"הפכנו לסטארטאפ ניישן ופאתטי ניישן גם יחד"

"יהודי צפון אמריקה רואים בישראל בית הכנסת שהם לא היו רוצים להיות חברים בו", אומר לי הרב ד"ר דניאל הרטמן, נשיא מכון שלום הרטמן. "אם בית הכנסת הזה היה נשרף או נפגע חלילה הם היו מסייעים לבנותו מחדש, אך עדיין לא היו רוצים להתפלל בו".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם מערכת החינוך תחזיר לנו את הקורונה?
– "המאבק שלנו במלכה נתן קול לכל קורבן התעללות מינית"
– מוסדות החינוך היהודיים בתפוצות בסכנת קריסה כלכלית

מדוע זה כך? אני שואל. "הם מרגישים שישראל של היום איננה מכבדת את האדם באשר הוא אדם, שהיא מקדמת יהודיות שאיננה מקבלת את הערך החז"לי שהתורה ניתנה למען השלום. הם לא מרגישים שישראל שואפת לשלום".

אנחנו נפגשים בלשכתו המרווחת של הרטמן במכון לקראת ועידת "עם עולם" של מקור ראשון, שתתקיים באופן וירטואלי ותעסוק בסוגיית יחסי ישראל עם יהדות העולם בעידן שאחרי משבר הקורונה.

"היחסים של יהדות העולם עם מדינת ישראל מורכבים יותר ממה שישראלים רוצים להודות", אומר הרטמן. "הדור של ניצולי השואה האמין שחשיבותה של מדינת ישראל היא כמקום מפלט במקרה של שואה נוספת. מדינת ישראל הייתה מקום שאתה לא רוצה לחיות בו ולהזדקק אליו, אבל כמו תעודת ביטוח, טוב שהיא שם. אך כיום יהודי צפון אמריקה לא זקוקים למדינת ישראל. רוב היהודים מתחת לגיל שישים בצפון אמריקה אינם מרגישים שהאנטישמיות המסוימת שישנה משנה את תחושתם הקיומית שאמריקה היא ביתם. הם מסתכלים על ישראל כמקום שאמור להשלים את החוויה היהודית ואת הזהות שלהם, לא כמקום שיציל אותם – מכיוון שהם לא מרגישים זקוקים להצלה, בטח לא ממדינת ישראל, שאין לה מה לשווק להם. הם אמנם יתמכו בישראל כשהיא בצרה, כמו שעושה משפחה, אך במקביל הם גם מרגישים ריחוק בשל אופן ההתנהלות וההתנהגות של מדינת ישראל, שאיננה מתכתבת עם הערכים היהודיים שלהם".

על פי הרטמן, החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון תרחיק ממנה עוד את הדור היהודי הצעיר בארה"ב. "החלת ריבונות חד־צדדית שונה לחלוטין מכזו שמתרחשת במסגרת הסכם שלום. ככל שיהודי צפון אמריקה צעירים יותר, השיח הערכי חשוב להם יותר, בעוד שבישראל הערך העליון הוא עדיין ביטחוני. אצלנו זה כבר לא דיבור על קדושת ארץ ישראל, אלא על קדושת החיים. מנגד, היהודים האמריקנים חושבים שצריך הסכם".

למרות הדברים הללו, הרטמן מסכים ש"אין לתת ליהודים האמריקנים קול בנושאים של חוץ וביטחון כאן בישראל. השיח נעצר תמיד בנקודה הזו, אבל חשוב להתקדם".

שני מרכזים שווים

בניגוד למי שרואים בישראל את המרכז היהודי העיקרי והחשוב, הרטמן רואה אותה כאחד מתוך שני מרכזים יהודיים שווים במעמדם. "יש שני מרכזי תרבות יהודיים גדולים, בישראל ובצפון אמריקה. כי מציון תצא תורה, אבל גם מצפון אמריקה תצא תורה", הוא אומר.

לדבריו, "הציונות כיום מאותגרת מאוד. כמו כל תנועת מהפכה, האידיאולוגיה הראשונית כבר לא מתאימה ביום שאחרי השלמת המהפכה. הציונות ביקשה לעצב תודעה של שואה ותקומה, כאשר כל מה שקורה בארץ הוא תקומה וכל מה שקורה בחו"ל הוא שואה. גישה שאין עתיד לעם היהודי אלא אם כן זה בארץ ישראל.

