה שבתכלס לא היה לה בית. ולמרות כל הגילויים, שצריך לדון בהם, אני מאמין שיש רפלקסים שלא משתנים ושהלב שלה נמצא במקום הנכון. אתן לך דוגמה. בבית המשפט השלום בירושלים יש מסדרון ארוך שבו העצורים עוברים עם אזיקים על ידיהם ורגליהם. הנשיאה חיות אמרה שזה מפריע לה, והיום העצורים עוברים דרך מקום צדדי שבו הם לא נראים כמו קופים במצעד. אגב, דוגמה הפוכה בעיניי היא אהוד ברק. בזמנו ישבתי אצלו בבית במגדל בתל־אביב, והוא התגאה באינסטינקטים החדים שלו. אמרתי לו 'תגיד, השומר שנמצא אצלך למטה בקומת הקרקע, יושב או עומד?'. הוא הודה שאין לו מושג ואני אמרתי לו שהשומר יושב, כי אלה האינסטינקטים שלי.
"לגבי ניגודי העניינים שהזכרת, בסוף היה מדובר בשלוש פקולטות שמנפקות את בכירי עולם המשפט, קבוצה קטנה מאוד, ולכן ניגודי העניינים שם כמעט מובנים. ברור שכולם מכירים את כולם. הביקורת מוצדקת, אבל עכשיו משתמשים בה כדי לשבור את העליון סביב משפט נתניהו. ליבסקינד לא כלי במשחק הזה, הוא מקבל מידע או מתחקר בעצמו ומפרסם, אבל אם אתה שואל למה כלי תקשורת אחרים לא עשו פולואפ לסיפור הזה, לדעתי הסיבה היא שהם לא רצו להיות חלק במשחק שמטרתו להחליש את בית המשפט".
וזה בסדר מבחינתך?
"לא. שיהיה ברור, אם בגלל תיקי נתניהו אנחנו מפסיקים את הביקורת על העליון או על הפרקליטות או על מנדלבליט, הרעים ניצחו. אם בגלל שאנחנו חושבים שזו מלחמה על המבצר, נאפשר לטפיל בתוך המבצר להמשיך להרקיב שם דברים, אז אני עוזר להפיל את המבצר לא פחות מאשר מי שזורק עליו אבנים מבחוץ. התקשורת היא עדר, בזה נתניהו צודק ובזה גם קודמיו צדקו. לפעמים זה משרת אותו, ולפעמים לא. למשל, מרגע שאמנון אברמוביץ' אמר 'צריך לאתרג את שרון', אצלי הוא גמר. כי המבחן האמיתי הוא להגן על הזכויות של אלה שלא חושבים כמוני, והוא נכשל במבחן הזה".
שחור, לבן ואפור
פרט טרגי אחד בביוגרפיה של אלבשן השפיע על דרכו החברתית יותר מכל דבר אחר: מותו של אביו מהתקף לב, אחרי שהלה חשף שחיתות במשרד ממשלתי שבו עבד. "זה קרה כשהייתי ילד", משחזר אלבשן, "אבי היה קלימטולוג, ראש מחלקה במכון המטאורולוגי שהיה מסונף אז למשרד התחבורה. הוא גילה שחיתויות ואי־סדרים שונים, והחל להציף אותם עד לחלונות הגבוהים ביותר. הוא היה איש ישר כמו פלס. במקום שיישאו אותו על כפיים כמנקה אורוות, במשך ארבע שנים ממש רדפו אותו, החרימו אותו.
"הייתי בן שמונה כשהסיפור החל, וראיתי איך אבא שלי הולך וכבה. משמין מאוד, מרזה מאוד, מתחיל לעשן כבד. אז היה קשה לי להבין במה מדובר. כשהייתי בן 12 אני זוכר שבוקר אחד היינו בבית, הוא ביקש שאוריד את שקית הזבל, וירדנו יחד במדרגות. אני פניתי לבית הספר, הוא הלך לעבודה, היום הכי רגיל בעולם. באמצע הלימודים ניגשו אליי ואמרו לי ללכת הביתה. הגעתי, שקית הזבל עוד עמדה באותו מקום שבו שמתי אותה בבוקר, ואני הפכתי ליתום. לקח הרבה שנים עד שהבנתי כמה אבי היה בודד באותה תקופה. היינו מחליפים יחד בכל יום ספרים בספרייה העירונית, ואף פעם לא שאלתי את עצמי איך הוא מספיק לקרוא כל־כך הרבה. לפני איזה זמן מישהו שעבד איתו סיפר לי שפשוט אף אחד לא דיבר איתו, אז הוא ישב במשרד שלו וקרא ספרים. זו החוויה שהפכה אותי לטהרן ויפה נפש, מילים שאני דווקא אוהב. משם מגיעה ההזדהות האוטומטית שלי עם החלש, וההליכה נגד העדר. אני מנסה לעזור לילד ההוא בן ה־12 לעזור לאביו, מה שלא יכולתי לעשות בזמן אמת".
