דבר לא הכין את סא"ל אמיר פרידמן, לשעבר סגן מפקד חטיבה 300 הפועלת בגבול לבנון, לתפקיד שמילא בחודשיים האחרונים: פיקוד על מערך האירוח המורכב במלון הקורונה הגדול בישראל, דן פנורמה בתל־אביב. "זו משימה שאף אחד בצה"ל לא דמיין", הוא אומר לנו במהלך ביקור פרידה שערך במלון. "שנה לפני כן הייתי במבצע 'מגן צפוני' לאיתור מנהרות חיזבאללה, ופתאום אני מוצא את עצמי בתוך מבצע לאומי חדש, ונדרש לעמוד בראש מלון אזרחי ולתת שירות לאוכלוסייה אזרחית".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אוכלוסייה בסיכון: שגרת הקורונה השאירה אותנו מאחור
– מלונות הקורונה נסגרים והחולים ייכנסו לבידוד ביתי
– "המאבק שלנו בלייפר נתן קול לכל קורבן התעללות מינית"
את ההחלטה לשכור מלונות גדולים ולהסב אותם למתקני אשפוז לחולי קורונה קלים, קיבל שר הביטחון היוצא נפתלי בנט. היה ברור שבתי החולים בישראל לא יוכלו לאשפז אלפי חולים במצב קל, ומנגד נוצר צורך להוציא את החולים מביתם כדי למנוע מהם להדביק את בני משפחתם ולהגביר את התפשטות הנגיף. מלון דן פנורמה בתל־אביב היה המלון הראשון שהופעל במתווה הזה, והנהלים והניסיון שגובשו בו יושמו גם במלונות הבאים שגויסו למשימה.
"מפקד מחוז דן בפיקוד העורף, אל"מ אריאל בליץ, צלצל אליי במוצאי שבת באחת בלילה, ואמר שמקימים צוות לפיקוד על מלון ושאני חייב להתייצב במהירות ולהיערך למשימה", משחזר סא"ל פרידמן את הרגע שבו גויס לאתגר. הוא הצטרף לסא"ל במיל' שלומי דרור, שהוקפץ למילואים ונקרא לעמוד בראש צוות ההקמה של מיזם מלון הקורונה. זמן קצר לאחר שחולי הקורונה הראשונים נכנסו בשערי דן פנורמה, קיבל פרידמן את הפיקוד על מלון הקורונה הראשון בישראל. ואל תקנאו בו – חדרי המלון המפואר הועמדו כולם לטובת חולי הקורונה. הוא וחייליו ישנו בחדרי הספא ובמועדוני הילדים שהוסבו לחדרי שינה מאולתרים.
"לא היה לנו כל תיעוד היסטורי או 'תורת לחימה' למציאות כזו, וממש בנינו פה את כל התורה להפעלת מתחם אשפוז ואירוח חולים, כולל ממשקים רבים עם קופות החולים, מד"א, בתי חולים, משטרה, משרד הבריאות ועוד", הוא אומר.
בימים כתיקונם הוא משרת ביחידת איתמר, המופקדת על תרגילי הלחימה והמטה בצה"ל. זהו תפקיד המטה הראשון שלו, והוא נכנס אליו לפני כמה חודשים. לצד זאת הוא קיבל על עצמו גם תפקיד לשעת חירום: פיקוד על גדוד מילואים האחראי לחילוץ מבניינים הרוסים.
איך היה המעבר מגבול הצפון לטרקלין עסקים של מלון?
"האמת היא שבכל תפקיד שלי המשימות הפתיעו אותי. אם זה כקצין מבצעים של חטמ"ר יהודה בחיפוש שלושת הנערים, ואם זה להיות חלק ממבצע מנהרות חיזבאללה, שרק שומרי סוד ספורים ידעו עליו בחודשי ההכנות הארוכים. בדן פנורמה למדתי שאם יש מישהו בישראל שיכול לעמוד במשימה כזאת, שנראית לכאורה אזרחית לחלוטין, אלו אנשי פיקוד העורף. צריך לדעת לדבר עם גופי חירום מקבילים ועם רשויות, ולנו כצבא יש יתרון גדול של גמישות ויצירתיות בהבנת הסיטואציה, ויכולת להתאים את עצמנו למצב שהמדינה נקלעה אליו".