"אבל רוב העם היהודי לא קיבל את האידיאולוגיה של התנועה הציונית: לפני השואה עלו ארצה 200 אלף יהודים ארצה, ולצפון אמריקה 'עלו' מיליון וחצי יהודים. רוב העם היהודי בחר לא לעלות לישראל. ועל כן הציונות היא הצלחה אדירה, אך יחד עם זאת כישלון אדיר. מדובר באחד המפעלים הלאומיים המרתקים והחשובים במאה העשרים, אבל מצד שני העם היהודי לא 'קנה את זה', והציונות לא השכילה ליצור שפה חדשה".

הרטמן מזכיר את הסכם בלאושטיין־בן גוריון שנחתם בין ראש הממשלה הראשון בשנת 1950 ובין נשיא הוועד היהודי־אמריקני יעקב בלאושטיין. באותו הסכם שורטטו  גבולות הגזרה בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות.

"השיח הזה היה מוזר מאוד", הוא מנתח. "מצד אחד הישראלים זקוקים ליהודים האמריקנים, אבל השפה שהם משדרים כלפיהם היא ש'אין לכם עתיד באמריקה'. הצבר ידע לכרוע ברך מול היהודי הגלותי, אבל עדיין החזיק באותה אידיאולוגיה ש'אנחנו לא צריכים אתכם'. מדברים על החשיבות של העלייה לארץ, אבל במקביל מבקשים מהיהודים כסף. בלאושטיין הבהיר לבן־גוריון וחבורתו: 'אם תדבר איתנו על עלייה – לא תקבל אגורה'. כבר בשנות החמישים יהודי צפון אמריקה ביקשו להעביר מסר ליהודים בישראל: אנחנו בבית, ממש לא בגלות. הציונות לא שינתה את השפה שלה מאז, היא עדיין מדברת על שני ערכים, שואה ותקומה: ישראל היא התקומה, וכל מה שבחו"ל הוא שואה, אנטישמיות והתבוללות".

בעיני הרטמן, ההסתכלות של ישראלים על יהודי העולם דרך הפריזמה של האנטישמיות העדכנית היא צרה ושגויה. "המציאות היא שיהודי צפון אמריקה מרגישים יותר בנוח מאשר היהודי הממוצע בישראל. איפה יש יותר סיכוי להיהרג על רקע יהדותך? מספרית, חד־משמעית בישראל. רוב האנטישמיות באמריקה היא בבתי הקברות, ורוב האנטישמיות בישראל גורמת לקבורתם של עוד יהודים בבתי הקברות. למרות הדיווחים על עלייה של עשרות אחוזים באנטישמיות בארה"ב, אף יהודי לא מוכר את הבית או את העסק שלו, מכיוון שאמריקה היא הבית שלהם.

"בכלל כל השיח בין ישראל ליהודי אמריקה הוא ילדותי מאוד – למי יש בית יפה וגדול יותר? מי מצליח יותר? אני חושב שהשיח הזה התאים למה שהיה כאן בארץ בעבר, אז היה צריך לחפות על הקושי שהיה בחיים בישראל. אבל הצלחנו, ואנחנו חיים במדינה מתקדמת".

ובכל זאת, ישראל משמשת היום מרכז של יצירה והתחדשות יהודית.
"ההתחדשות היהודית היא תופעה של שני העשורים האחרונים. מלבד זאת, בקרב הציבור הדתי־לאומי יש עשרות אחוזים של יציאה בשאלה, ואצל המסורתיים רק מעטים חוזרים בתשובה. האם אפשר להגיד שמדינת ישראל נמצאת בדרך הנכונה בהיבט היהודי? בתיכונים הממלכתיים כמעט אין שעות לימוד של מקצועות יהודיים, ואילו בבתי הספר הממלכתיים־דתיים יש כ־15 שעות לימוד יהדות בשבוע. אז להגיד שאנחנו בתור הזהב של היצירה התרבותית היהודית בארץ? לדעתי יש לנו עוד על מה לעבוד".

מסייעים לעצמם

הרב ד"ר דניאל הרטמן (61) נשוי לעדינה, אב לשלושה ילדים וסב לשלושה. הוא בנו של הרב פרופ' דוד הרטמן (ז"ל), שייסד את מכון שלום הרטמן. הרטמן היה מבכירי ההוגים של האורתודוקסיה המודרנית המתונה, וראה עצמו כשייך לזרם הליברלי יותר של תלמידי הרב יוסף דב סולובייצ'יק. הרטמן הבן עלה לישראל בצעירותו, וחי בה רוב חייו.