"כשאתה לוקח תזה שהיא נכונה בגדול ומחיל אותה על כל דבר, אז נתניהו נהיה בגין – והוא לא. משפט נתניהו זה לא סיפור של ישראל הראשונה והשנייה, אלא מוקדי כוח שנאבקים במוקדי כוח אחרים"
המודעות החברתית הגבוהה הביאה את אלבשן לעסוק בעריכת דין קהילתית, כלומר סיוע משפטי לאוכלוסיות מוחלשות דרך עמותות שונות. במקביל, וכדי להתפרנס, החזיק גם במשרה אקדמית באוניברסיטה העברית. הוא לא מייפה את העבודה הקשה עם האוכלוסיות הללו: "זה החלום שלי, אבל זה מאוד קשה. מדובר באנשים שקשה מאוד לעבוד איתם. נשמע מאוד רומנטי לעזור, אבל זה לא קל בכלל. אנחנו נורא רוצים שהמוחלשים יהיו תמיד צודקים, אבל הרבה פעמים הם לא, ואתה מגיע לשלב שאתה שונא אותם וחושב שמגיע להם להיות במצב שלהם כי הם רמאים ועצלנים. ואז אתה חייב לקחת מרחק, לנשום אוויר ולחזור שוב".
אחרי קריירה ארוכה שבה שילב בין סיוע לקהילה לעבודת הוראה באוניברסיטה, הוצע לו לכהן כדיקן לפיתוח חברתי במכללה האקדמית אונו. "כאן גם קיבלתי את תואר הפרופסורה, למרות שאין לי דוקטורט. המל"ג אפשר זאת, במטרה להביא לאקדמיה אנשים שהניסיון שלהם לא מתבטא רק בקריאת וכתיבת ספרים, אלא ניסיון חיים", הוא אומר. כחלק מתפקידיו במכללה פיתח את המסלולים הייחודיים לנשים חרדיות ולערבים. לפחות בתחום הקמפוס החרדי, הוא מודה שלא הצליח.
"עמדנו מול קואליציה מאוד חזקה", הוא אומר בכאב. "מצד אחד לחץ פרוגרסיבי שטען כל הזמן להפרדה מגדרית לא חוקית, ושגרם לכך שנאלצנו לפתוח את המרחבים הציבוריים כמו הספרייה. ברגע שהדבר פורסם לקול צהלות הליברלים, הרבנים החרדים מיד לקחו את המידע הזה והשתמשו בו כדי ללחוץ על החרדיות לא להגיע לכאן. אלה ואלה רואים רק שחור ולבן, ולנו לפחות היה נדמה שהצלחנו ליצור כאן אפור, משהו שמצליח לעבוד. מה יצא מכל הסיפור? שנשים חרדיות שיכלו להרוויח פי שלושה בעקבות הלימודים כאן, חוזרות לסמינר הישן שלהן. לא יודע אם נכשלנו, אבל לא הצלחנו".
אתה עומד לסיים כהונה של חמש שנים בתפקיד הדיקן. מה הלאה?
"עדיין לא יודע, אבל קודם כול אנוח. עברנו תקופה מאוד מאתגרת וקשה, גם בכל המאבקים שהזכרתי, וגם בתקופת הקורונה שהייתה מאוד לא פשוטה".