קרובים רחוקים
בשיא תפוסתו של מלון הקורונה, שזכה לסיקור נרחב בארץ ובעולם, התארחו בו 530 חולים ששיקפו מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית: דתיים וחילונים, יהודים וערבים, צעירים שחזרו מהטיול בחו"ל לצד עולים חדשים ואזרחים זרים. כולם שהו במתחם המלון מנותקים ממשפחתם ומסביבתם הטבעית. המציאות הזאת דרשה מפרידמן ומחייליו התנהלות זהירה, מושכלת ואנושית.
"זה היה סוג של 'האח הגדול'", אומר פרידמן. "בחמ"ל שלנו השווינו את המלון לסיר לחץ. אתה צריך כל הזמן למנוע גלישה, שעלולה להתבטא באלימות, בהפגנות, בערעור האיזון. עשינו כל הזמן פעולות כדי להוריד להבות ולמנוע רתיחה של הסיר הזה. בניתי צוות בשם 'מודיעין אוכלוסייה', שהייעוד שלו היה לחוש את הדופק של האורחים. הצוות הזה ביצע 120 שיחות יזומות לאורחים בכל יום, כדי להבין אם משהו מפריע להם. היו בצוות דתיים וחילונים, דוברי רוסית וערבית, ונציגת יוהל"ן למקרים של הטרדות מיניות. הצוות הזה ידע בכל זמן נתון מה הלך הרוח של האורחים. צריך לזכור שהם היו קרובים אלינו, אבל בניתוק גמור מאיתנו, בקומות נפרדות וללא יכולת מעבר בין האזור הצהוב של החולים לאזור הירוק והסטרילי.
"התלונות של האורחים היו מכל מיני סוגים. בין היתר היו שכעסו שלא נעשות די בדיקות לאיתור מחלימים כדי שאפשר יהיה לשחרר אותם, ואחרים התלוננו על איכות האוכל. אנשי מודיעין האוכלוסייה ריכזו את הבעיות שהביעו האורחים, והכנו תשובות. למדנו שבשקיפות וישירות אפשר ליצור שיח נכון ופתוח. גם כשהיו תלונות על אוכל חיפשנו דרך לייעל ולשפר. אנחנו אכלנו את אותן מנות כמובן.
"צצו גם סכסוכים ומתחים. המשימה שלנו הייתה לא רק להכניס אותם למלון, לנעול אותם ולקוות שהכול יהיה בסדר; היה לנו חשוב לזהות מהר את הצרכים, ולמצוא מענה כמעט לכל בעיה", מסביר פרידמן.
האתגרים היו לא צפויים. כך למשל, בעלה של אחת החולות, אישה שומרת מצוות, מת מקורונה, והיא ישבה שבעה לבד בחדרה. "קישרנו אותה לרב, גם הוא חולה שהתארח כאן, שסייע לה במענה הלכתי ובשאלות שהיו לה".
"בניתי צוות בשם 'מודיעין אוכלוסייה', שהייעוד שלו היה לחוש את הדופק של האורחים. ביצענו 120 שיחות לאורחים בכל יום, להבין אם משהו מפריע להם"
במסגרת הליך הקליטה עברו אורחי המלון תשאול שכלל גם את עיסוקם, גילם ואמונתם. בהתאם לנתונים אלו הם שובצו בחדרים. "לא היה פשוט לקבל את הסכמתם ללינה משותפת עם זרים, אבל ברוב המקרים המאמץ לחבר בין שני חולים על פי רקע וגיל דומים היה מוצלח", מעיד פרידמן. "בסופו של דבר, הם הבינו שהם לא באו לנופש. במקום להתאשפז בבית חולים בחדר עם שלושה חולים נוספים או במסדרון, פה הם קיבלו מלון חמישה כוכבים ואירוח בחדרים ברמה גבוהה. האורחים כאן יכלו להסתובב חופשי ולעבור מחדר לחדר, וגם לשהות במרחב הציבורי שיצרנו להם, בניגוד למה שהיה ברחבי הארץ. זה בהחלט עדיף על פני אשפוז או שהייה בחדר מבודד בבית. כך גם יכולנו לחגוג כאן את ליל הסדר הגדול בעולם, בהשתתפות יותר מ־500 איש. התאמנו תפקידים ואחריות לאורחים על פי התמחותם או עבודתם".