מכון שלום הרטמן הוא מרכז חינוך ומחקר יהודי השוכן במושבה הגרמנית בירושלים. המכון מכשיר חוקרים, מחנכים מנהיגים ורבנים מכל הזרמים. תחת חסותו מצויה שורה של מוסדות: תיכון, מדרשה לבנות, סמינר לרבנים, הוצאת ספרים, גופי מחקר וחשיבה ועוד. פעילות מכון הרטמן מתקיימת בישראל ובצפון אמריקה.

בשנים האחרונות החלו כמה ארגונים יהודיים גדולים בארה"ב לפנות לממשלת ישראל כדי לקבל תקציבים לפעילות. בין אם מדובר בתמיכה של עשרות מיליוני שקלים ממשרד התפוצות לארגונים כמו הלל וחב"ד, או בהשקעה עצומה במיזם 'מומנטום', מה שמכונה 'תגלית לאימהות' – מדינת ישראל הפכה ממי שרק מבקשת משאבים לכזו שרק מעניקה סיוע. במהלך ימי הקורונה התגייסו קבוצות של ישראלים לסייע במימון המונים לקהילות יהודיות מעבר לים שנפגעו מהמגפה.

הרטמן מסרב להתרגש מהתופעה. "זו יותר גאוותנות והאדרה עצמית מאשר דאגה לאחר", הוא חורץ. "זו הרגשה של 'הנה, תראה, מדינת ישראל הצליחה מול הקורונה יותר מאמריקה'. וזה נכון אגב, המצב בישראל בקטגוריה אחרת לחלוטין. ברור לי שיש כאלה שרוצים באמת לסייע ליהודים בעולם שנמצאים במצב קשה, אבל לצערי רוב המסייעים מתחברים לערך הזה של שלילת הגולה. הרי בשורה התחתונה, כמה הם באמת יתרמו? כלום, מספרים אפסיים. וגם אם ישראל תעביר 20 מיליון דולר לקהילות היהודיות, זה כלום לעומת מאות מיליארדי הדולרים של הסיוע הממשלתי האמריקני.

"במידה מסוימת, אולי עדיף היה להשקיע את הסכום הזה בעמותות הישראליות, שנמצאות במצב לא פשוט בעקבות הקורונה. יהודי ארה"ב של היום לא מתרגשים מהסמליות של ההשקעה הכלכלית הזאת. היה דור של יהודים שבכה כשהשמיעו את 'התקווה', היום זה ממש לא כך. יש יותר מדי מקרים שמדינת ישראל מבקשת לסייע, אבל מה שהיא עושה בעצם זה לעזור לעצמה".

לשיטתך אפשר לומר אותו הדבר על היהודים האמריקנים, שהם מסייעים לנו כדי לסייע לעצמם.
"נכון. אחרי מלחמת ששת הימים מדינת ישראל הפכה להיות עוצמתית, והסיפור שמכרו ליהודי התפוצות ולישראלים הוא ש'אנחנו זקוקים לסיוע הכלכלי של התפוצות'. התפקיד של יהודי התפוצות הוא לתת כסף ותמיכה פוליטית לישראל, ומה שהם קיבלו בחזרה הוא הרבה מאוד גאווה על החיבור והקשר הזה. לא בנינו משפחה מתוקנת אלא מפעלי צדקה, ומפעלי צדקה הם לא משהו שעובד היום. הפכנו לסטארטאפ ניישן ופאתטי ניישן גם יחד. אנחנו משמעותיים ומוצלחים, אבל הנרטיב הוא עדיין של מסכנים ומקבצי נדבות. כבר 15 שנה אנחנו במכון הרטמן פועלים בצפון אמריקה כדי לשנות את הנרטיב של היהודים על ישראל. הנרטיב שאנחנו משווקים הוא לא של משבר, צדקה או אסון – אלא משהו מורכב בהרבה".

קל יותר למכור אסון או מצב חירום.
"נכון, גם אצל יהודי צפון אמריקה זה סם, ההתמכרות לדרמה וחירום. היהודי האמריקני שמשתתף מדי שנה בוועידת איפא"ק מרגיש שבכך שהוא הגיע לכנס בוושינגטון הוא בסיירת מטכ"ל. זה ממש סם עבורו, זה גורם לו להרגיש טוב. האם הוא מגיע לכנס בשביל עצמו או בשביל ישראל? אז יכול להיות שהוא מסייע קצת לישראל, אבל הוא בטח לא סיירת מטכ"ל. אמרתי את הדברים האלה בוועידת איפא"ק עצמה. חלק שונאים אותי על ההתבטאויות האלה, וחלק אוהבים אותי. אבל לא אכפת לי, אני לא בפוליטיקה. התפקיד של רב ומחנך הוא להגיד את מה שהוא חושב".