מפחד מהעדר
אחת ההתקפות הקשות שספג אלבשן מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, התרחשה לאחר שהעיד לטובת אלאור אזריה, החייל שירה למוות במחבל פצוע. "אני לא עושה את הדברים האלה בשביל הפרובוקציה", הוא אומר. "הדבר שהכי מפחיד אותי הוא עדר, ועדר יכול להיות משני הכיוונים. אני רואה מה עושים לעומר ינקלביץ', עם כל הרמיזות המכוערות, וזה משגע אותי לא כי אני תומך בביבי אלא כי זה מציק לי מוסרית. ואני הולך למשפט של אלאור אזריה ומעיד לטובתו לא בגלל שאני בעד המעשה שלו, ממש לא – אני חושב שהכרעת הדין מוצדקת ושהמעשה אסור – אבל אני רואה איך היה קל לעדר לעלות עליו בגלל שהוא מרמלה, בגלל שהוא מזרחי, וזה היה לא הגון. הרבה אנשים אמרו לי שאגמור את הקריירה שלי בעקבות העדות הזו, אבל לא יכולתי שלא ללכת. אלאור פשע, אבל לא יכול להיות שרק אותו מעמידים לדין ולא אנשי ציבור ששנים מפמפמים שמחבל לא יכול לצאת חי, ואז הוא הורג מחבל חי ונשפט. אני שמח לפחות שהשופטים הקשיבו לי, ושדברים ברוח שאמרתי נכנסו לגזר הדין. הבן שלי או שלך שייכים לאליטה. גם אם הם חלילה יורשעו פעם, שירות המדינה ייסגר בפניהם אבל כל השאר יישאר פתוח. במקומות שבהם אני ואלאור אזריה גדלנו, המגזר הציבורי הוא לפעמים כרטיס הכניסה שלך לישראליות. דלת סגורה שם, והסיכוי שלך להישאר מאחור מאוד גדול".
מה שאמרת מסתדר מאוד עם תזת ישראל הראשונה וישראל השנייה שמטפח העיתונאי אבישי בן־חיים, ולמרות זאת אתה מתנגד לה.
"נכון, כי כשאתה לוקח תזה שהיא נכונה בגדול ומחיל אותה על כל דבר, דוחק אותה לכל סיטואציה, אז נתניהו נהיה בגין – והוא לא. התיאוריה הפכה להיות אצלו כל־כך שטוחה. אבישי בן־חיים עשה לפני כמה שנים סדרה על דרעי. אני גדלתי קיר ליד קיר בבת־ים עם המשפחה שלו. אמרתי שם דברים שלא התאימו לתזה שהוא רצה להציג, אז הדברים נמחקו ולא שודרו. משפט נתניהו זה לא סיפור של ישראל הראשונה מול השנייה, אלא מוקדי כוח שנאבקים במוקדי כוח אחרים".
לאחרונה ראה אור ספר פרוזה שכתב אלבשן יחד עם הסופר ליעד שהם, סאגת מתח משפטית בשם 'הערעור האחרון' (הוצאת ידיעות אחרונות וכנרת). הספר מרתק ומפתיע, ופורש רשת של תככים אפלים, מזימות, גזענות ואפילו התאבדות בתוככי המוסד המשפטי הגבוה של ישראל. מדובר אמנם בסיפור בדיוני, אך קשה שלא לזהות בו דמויות ואירועים שמתכתבים עם מאבק הכוחות המתחולל סביב בית המשפט העליון.
"חטפנו אש, בוודאי", הוא אומר על התגובות לספר. "לא מעט אנשים מהתחום המשפטי נזפו בנו איך בתקופה הזו שבה בית המשפט נתון למתקפה, אתם מעיזים לכתוב ספר שמראה שיש שם עסקאות אפלות. אתה מבין לאן זה מגיע? הכנסיות מוסיפות עוד גדר ועוד גדר. דווקא שופטים עליונים שקראו את הספר נהנו. הם הופתעו מאוד מהסוף, גם אם קצת כעסו על איך שבית המשפט מוצג בו. לא נורא. אותי די מדהים שזה ספר הפרוזה הראשון בישראל שעוסק בבית המשפט העליון. מקום כל־כך חשוב, מתוקשר, מסקרן, ואף אחד לא נגע בו עד היום, בטח לא כמו שאנחנו עשינו".
אז אני מבין שיהיה עוד ספר בסגנון.
"ליעד ואני כבר עובדים על הספר הבא. לא קל לכתוב בשניים, אבל נהיינו כמו זוג נשוי, ועזרה מאוד גם העורכת המלווה שלנו, נועה מנהיים. יש בכתיבת פרוזה משהו מאוד משחרר. בספר אתה מחליט מה תהיה החלטת השופט, שלא כמו במציאות, שם אתה יכול לעיתים קרובות להיות מאוד מאוכזב".