המקום הכי סטרילי
ההתנהלות בין לובשי מדים לאזרחים יצרה מצבים מאתגרים. "לאזרחים לא קל לקבל הנחיות או לבקש דברים מאנשי צבא", מסכים סא"ל פרידמן, "אבל כל מי ששירת תחתיי אלו מילואימניקים־אזרחים מהגדוד שלי, 994".
לא אחת, כשקיבלו פנייה מאורח נזעם שהתקשר אליהם בצעקות, היו מרגיעים אותו ומסבירים כי הם כאן למענו ורוצים בטובתו. "רצינו שהאורחים ידעו שהמילואימניקים כאן מסכנים את החיים שלהם במלון קורונה, ועזבו את המשפחות והעבודה רק כדי שיהיה להם טוב ושהם יחלימו. וזה עבד. אתה רואה שהאורח נרגע ומסביר מה הוא צריך, וגם יודע לומר תודה. בסוף אין ברירה, אתה חייב ליצור מערכת חוקים כדי שהדבר הזה יעבוד, אחרת היה כאן כאוס ובלגן".
המתחם הענק הזה היה כמו כלוב עם סורגי זהב.
"אני לא חושב שהדימוי הזה מוצדק, בתוך הכלא אתה לא יכול להסתובב חופשי. אין מה לעשות, המחלה הזאת מחייבת להיות בבידוד משאר האוכלוסייה. במצב הזה, גם בבית לא היית יכול לעשות מה שאתה רוצה. היית צריך לדאוג שיביאו לך אוכל, ונשאר ללא חברה ופעילות. פה היו לרשות האורחים המחלימים מרפסות שיזוף, משחקי פלייסטיישן ושולחנות פינג־פונג וסנוקר. עיריית תל־אביב הקימה כאן אפילו ספרייה, ובכל החדרים היו טלוויזיות בכבלים. הלו"ז היחיד שהיה כאן הוא הבדיקות הרפואיות. הדברים היחידים שלא אישרנו להכניס היו אלכוהול, סמים ונשק, אבל לא עשינו בידוק ביטחוני ושיקוף כמו בנתב"ג. בתחילה לא אישרנו להכניס אוכל חם, כדי שאורחים לא יקבלו קלקול קיבה, אבל כשהדרישה עלתה מהשטח הצלחנו לאשר את העניין בתיאום עם משרד הבריאות".
פרידמן מתפעל מהפסיפס האנושי שנוצר במלון: "חילונים וחרדים, יהודים וערבים, פיתחו כאן שיח והיכרות. רבים העידו שהם עברו חוויה מעצבת ששברה את הסטריאוטיפים שהיו להם לפני כן".
בניסיון לנטר את תחושות האורחים ששהו במרחבים הסגורים, ולשמוע על בעיותיהם, קיים פרידמן אחת לשבועיים ישיבת זום בהשתתפות האורחים ומנכ"ל המלון ליאור חיימוביץ. "התגייסנו לתת לאורחים את השהות הכי נעימה ומחבקת שיכולנו להעניק", אומר חיימוביץ. הוא נקרא למשימה המאתגרת, שכמותה לא ידע המלון שלו מעולם. "בתחילה פחדנו מהמיתוג שלנו כ'מלון הקורונה', אבל ידענו שאנחנו הולכים לקראת פעולה חיובית שגם תקבל הד טוב".
בחודשיים שבהם שהה במלון הקורונה, פרידמן כמעט לא ראה את רעייתו חנה וששת ילדיו. בערב ליל הסדר, לאחר שווידא כי למאות האורחים יש כל הדרוש לסעודת החג באולם רחב הידיים שהועמד לרשותם, הסב עם אשתו וילדיו שהגיעו למקום וחגג איתם את ליל הסדר. בהמשך, ציפתה לו חוויה מרגשת. "כשיצאנו בחג לטיול עם הילדים בחוץ, ראינו את החבר'ה מהמלון עומדים במרפסת. הם התחילו למחוא כפיים ולהודות על שאפשרנו להם לחגוג את ליל הסדר בצורה מכובדת. זה היה הרגע המרגש ביותר שיכולתי להעניק לילדיי ולאשתי, שנתנו לי את מלוא התמיכה והגב".