במציאות שאתה מתאר, מה יכול להיות תפקידה של שרת התפוצות החדשה, עומר ינקלביץ'?
"היא רוצה להיות שרת התפוצות ולייצג את יהודי התפוצות בישראל, אבל הכוח הפוליטי שלה הוא בכלל מהארץ והיא צריכה לספק קודם כול את הישראלים, אז יש פה סתירה. מדינת ישראל צריכה להחליט אם היא באמת הבית הלאומי של העם היהודי. אם אנחנו בית, צריך לגרום לכך שכולם ירגישו בו בנוח".

כמו רות המואבייה

בעוד שנה וחצי בני גנץ יהיה ראש הממשלה. אם הוא יבקש ממך לבנות לו תוכנית אסטרטגית לקשר בין ישראל ויהודי ארה"ב, מה תציע לו?
"הייתי יוצר תוכנית חינוכית לבתי הספר בישראל, מקדם את האג'נדה של 'שני מרכזים יהודיים' ומסיר את העיסוק בשלילת הגולה. הייתי עוסק בלספר את הסיפור מחדש, כיצד אותם שני מרכזים משלימים יחד את העם היהודי – משהו שלא היה יכול לקרות אם הם היו לבד. את התוכניות הללו הייתי בונה לכל שכבות הגיל – לבתי ספר יסודיים ותיכוניים, למכינות הקדם־צבאיות ולאוניברסיטאות".

בבתי הספר בישראל קיימות היום תוכניות להכרת יהדות העולם, אך לדעת הרטמן "מדובר בתוכניות שהן חשיפה בסיסית של יהודי התפוצות בפני התלמיד הישראלי, לא מעבר לכך. במידה מסוימת זה נראה כאילו מדינת ישראל רוצה להשאיר את הידע של הישראלים על התפוצות ברמה של ילד בבית ספר יסודי".

הרטמן איננו מתרשם מהמשלחות הרבות של מובילי דעת קהל ישראלים להכרת הקהילות היהודיות ברחבי העולם – מה שמכונה 'פרויקט תגלית הפוך'. בעיניו הן נידונו לכישלון, משום ש"אין בארץ יכולת להפנים את המורכבות של יהודי צפון אמריקה בתוך כמה ימים. אם השפה שלך היא של שלילת הגלות, כמה ימים בקהילה יהודית לא ישנו את זה".

רבות נכתב על האחוזים הגבוהים של נישואי תערובת בקרב יהודי ארה"ב, אך הרטמן הודף את הביקורת הרווחת על התופעה. "בצפון אמריקה, נישואי תערובת הם לא התבוללות", הוא אומר. "המחקרים מראים שרוב היהודים שמתחתנים עם לא יהודים, רוצים לגדל את ילדיהם כיהודים. אחוז לא מבוטל של 'לא יהודים' רוצים להיות יהודים. אז בעיניי, נישואי תערובת יכולים להיות קטסטרופה, אבל גם הזדמנות ענקית לחיזוק העם היהודי".

קשה למצוא רבנים שמגדירים עצמם אורתודוקסים ומתבטאים כך.
"אני לא אומר שאני שמח על נישואי תערובת, אלא שזו לא התבוללות. זה דומה למה שעשו בתקופת המקרא: אנשים השתייכו לעם היהודי דרך הנישואים. זה הרי מה שרות המואבייה עשתה. היא לא התגיירה, ואם תטען שהיא בכל זאת התגיירה, אז זה נעשה על ידי הרבה הראשונה בהיסטוריה, נעמי. בעיניי, הסיפור של יהדות צפון אמריקה הוא לא של נישואי תערובת, אלא העובדה ש־94 אחוזים מיהודי ארה"ב השיבו בסקר בשנת 2013 שהם 'גאים ביהדותם'. כיהודי אורתודוקסי וציוני אני מוכן לקבל כל אחד שרואה עצמו כיהודי. אולי אישית אני לא אשיא אותם, אבל היהדות היא לא רק מי שמתפלל בבית הכנסת שלי".

בניגוד לרבנים אורתודוקסים רבים, המתנגדים לחוק השבות המאפשר עלייה לישראל גם למי שאינם מוגדרים הלכתית כיהודים, הרטמן הוא חסיד נלהב שלו. "חוק השבות הוא אחד הרגעים של קדושה עילאית שירדה על המפעל הציוני", הוא אומר בפיוטיות. "הוא מתנה לא רק למדינת ישראל אלא למחשבה היהודית ברחבי העולם. חוק השבות הקדים את זמנו, בעיניי זו הגדרת העמיוּת שלנו".