בני משפחתך ושכניך לא חששו שתידבק בנגיף?
"המקום הכי סטרילי בעולם היה פה, אני רציני לחלוטין. ידענו שמספיק שאחד מאיתנו יחלה, וכל הצוות יהיה חייב בבידוד. לכן עבדנו בזהירות שיא, לפי הכללים ובקפסולות. לכל אחד בחמ"ל היה שולחן משלו, ולפני כל משמרת חיטאנו ובדקנו חום ועטינו מסכות. אם היה חשד כלשהו לבריאות של מישהו, מיד שלחנו אותו לבדיקה. זה היה אחד ההישגים הגדולים – היינו פה 46 יום ואף אחד לא חלה. אשתי רוקחת, וגם היא הייתה עובדת חיונית בימי הסגר. החבר'ה ביישוב שלנו, ברוכין שבשומרון, אמרו לילדים שלי שהם לא יכולים להתקרב אלינו כי אנחנו עובדים במקום מסוכן. השתדלתי לא להביא את המשפחה לכאן, אבל בליל הסדר היה לי חשוב להיות איתם ולקיים את 'והגדת לבנך'".
העבודה המאומצת העמידה אותו בסיטואציה שכל גבר נשוי מפחד ממנה – לשכוח את יום הנישואים. "זה פשוט פרח לי מהראש. הימים במלון עוברים מהר ולא זוכרים באיזה יום אנחנו ומה התאריך". לרעייתו הוא כבר הבטיח שכאשר הכול ייגמר הם ישובו למלון דן פנורמה – הפעם כאורחים לכל דבר.
סיפור מלחמה
בין תרגילי לחימה ומשימות הגנה בגבולות, עסק סא"ל פרידמן בשנים האחרונות גם בכתיבה. ספר הביכורים שלו, 'ניגודים', ראה אור לפני פחות משנה. מתוארת בו מערכת יחסים מורכבת בין קצין דתי לקצינה חילונית, על רקע אירועי לחימה שונים ופעילות צבאית ביהודה ושומרון.
"בדיעבד, הספר הזה היה סוג של ריפוי בעיסוק ואולי טיפול פרטי שעשיתי לעצמי", אומר פרידמן. "דרכו סיפרתי על אירועים שחוויתי ועל ההתמודדויות עם מורכבות החיים. זה 'המטבוחה הישראלית' בספר אחד. הספר נותן פתח לחוויות של קצינים צעירים, שלא מספיקים לשתף במה שהם עוברים. מפקד צעיר מגיע הביתה גמור מעייפות, ואחרי השירות הוא יוצא לטיול הגדול, והחוויות והאתגרים שלו כמעט לא נשמעים. ההתמודדות באיו"ש, מעצרים, פינויים, הפרות סדר, מלחמת לבנון השנייה וסיטואציות נוספות שעברתי באו לידי ביטוי בספר. בצבא מאוד פרגנו לי, וקצין אחד סיפר לי שקנה עותקים לקצינים שלו כמתנת שחרור". המהדורה הראשונה של הספר נמכרה כולה, ופרידמן שוקל להדפיס מהדורה נוספת.
בשבוע שעבר הוא כבר חזר לפיקוד על יחידת איתמר, שבה הוא עוסק בימים אלה בהתאמת מבנה האימונים הצה"לי לשגרת הקורונה החדשה ובטיפול בכשירות הצבא. הוא שומע דיבורים על אפשרות של גל שני, ומבחינתו הוא מוכן לעצור את חייו שוב ככל שיידרש. "ברגע שיקראו לי, אשמח לחזור. יש לי ניסיון, וגם כל החבר'ה בגדוד יקפצו מיד ברגע שיזדקקו לנו. כולנו מאמינים שזו שליחות אמיתית במלחמה באויב בלתי נראה".
